Page 647 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 647
םיטפשמ רפס הולוו והומל לכותה פרק טו 625
' ַאל ִּת ְפ ָר ֵע ִני ֶאָּלא ְּב ֵע ִדים' ְו ָא ַמר לֹו 'ְּפ ַר ְע ִּתיָך ִּב ְפ ֵני ְּפלֹו ִני ב 1הקדמה :שני מקרים נדונים כאן:
)1כשביקש המלווה שיפרע לו הלווה
בפני עדים ,והלווה טוען שפרע לו בפני ּו ְפלֹו ִניְ ,ו ָה ְלכּו ָל ֶהן ִל ְמ ִדי ַנת ַה ָּים' – ֵאינֹו ֶנ ֱא ָמןְ .ו ָטעּות
עדים ,אך הם הלכו להם למדינת הים סֹו ְפִרים ִהיאּ ,ו ְל ִפי ָכְך ָטעּו ַהּמֹוִרים ַעל ִּפי אֹו ָתן ַה ְּס ָפִרים.
(לעיל א )2 ;)1כשביקש המלווה שיפרע בּ 2ו ְכ ָבר ָח ַקְר ִּתי ַעל ַהֻּנ ְס ָחאֹות ַה ְּיָׁשנֹותּ ,ו ָמ ָצא ִתי ָּב ֶהן ֶׁשהּוא
לו בפני עדים מסוימים (או עדים מקבוצה
מסוימת) ,והלווה טוען שפרע בפני עדים ֶנ ֱא ָמןְ .ו ִהִּגי ַע ְל ָי ִדי ְּב ִמ ְצַר ִים ִמ ְק ָצת ַּת ְלמּוד ָיָׁשן ָּכתּוב ַעל
אחרים ,והם מוכנים להעיד על כך (להלן ַהְּגִוי ִליםְּ ,כמֹו ֶׁש ָהיּו ּכֹו ְת ִבין ֹק ֶדם ִל ְז ַמן ֶזה ְּב ָקרֹוב ֵמ ֲח ֵמׁש
ב .)3בשני אלה ,הרמב"ם טוען שהלווה ֵמאֹות ָׁש ָנהּ ,וְׁש ֵּתי ֻנ ְס ָחאֹות ָמ ָצא ִתי ִמן ַהְּגִוי ִלים ַּב ֲה ָל ָכה זֹו,
נאמן ,והחולקים עליו טענו שאינו ּו ִבְׁש ֵני ֶהם ָּכתּובְ" :ו ִאם ָא ַמר 'ְּפַר ְע ִּתיָך ִּב ְפ ֵני ְּפלֹו ִני ּו ְפלֹו ִני
נאמןַ .הּמֹוִרים – מי שפסק לפי גרסה
זו .מדובר ברבנו חננאל ,וכן "מקצת ְו ָה ְלכּו ָל ֶהן ִל ְמ ִדי ַנת ַה ָּים' – ֶנ ֱא ָמן".
גאונים" שלהלן (ב.)3 בּ 3ו ִמְּפ ֵני ָטעּות זֹו ֶׁש ֵאְר ָעה ְל ִמ ְק ָצת ַה ְּס ָפִרים הֹורּו ִמ ְק ָצת
בָ 2ח ַקְר ִּתי ַעל ַה ֻּנ ְס ָחאֹות ַה ְּיׁ ָשנֹות – ְּגאֹו ִנים ֶׁש ִאם ָא ַמר לֹו ' ַאל ִּת ְפָר ֵע ִני ֶאָּלא ִּב ְפ ֵני ְּפלֹו ִני ּו ְפלֹו ִני'
ּו ְפָרעֹו ִּב ְפ ֵני ֲא ֵחִריםֶׁ ,ש ֵאינֹו ֶנ ֱא ָמןַ ,אף ַעל ִּפי ֶׁש ֵה ִביא ָה ֵע ִדים
רבנו טרח לוודא את הנוסח הנכון לא
מסברה אלא בחקירה יסודית (ראה גם
ֶׁשְּפ ָרעֹו ִּב ְפ ֵני ֶהם; ְו ַגם זֹו ָטעּות ְּגדֹו ָלהְ .ו ַה ִּדין ָה ֱא ֶמתֶׁ ,ש ִאם אישות יא,יג)ַ .ה ְּגִוי ִלים – הגוויל הוא העור
המעובד שמשתמשים בו לכתיבת ספר
תורה (ספר תורה א,ו-ח). ָּבאּו ֵע ִדים ֶׁשְּפָרעֹו ִּב ְפ ֵני ֶהם – ִנ ְפ ָטרְ ,ו ֵאין ָּכאן ְמקֹום ֲחָׁשׁש.
