Page 653 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 653
םיטפשמ רפס הולוו והומל לכותה פרק יז 631
ּ ֶפ ֶרק ִׁש ְב ָעה ָע ָׂשר
גבייה ביורשי המלווה והלווה יז
א אֹו ְמִרין לֹו – בית דין אומרים ללווה שבועת היורשים
לשלם ,מפני שנותנים ליורשי המלווה א ַמ ְלֶוה ֶׁשֵּמתּ ,ו ָבא ַהּיֹוֵרׁש ִל ְתּבֹ ַע ֶאת ַהּלֹוֶוה ִּבְׁש ָטר ֶׁש ָע ָליו,
כל זכות שהייתה לאביהם ,והלווה לא
היה נאמן לומר שפרע בפני אביהם, ְו ָא ַמר 'ָּפַר ְע ִּתי ֶאת ָא ִביָך'ְ ,ו ַהּיֹוֵרׁש אֹו ֵמר ' ֵאי ִני יֹו ֵד ַע' – אֹו ְמִרין
מפני שיש ביד המלווה שטר (לעיל יד,ב). לֹו ' ֲע ֹמד ְוַׁשֵּלם לֹו'ָ .א ַמר ' ִיּ ָׁש ַבע ִלי' – ֲהֵרי ֶזה ִנְׁשָּבע ִּב ְנ ִקי ַטת
ִּב ְנ ִקי ַטת ֵח ֶפץ – מפני שגם אביהם היה ֵח ֶפץ 'ֶׁשֹּלא ִּפ ְּק ָדנּו ַאָּבא ַעל ְי ֵדי ַא ֵחר ְוֶׁשֹּלא ָא ַמר ָלנּו ַאָּבא
צריך להישבע ,אם היה הלווה דורש ְּב ִפיו ְוֶׁשֹּלא ָמ ָצאנּו ֵּבין ִׁש ְטרֹו ָתיו ֶׁשְּל ַאָּבא ֶׁשּ ְׁש ָטר ֶזה ָּפרּו ַע',
ממנו להישבע (שם .וראה לעיל ביאור ב,ב.)2
ֶׁשֹּלא ִּפְּק ָדנּו ַאָּבא ַעל ְי ֵדי ַא ֵחר – לא ְוגֹו ֶבה.
ידוע לנו שציווה אבינו לפני מותו
למישהו למסור לנו שהשטר הזה פרוע. ב ֵמת ַהּלֹוֶוה ַא ַחר ֶׁשֵּמת ַהַּמ ְלֶוהּ ,ו ָבא ַהּיֹוֵרׁש ְל ִהָּפַרע ִמן
ב ְואֹו ְמִרין לֹו ְּת ִחָּלה – בתביעה מיורשי ַהּיֹוֵרׁש – ֹלא ִיָּפַרע ֶאָּלא ִּבְׁשבּו ָעהְ ,ואֹו ְמִרין לֹו ְּת ִחָּלה ' ִהּ ָׁש ַבע
ֶׁשֹּלא ִּפְּק ָדנּו ַאָּבא ְוֹלא ָא ַמר ָלנּו ַאָּבא ְוֹלא ָמ ָצאנּו ֵּבין ִׁש ְטרֹו ָתיו
הלווה ,אין אומרים תחילה 'עמוד ושלם ֶׁשְּל ַאָּבא ֶׁשּ ְׁש ָטר ֶזה ָּפרּו ַע'ַ .ו ֲא ִפּלּו ָה ָיה ַהּיֹוֵרׁש ָק ָטן ַהֻּמָּטל
לו' ,אלא מחייבים את יורשי המלווה ַּב ֲעִרי ָסה ְּכֶׁשֵּמת מֹוִריׁשֹו – ֲהֵרי ֶזה ִנְׁשָּבע ְונֹו ֵטלְ .ו ִאם ִצָּוה
שבועה ,אף על פי שיורשי הלווה לא ַהַּמ ְלֶוה ִּבְׁש ַעת ִמי ָתתֹו ֶׁשּ ְׁש ָטר ֶזה ֵאינֹו ָּפרּו ַע – ִיָּפַרע ַהּיֹוֵרׁש
דרשו מהם להישבע (השווה להלכה
הקודמת ,כשהלווה בחיים)ָ .ק ָטן ַהֻּמָּטל ְּבֹלא ְׁשבּו ָעה ֲא ִפּלּו ִמן ַהּיֹוֵרׁש.
