Page 651 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 651
םיטפשמ רפס הולוו והומל לכותה פרק טז 629
חֹובְּ ,כ ֵדי ֶׁש ִּיָּכ ְלמּו ֶזה ִמ ֶּזהְ .ו ֵכן ָּכל ַּכּיֹו ֵצא ָּב ֶזהּ .וְׁשבּו ָעה זֹו משלם לבעל החוב (שלוחין ושותפין א,ז).
ִמְּפ ֵני ֶׁשָּב ִאין ְׁש ֵני ֶהן ִלּ ֹטל – מפני שבעל
הבית משלם פעמיים ,וברור שאחד מהם ַּת ָּק ַנת ֲח ָכ ִמים ִהיא ִּב ְנ ִקי ַטת ֵח ֶפץִ ,מְּפ ֵני ֶׁשָּב ִאין ְׁש ֵני ֶהן ִלּטֹל.
רמאי. הְ 2ל ִפי ָכְךִ ,אם ֵמת ַה ֶח ְנָו ִני – נֹו ֵטל ַּב ַעל חֹוב ֶׁשֹּלא ִּבְׁשבּו ָעה.
הֵ 2מת ַה ֶח ְנָו ִני – אין יורשי החנווני ְו ֵכן ִאם ֵמת ַהּפֹו ֵעל אֹו ַּב ַעל חֹוב – נֹו ֵטל ַה ֶח ְנָו ִני ֶׁשֹּלא
יכולים ליטול מן המעסיק בשבועה כמו
ִּבְׁשבּו ָעהֶׁ ,ש ֲה ֵרי ֵאין ַּב ַעל ַהַּב ִית ַמ ְפ ִסיד ְּכלּוםְ ,ו ֵאינֹו ְמַׁשֵּלם אביהם ,מפני שאין אדם מוריש שבועה
לבניו (להלן יז,ג).
ֶאָּלא ַּתְׁשלּום ֶא ָחד.
וִ 1נְׁשָּבע ֶה ֵּסת – כמי שכופר בכל טענת
החנווני (ראה לעיל ביאור יא,א). וַ 1ה ֶח ְנָו ִני אֹו ֵמר ' ַא ָּתה ָא ַמְר ָּת ִליֵּ :תן ָל ֶזה' אֹו ' ִצִּוי ָת ִלי
וָּ 2כתּוב ְּב ִפ ְנ ָק ִסי – דוגמה לטענה ,אך ְו ָא ַמְר ָּתִ :אם ָיבֹוא ְּפלֹו ִניֵּ ,תן לֹו'ּ ,ו ַב ַעל ַהַּב ִית אֹו ֵמר 'ֹלא
ָא ַמְר ִּתי ְלָך' – ֲהֵרי ַּב ַעל ַהַּב ִית ִנְׁשָּבע ֶה ֵּסת ְו ִנ ְפ ָטרְ ,ו ַה ֶח ְנָו ִני
אין חובה שיהיה רשום בפנקס (המאירי
שבועות מז,ב)ְ .ו ֵאין ָּב ֶזה ַּת ָּק ַנת ֲח ָכ ִמים
– תקנת חכמים חלה רק כשהמעסיק עֹוֶׂשה ִּדין ִעם ֶזה ֶׁשָּנ ַתן לֹו.
(בעל הבית) מודה שאכן אמר לחנווני
לתת. וְ 2ו ֵכן ִאם ָא ַמר ַה ֶח ְנָו ִני ְל ַב ַעל ַהַּב ִית ַהַּמִּקיפֹו 'ָּכתּוב ְּב ִפ ְנ ָק ִסי
ז ֶׁש ֵּיׁש ְל ֵלִוי ַעל ִׁש ְמעֹון – שמעון ֶׁש ֵּיׁש ִלי ֶא ְצ ְלָך ָמ ֶנה' ּו ַב ַעל ַהַּב ִית אֹו ֵמר ' ֵאי ִני יֹו ֵד ַע' – ִנְׁשָּבע
חייב ללויִּ .ב ְכ ִתי ָבה ּו ְמ ִסיָרה – מכירת
ַּב ַעל ַהַּב ִית ֶה ֵּסת ֶׁש ֵאינֹו יֹו ֵד ַע ְו ִנ ְפ ָטרְּ ,כ ִדין ָּכל טֹו ֵען ַעל ֲח ֵברֹו שטר צריכה להיכתב בשטר אחר ,שלא
כבמכירת חפץ ,שדי במסירתו לקונה
(מכירה ו,יא)ֶׁ .ש ִה ְק ָנהּו לֹו ַעל ַּגב ַה ַּק ְר ַקע ְל ָכל ָּד ָברְ ,ו ֵאין ָּב ֶזה ַּת ָּק ַנת ֲח ָכ ִמים.
