Page 907 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 907
םיטפוש רפס תודע תוכלה פרק יט-כ 885
גֶׁ 3ש ֵּיׁש לֹו ַּכָּמה ָׁש ִנים – שצוין בו גֲ 3א ָבל ִאם ֵאין ֵע ִדים ֶׁשָראּו ֵעדּו ָתםְ ,וֹלא ָראּו ַהּ ְׁש ָטר ִמּ ֹק ֶדם
תאריך מלפני כמה שנים. – ֵאי ָנן ִנ ְפ ָס ִלין ֶאָּלא ֵמ ֵעת ֶׁש ֵה ִעידּו ְּב ֵבית ִּדין ֶׁש ֶּזה ְּכ ַתב ָי ָדם,
ְו ָא ְמרּו 'ִּב ְז ַמּנֹו ְּכ ַת ְבנּוהּו'ֶׁ ,ש ֶא ְפָׁשר ֶׁשְּביֹום ֶזה ֶׁש ֵה ִעידּו ְּב ֵבית
ִּדיןּ ,בֹו ַּבּיֹום ָח ְתמּו ַעל ַהּ ְׁש ָטר ֶׁש ֵּיׁש לֹו ַּכָּמה ָׁש ִניםְ ,ו ֵהם ִׁשְּקרּו
ְו ָא ְמרּו 'ִּב ְז ַמּנֹו ָּכ ַת ְבנּו'.
א ֶׁש ִּי ְהיּו ְׁש ֵני ֶהם ְראּו ִיין ְל ֵעדּות – ּ ֶפ ֶרק ֶע ְׂש ִרים
כ
ותהא עדותם מחייבתֶׁ .שִּנ ְג ַמר ַה ִּדין –
שהכריזו הדיינים על פסק הדין בסוף ענישת עדים זוממים
המשפט (סנהדרין כא,ג)ֶׁ .שהּו ְזמּו ְו ִנ ְפ ְסלּו
– אף על פי שאינם נענשים ,עדיין הם תוקף העדות הקובעת לענישה
בגדר עדי שקר לעניין עדות ,וכל עדות א ֵאין ֵע ִדים זֹו ְמ ִמין ֶנ ֱהָר ִגין ְוֹלא לֹו ִקין ְוֹלא ְמַׁשְּל ִמין ַעד
שיעידו מהיום והלאה – פסולה.
ֶׁש ִּי ְהיּו ְׁש ֵני ֶהם ְראּו ִיין ְל ֵעדּותְ ,ויּו ְזמּו ְׁש ֵני ֶהם ַא ַחר ֶׁשִּנ ְג ַמר
ב ֵאי ָנן ֶנ ֱהָר ִגין ִמן ַה ִּדין – אין בכוח ַה ִּדיןֲ .א ָבל ִאם הּו ַזם ֶא ָחד ֵמ ֶהם ִּב ְל ַבד ,אֹו ֶׁשהּו ְזמּו ְׁש ֵני ֶהם
הלימוד בקל וחומר כדי לחייב אותם
ֹק ֶדם ְּג ַמר ִּדין ,אֹו ֶׁשהּו ְזמּו ְׁש ֵני ֶהם ַא ַחר ְּג ַמר ִּדין ְו ִנ ְמ ָצא ֶא ָחד עונש מוות (למושג "מן הדין באחת מן המידות
שהתורה נדרשת בהם" ,ראה ממרים א,ב-ג).
ַו ֲע ַד ִין ֹלא ָעָׂשה – התורה מחדשת ֵמ ֶהם ָקרֹוב אֹו ָּפסּול – ֵאין ֶנ ֱע ָנִׁשיןַ ,אף ַעל ִּפי ֶׁשהּו ְזמּו ְו ִנ ְפ ְסלּו
שהענישה היא על עצם המזימהִ .מִּפי ְל ָכל ֵעדּות ֶׁשַּבּתֹוָרה.
