Page 820 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 820

‫םיטפוש רפס‪      ‬ןהל ןירוסמה ןישנועהו ןירדהנס תוכלה‪      ‬פרק יב	‬                                ‫‪7	 98‬‬

‫ג‪ֲ   4‬הֵרי ָּכל ָּב ֵאי ָהעֹו ָלם ְּבצּוַרת ָא ָדם ָהִראׁשֹון ֵהן ִנ ְבָר ִאין‪,‬‬                  ‫ג‪ְּ  4‬בצּוַרת ָא ָדם ָהִראׁשֹון וכו' – בכל‬

‫ְו ֵאין ְּפ ֵני ֶא ָחד ֵמ ֶהן ּדֹו ִמין ִל ְפ ֵני ֲח ֵברֹו‪ְ ,‬ל ִפי ָכְך ָּכל ֶא ָחד ְו ֶא ָחד‬    ‫אדם קיימת המהות האנושית המשותפת‬
                      ‫ָיכֹול לֹו ַמר‪ִּ :‬בְׁש ִבי ִלי ִנ ְבָרא ָהעֹו ָלם‪.‬‬
                                                                                                 ‫לכלל בני האדם‪ ,‬ומאידך יש לו‬

                                                                                                 ‫מאפיינים יחודיים הבאים לידי ביטוי‬

‫ג‪ֶׁ  5‬שָּמא ּ ֹתא ְמרּו‪ַ :‬מה ָּלנּו ּו ְל ָצָרה זֹו? ֲהֹלא ְּכ ָבר ֶנ ֱא ַמר‪:‬‬                    ‫במראה פניו וכדומה‪ ,‬ולפיכך כל אחד‬
                                                                                                 ‫יכול לומר‪" :‬בשבילי נברא העולם"‪ .‬כך‬
‫" ְוהּוא ֵעד אֹו ָר ָאה אֹו ָי ָדע‪( "...‬ויקרא ה‪,‬א)‪ .‬אֹו ֶׁשָּמא ּתֹא ְמרּו‪ַ :‬מה‬                  ‫ביאר הרמב"ם את המושג בצורת אדם‬
‫ָּלנּו ְו ָלחּוב ְּב ָדמֹו ֶׁשָּל ֶזה? ַו ֲהֹלא ְּכ ָבר ֶנ ֱא ַמר‪ּ" :‬ו ַב ֲאבֹד ְרָׁש ִעים‬       ‫הראשון‪" :‬צורת האדם המינית אשר בה‬

                                        ‫ִרָּנה" (משלי יא‪,‬י)'‪.‬‬                                    ‫האדם הוא אדם‪ ,‬ובה משותפים כל בני‬
                                                                                                 ‫אדם‪ .‬ואף על פי שכולם מקבלים אותה‬
                                                                 ‫מהלך הדיון‬                      ‫הצורה‪ ,‬נבדלים אישיהם במקרים רבים‬
                                                                                                 ‫[בתכונות חיצוניות‪' ,‬ואין פני אחד מהן‬
‫ג‪ִ   6‬אם ָע ְמדּו ְּב ִד ְבֵרי ֶהם – ַמ ְכ ִני ִסין ֶאת ַהָּגדֹול ֶׁשָּב ֵע ִדים‬                 ‫דומין לפני חברו']‪ ,‬כפי שאנחנו רואים"‬
                                                                                                 ‫(פה"מ סנהדרין ד‪,‬ה)‪ .‬והכוונה במושג 'צורה'‬
‫ּובֹו ְד ִקין אֹותֹו ִּב ְדִריָׁשה ּו ַב ֲח ִקיָרה‪ְּ ,‬כמֹו ֶׁש ִּי ְתָּב ֵאר ְּב ִה ְלכֹות‬       ‫למהותו של האדם ושכלו והשגתו את‬
‫ֵעדּות (א‪,‬ד)‪ִ .‬אם ִנ ְמ ֵצאת ֵעדּותֹו ְמ ֻכֶּו ֶנת – ַמ ְכ ִני ִסין ֶאת ַהּ ֵׁש ִני‪,‬‬             ‫ה' (בדומה להגדרתו בהלכות יסודי התורה ד‪,‬ח)‪.‬‬
‫ּובֹו ְד ִקין אֹותֹו ָּכִראׁשֹון‪ַ .‬ו ֲא ִפּלּו ָהיּו ָה ֵע ִדים ֵמ ָאה – ּבֹו ְד ִקין ָּכל‬

‫ודברי הרמב"ם‪" ,‬אשר בה האדם הוא ֶא ָחד ְו ֶא ָחד ִּב ְד ִריָׁשה ַו ֲח ִקי ָרה‪.‬‬
                                                                                                 ‫אדם"‪ ,‬מקבילים לשלמות השיא שהאדם‬
‫ג‪ִ   7‬נ ְמ ְצאּו ִּד ְבֵרי ָּכל ָה ֵע ִדים ְמ ֻכָּו ִנין – ּפֹו ְת ִחין ִּב ְזכּות‪ְּ ,‬כמֹו‬       ‫יכול להגיע אליה‪" ,‬והיא המעניקה לו‬

‫ֶׁשֵּב ַא ְרנּו (לעיל י‪,‬ז)‪ְ ,‬ואֹו ְמ ִרין לֹו ' ִאם ֹלא ָח ָטא ָת – ַאל ִּתי ָרא‬                 ‫את הקיום הנצחי‪ ,‬ובו האדם אדם" (מו"נ‬
‫ִמ ִּד ְבֵרי ֶהם'‪ְ ,‬ו ָד ִנין אֹותֹו‪ִ .‬אם ָמ ְצאּו לֹו ְזכּות – ּפֹו ְטִרין אֹותֹו;‬              ‫ג‪,‬נד‪" ,‬המין הרביעי")‪ָ .‬יכֹול לֹו ַמר – שאפילו‬
                                                                                                 ‫היה העולם נברא רק בשביל אדם זה‪,‬‬
         ‫ְו ִאם ֹלא ָמ ְצאּו לֹו ְזכּות – אֹו ְסִרין אֹותֹו ַעד ְל ָמ ָחר‪.‬‬                       ‫היה בזה צידוק לבריאה‪ ,‬מפני שכל אדם‬