– המקנה לחברו קרקע והקנה לו עמה גביית שטר קנוי
שטר חוב ,כיוון שעשה הקונה קניין
בקרקע ,קנה את שטר החוב ,אפילו אם ז ְראּו ֵבן ֶׁשהֹו ִציא ְׁש ַטר חֹוב ֶׁש ֵּיׁש ְל ֵלִוי ַעל ִׁש ְמעֹוןְ ,ו ָט ַען
ֶׁשֵּל ִוי ְנ ָתנֹו לֹו ִּב ְכ ִתי ָבה ּו ְמ ִסי ָרה ְו ָא ַבד ַהּ ְׁש ָטר ֶׁש ִה ְק ָנהּו ּבֹו ,השטר אינו מונח בקרקע ,בלא צורך
במסירת שטר החוב על ידי בעל השטר
או בכתיבת שטר מכירה על שטר החוב אֹו ֶׁשָּט ַען ֶׁש ִה ְק ָנהּו לֹו ַעל ַּגב ַה ַּקְר ַקע – ֲהֵרי ֶזה ּגֹו ֶבה אֹותֹו
ִמּ ִׁש ְמעֹון ,הֹו ִאיל ְו ָי ָצא ִמ ַּת ַחת ָידֹוָ .ט ַען ִׁש ְמעֹון ֶׁשָּפ ַרע ְל ֵל ִוי (מכירה ו,יד)ּ .גֹו ֶבה אֹותֹו ִמּ ִׁש ְמעֹון – אך
ְו ָא ַמר ' ִיּ ָׁש ַבע ִלי' – ִיּ ָׁש ַבע ֵל ִויְ ,ו ַא ַחר ָּכְך ִי ְגֶּבה ְראּו ֵבן .הֹו ָדה אם ידרוש שמעון מראובן ראיות
שהשטר נמכר לו ,יצטרך ראובן להביא
עדים על המכירה ,ורק אז יוכל לגבות לֹו ֶׁשָּפַרע – ְיַׁשֵּלם ֵלִוי ִלְראּו ֵבןָ .ט ַען ֵלִוי ֶׁשֹּלא ָמ ַכר ְוֹלא ָנ ַתן
(מכירה ו,יא)ִ .יּ ָׁש ַבע ֵל ִוי – שלא פרע, ְׁש ָטר ֶזה – ִנְׁשָּבע ֶה ֵּסת ְו ִנ ְפ ָטר.
כדרישת הלווה (לעיל יד,ב) .הֹו ָדה לֹו
ֶׁשָּפַרע – אם הודה לוי ששמעון פרע לו את החוב ,שמעון פטור ,ולוי משלם .כפי שלוי יכול למחול לשמעון
על החוב גם לאחר שמכר את השטר לראובן (מכירה ו,יב) .אמנם כשם שאילו מחל ,היה עליו לפצות את ראובן,
"שהרי גרם לו לאבד השטר ,והרי הוא כמי ששרפו" (חובל ומזיק ז,י) ,כן גם כשהוא טוען שכבר פרע את השטר,
הוא חייב לפצות את ראובן .והטעם לאפשרות למחול על החוב הוא :מכירת שטרות היא מדברי סופרים ,מפני
שחוב ההלוואה אינו דבר ממשי (מכירה ו,יב) אלא התחייבות אישית בין המלווה ללווה ,שסופה לבוא לידי תשלום.
מכירת שטר החוב אינה אלא הרשאה (ייפוי כוח) לביצוע הגבייה ,ולא מכירה של השטר עצמו ,ועדיין מקור
ההתחייבות נשאר בין המלווה והלווה ,וויתור (=מחילה) על החוב מבטל את המכירה (המאירי בכתובות פה,ב)ָ .ט ַען
ֵלִוי ֶׁשֹּלא וכו' – אחרי שהודה ששמעון פרע לו ,וראובן תבע ממנו שיפצה אותו על הפסדו ,טוען לוי שמעולם
לא מכר את השטר ,אלא שנשמט מידו ומצא אותו ראובןִ .נְׁשָּבע ֶה ֵּסת – נגד טענת ראובן שקנה את השטר ,כדין
כל מי שכופר בטענת חברו.