ַה ַּקָּב ָלה – דבר זה אינו נלמד מדיוק ב ֶנ ֱהַרג ֶזה ֶׁש ֵה ִעידּו ָע ָליו ְו ַא ַחר ָּכְך הּו ְזמּו – ֵאי ָנן ֶנ ֱהָר ִגין
מלשון הכתובים אלא כפי שנתקבל
במסורת שבעל פה איש מפי איש עד ִמן ַה ִּדיןֶׁ ,שֶּנ ֱא ַמרַּ" :כ ֲאֶׁשר ָז ַמם ַל ֲעׂשֹות ְל ָא ִחיו" (דברים יט,יט),
משה רבנו (ק') .וראוי להעיר שאמנם ַו ֲע ַד ִין ֹלא ָעָׂשה; ְו ָד ָבר ֶזה ִמִּפי ַה ַּקָּב ָלהֲ .א ָבל ִאם ָל ָקה ֶזה
אינם נענשים לפי כללי המשפט ֶׁש ֵה ִעידּו ָע ָליו – לֹו ִקין; ְו ֵכן ִאם ָי ָצא ַהָּממֹון ִמ ַּיד ֶזה ְל ַיד ֶזה
הרגילים ,אבל הדיינים פועלים נגדם
בחומרה ובתוקף מכוח סמכותם לפעול ְּב ֵעדּו ָתם – חֹו ֵזר ִל ְב ָע ָליו ּו ְמַׁשְּל ִמין לֹו.
בהוראת שעה כדי למגר תופעות
חברתיות שליליות (פה"מ מכות א,ו; ק' שם; הזמה של סדרת עדויות
רוצח ב,ד; וכן רדב"ז)ֲ .א ָבל ִאם ָל ָקה וכו' גָ 1היּו ָה ֵע ִדים ְׁשלָׁשהֲ ,א ִפּלּו ֵמ ָאהִ :אם ֵה ִעידּו ְּב ֵבית ִּדין ֶזה
– הסבר אפשרי לטעם שמפי הקבלה:
הדין שהעדים אינן נהרגים לאחר מות ַא ַחר ֶזהְ ,ו ֵה ִעיד ָּכל ֶא ָחד ֵמ ֶהם ַא ַחר ֲח ֵברֹו ְּבתֹוְך ְּכ ֵדי ִּדּבּור,
הנידון חל רק כשהם עצמם "עושים" ְוהּו ְזמּו ִמ ְק ָצ ָתם – ֵאין ֶנ ֱע ָנִׁשין ַעד ֶׁשּיּו ְזמּו ֻּכָּלן.
(מבצעים) את הדין ,כלומר מוציאים
אותו להורג ,שנאמר" :יד העדים תהיה בו בראשונה" (ראה סנהדרין יד,ח; טו,א); ואילו בממון ובמלקות ,המבצע הוא
שליח בית הדין ,ואין מוטל על העד לבצע את הדין (י') .הבדל נוסף בין מיתה לבין מלקות וממון הוא ,ששניים
שחבלו באחד או שניים שהזיקו חייבים או מלקות או לשלם פיצוי ,מה שאינו כן בשניים שהמיתו אדם ,שהם
פטורים" ,עד שיהא אחד שהרג כל הנפש" (רוצח ד,ו) .לכן הקל וחומר מופרך רק לעניין מיתה (יד המלך ,הובא בק').
גְּ 1בתֹוְך ְּכ ֵדי ִּדּבּור – בעדים פסולים ,הכלל "עדות שבטלה מקצתה – בטלה כולה" חל אם כל אחד מן העדים התכוון
להעיד במקום האירוע בעת שצפה בו (לעיל ה,ד-ה) ,והאירוע המשותף וכוונתם להעיד מצרפים אותם לכלל כת אחת.
לעומת זאת ,בהזמה ,הכלל "אין נענשין עד שיוזמו כולן" חל רק אם עדויותיהם נשמעות בבית הדין זו אחר זו כעדות
אחת ,והסמיכות הזאת היא המצרפתן ,שהרי מתברר שלא היה אירוע המצרף את העדים (כס"מ).