‫ג‪ּ  8‬ובֹו ַּבּיֹום ִמ ְז ַּדְּו ִגין ַה ַּס ְנ ֶה ְדִרין זּוגֹות זּוגֹות ְל ַע ֵּין ְּב ִדינֹו‪,‬‬  ‫יכול להגיע לדרגה עליונה שעבורה ראוי‬
                                                                                                 ‫היה להיברא העולם כולו‪ .‬אך כמובן‪ ,‬רק‬
‫ּו ְמ ַמ ֲע ִטין ְּב ַמ ֲא ָכל‪ְ ,‬ו ֵאין ׁשֹו ִתין ַי ִין ָּכל אֹותֹו ַהּיֹום‪ְ ,‬ונֹוְׂש ִאין‬      ‫מי שמממש את מעלתו הרוחנית מגיע‬

‫למדרגה זו (עיין בהקדמה לפה"מ‪ .‬למשמעות ְונֹו ְת ִנין ַּב ָּד ָבר ָּכל ַהַּל ְי ָלה‪ָּ ,‬כל ֶא ָחד ְו ֶא ָחד ִעם זּוג ֶׁשּלֹו אֹו ִעם‬
                                                                                                               ‫'עולם' ראה פה"מ אבות ה‪,‬א)‪.‬‬
‫ַע ְצמֹו ְּב ֵביתֹו‪.‬‬
                                                                                                 ‫ג‪ַ   5‬מה ָּלנּו ּו ְל ָצָרה זֹו – כשישמעו את‬

‫איומי הדיינים‪ ,‬יחשבו‪ :‬למה לנו להכניס את עצמנו לעניין הזה? עדיף שלא נעיד כלל‪ ,‬אפילו עדות אמת‪ ,‬ובלבד‬

‫שלא נגרום לאבד אדם‪ ,‬שמיתתו חמורה‪ ,‬כמו שהזהירונו הדיינים‪ֲ .‬הֹלא ְּכ ָבר ֶנ ֱא ַמר – התשובה לדבר היא שנצטווינו‬

‫בתורה‪ְ" :‬ו ֶנ ֶפׁש ִּכי ֶת ֱח ָטא [שלא העידה] ְוָׁש ְמ ָעה קֹול ָא ָלה ְוהּוא ֵעד אֹו ָר ָאה אֹו ָי ָדע‪ִ ,‬אם לֹוא ַיִּגיד ְו ָנָׂשא ֲעוֹנֹו"‪ .‬כלומר‪,‬‬

‫עד היודע עדות ואינו מעיד‪ ,‬עוון הוא בידו (עדות א‪,‬א)‪ְ .‬ו ָל ֹחב ְּב ָדמֹו ֶׁשָּל ֶזה – למה לנו לגרום למותו של זה ולהיות‬

‫אשמים במותו? ּו ַב ֲאבֹד ְרָׁש ִעים ִרָּנה – לכן יש לשמוח על מיתתם של רשעים‪ ,‬ולראות בעדות המביאה להריגת האשם‬

‫זכות‪ ,‬ו"כל הפורשין מדרכי ציבור‪ ...‬וכן המינין והמשומדין והמוסרין – כל אלו אין מתאבלין עליהם‪ ,‬אלא אחיהם‬

‫ושאר קרוביהם לובשין לבנים ומתעטפין לבנים ואוכלים ושותים ושמחים שאבדו שונאיו שלהקדוש ברוך הוא" (אבל‬

                                                                                                 ‫א‪,‬י; וראה גם לעיל יא‪,‬ה)‪.‬‬

‫ג‪ָ   6‬ע ְמדּו ְּב ִד ְבֵרי ֶהם – אחרי ששמעו את דברי האזהרה שנתפרשו לעיל בהרחבה‪ ,‬עדיין הם רוצים להעיד‪ְ .‬מ ֻכֶּו ֶנת‬

‫– מדויקת באמת המשתקפת בה אחר הדרישה והחקירה‪ַ .‬ו ֲא ִפּלּו ָהיּו – שאם הם כת אחת של עדים‪ ,‬עדות שבטלה‬

‫(הוכחשה) מקצתה‪ ,‬בטלה כולה (עדות ב‪,‬ג)‪ִּ .‬ב ְד ִריָׁשה ַו ֲח ִקי ָרה – "הם הדברים שהם עיקר העדות‪ ,‬ובהם יתחייב או‬

‫ייפטר‪ ,‬והן כוונת המעשה שעשה וכיוון הזמן וכיוון המקום‪ ,‬שבהן יוזמו העדים או לא יוזמו‪ ,‬שאין אנו יכולים להזים‬

‫העדים עד שיכוונו הזמן והמקום" (עדות א‪,‬ה)‪ ,‬להבדיל מן הבדיקות‪ ,‬שאינן מעיקר העדות‪ ,‬כגון מה לבש הקרבן או צבע‬

                                                                                                 ‫האדמה במקום האירוע (שם א‪,‬ו)‪.‬‬

                                                                                                 ‫ג‪ִ   8‬מ ְז ַּדְּו ִגין – מתחלקים לזוגות‪.‬‬
   815   816   817   818   819   820   821   822   823   824   825