ַּב ֲעִרי ָסה וכו' – כשהגדיל ,נשבע שלא
שמע מסר מאביו שהשטר פרוע ושלא גֵ 1מת ַהּלֹוֶוה ְּת ִחָּלה ְו ַא ַחר ָּכְך ֵמת ַהַּמ ְלֶוה – ֵאין יֹוְרֵׁשי
מצא שהוא פרוע (המאירי ,ראה י'). ַמ ְלֶוה נֹו ְט ִלין ִמּיֹוְרֵׁשי לֹוֶוה ְּכלּוםֶׁ ,שְּב ֵעת ֶׁשֵּמת ַהּלֹוֶוה ִנ ְת ַח ֵּיב
ַהַּמ ְל ֶוה ְל ִהּ ָׁש ַבע ְו ַא ַחר ָּכְך ִיּ ֹטלְּ ,כמֹו ֶׁשֵּב ַא ְרנּו (לעיל יד,א)ּ ,ו ְכ ָבר
גְ 1ו ֵאין ָא ָדם מֹוִריׁש ְׁשבּו ָעה ְל ָב ָניו – ֵמתְ ,ו ֵאין ָא ָדם מֹוִריׁש ְׁשבּו ָעה ְל ָב ָניוֶׁ ,ש ֵאי ָנן ְיכֹו ִלין ְל ִהּ ָׁש ַבע
ֶׁשֹּלא ִנ ְפַרע ֲא ִבי ֶהן ְּכלּוםְ .ו ִאם ָע ַבר ַה ַּד ָּין ְו ִהְׁשִּבי ַע יֹוְרֵׁשי
האדם אינו יכול להוריש ליורשיו (בניו
או אחיו או שאר יורשיו) זכות כספית ַמ ְלֶוהְ ,ו ָגבּו ֶאת חֹו ָבן – ֵאין מֹו ִצי ִאין ִמ ָּי ָדן.
התלויה בחובת שבועה המוטלת עליו
כשבא לגבות מיורשי הלווהֶׁ .ש ֵאי ָנן גְ 2ל ִפי ָכְךְׁ ,ש ַטר חֹוב ֶׁשִּליתֹו ִמים ַהָּב ִאים ְל ִהָּפַרע ִמן ַה ְּיתֹו ִמים
ְיכֹו ִלין ְל ִהּ ָׁש ַבע ֶׁשֹּלא ִנ ְפַרע ֲא ִבי ֶהן – ֶׁשֵּמת ֲא ִבי ֶהן ַהּלֹוֶוה ְּת ִחָּלה – ֵאין קֹוְר ִעין אֹותֹו ְו ֵאין ַמ ְגִּבין
ּבֹוֵ :אין ּגֹו ִבין ּבֹו – ֶׁש ֵאין ָא ָדם מֹוִריׁש ְׁשבּו ָעה ְל ָב ָניוְּ ,כמֹו
שהרי אינם יודעיםְ .ו ִאם ָע ַבר ַה ַּד ָּין... ֶׁשֵּב ַא ְרנּו (בפסקה הקודמת); ְו ֵאין קֹו ְר ִעין אֹותֹו – ֶׁשָּמא ָיבֹוא ַּד ָּין
ֵאין מֹו ִצי ִאין ִמ ָּי ָדן – מפני שנחלקו
הדעות בתלמוד בעניין זה ,ולא נפסקה ֶׁש ָּידּון ּבֹו ְויֹו ִציא ּבֹו.
הלכה מוחלטת. ד ֲא ִפּלּו ָה ָיה ָׁשם ָעֵרב ּו ֵמת ַהּלֹוֶוה ְּת ִחָּלה – ֹלא ִיָּפְרעּו יֹוְרֵׁשי
ה ֵאין ָּד ִנין ִמ ִּדין ֶזה וכו' – הכלל ַהַּמ ְלֶוה ִמן ֶה ָעֵרב; ֶׁש ִאם ּתֹא ַמר ִיָּפְרעּו ִמן ֶה ָעֵרבֲ ,הֵרי ֶה ָעֵרב
חֹו ֵזר ְו ִנ ְפָרע ִמּיֹוְרֵׁשי לֹוֶוה.
ש"אין אדם מוריש שבועה לבניו" קיים
רק בשבועת הגובה מן היורשים ,והיא ה ֵאין ָּד ִנין ִמ ִּדין ֶזה ְל ָכל ַהּדֹו ֶמה לֹו; ֶאָּלא ֲהֵרי ַהּפֹו ֵגם ֶאת
תקנת חכמים שמטרתה לחזק את יתומי
הלווה .ואילו שבועת הפוגם את שטרו ְׁש ָטרֹו ּו ֵמת – ַאף ַעל ִּפי ֶׁש ֵאינֹו ּגֹו ֶבה ֶאָּלא ִּבְׁשבּו ָעהֲ ,הֵרי
וכדומה עוברת ליורשי המלווה ,מפני ָּב ָניו ִנְׁשָּב ִעין 'ֶׁשֹּלא ִּפ ְּק ָדנּו ַאָּבא ְוֹלא ִצָּונּו ַאָּבא ְוֹלא ָמ ִצינּו ֵּבין
שאינה מיוחדת למי שגובה מן היורשים,
והמלווה נשבע ,אף אם הוא תובע את
הלווה עצמוַ .הּפֹו ֵגם ֶאת ְׁש ָטרֹו – מלווה
שהודה שנפרע חלק מן החוב (ראה הדין
לעיל יד,א).