בַּ 4גם ַההֹו ָר ָאה ַהּזֹאת ַעל ִּפי ִס ְפ ֵרי ֶהםֶׁ ,שָּכתּוב ָּב ֶהן ְּבאֹותֹו בִ 3מ ְק ָצת ְּגאֹו ִנים – הרי"ף ותלמידו
ֶׁש ָא ַמר ַל ֲח ֵברֹו 'ְּפ ָר ֵע ִני ִּב ְפ ֵני ֵע ִדים ֶׁשּ ָׁשנּו ֲה ָלכֹות'ְ ' :ו ָה ַלְך הר"י מיגאש (וראה לעיל ביאור א,ו; רי"ף
שבועות ו,ב) .מגרסת הרי"ף "אינו נאמן"
במקרה הראשון (לעיל א )1הסיק שדברי ּו ְפָרעֹו ִּב ְפ ֵני ֵע ִדים'ְ .וזֹו ָטעּות סֹו ְפִרים ִהיאּ .ו ָמ ָצא ִתי ַּבְּגִוי ִלים
התלמוד האומרים שהלווה אינו נאמן ָּכתּובֲ " :א ַזל ַּפְר ֵעיּה ֵּבי ֵניּה ְל ֵבין ִּדי ֵליּה".
במקרה השני עוסקים אפילו כאשר בַ 5אף ַעל ִּפי ֶׁש ַה ְּס ָפִרים ַהֻּמָּג ִהין ְּכמֹו ֶׁש ָא ַמְרנּוָּ ,כְך ֵי ָר ֶאה
הביא את העדים בפועל ,אחרת אין שום
חידוש במקרה השני לעומת הראשון. ִמ ִּדין ַה ַּת ְלמּודְ .ועֹודְּ ,ד ָבִרים ֶׁשְּל ַד ַעת ֵהןְ ,ו ִכי ֶמה ָה ָיה לֹו
ַל ֲעׂשֹות? ָא ַמר לֹו ' ַאל ִּת ְפ ָר ֵע ִני ֶאָּלא ְּב ֵע ִדים' – ְּפ ָרעֹו ְּב ֵע ִדים .בַּ 4גם ַההֹוָר ָאה ַה ּזֹאת ַעל ִּפי ִס ְפֵרי ֶהם
ְו ִכי ֵיׁש לֹו ֶל ֱא ֹסר ָה ֵע ִדים ְּב ֵבית ַהּ ֹס ַהר ָּכל ְי ֵמי ֶהם ֶׁשֹּלא ֵי ְלכּו? – זו ראיה אחרת שהביאו :התלמוד
סיפר על אדם שהתנה שלא יפרענו
אלא בפני עדים ששנו הלכות (תלמידי ְועֹודִ ,אם ֵמתּוַ ,מה ַּי ֲעֶׂשה? ִנ ְמ ָצא ֶזה ּפֹוֵר ַע ַּפ ַעם ַא ַחר ַּפ ַעם
חכמים) ,והלווה 'פרע את החוב בפני ְלעֹו ָלם ַעד ֶׁש ָּי ִביא ֵע ִדיםִ .אם ֵּכן הּואַ ,נ ֲעָׂשת ֵעדּות זֹו ִּבְׁש ָטר,
עדים' .מהמקרה בתלמוד הם הסיקו ְו ִנ ְמ ָצא ֶזהֵּ ,כיָון ֶׁש ָא ַמר לֹו ' ַאל ִּת ְפָר ֵע ִני ֶאָּלא ְּב ֵע ִדים' – ַנ ֲעָׂשת
שהפירעון בפני עדים לא מועיל .אך ִמ ְלָוה ִּבְׁש ָטרְ ,ו ֵאין ִמי ֶׁש ָע ָלה ֶזה ַעל ִלּבֹו.
הרמב"ם גרס "אזל פרעיה ביניה לבין
בֲ 6א ָבל ַו ַּדאי ִאם ָא ַמר לֹו 'ִּב ְפ ֵני ְּפלֹו ִני ּו ְפלֹו ִני' – הּוא ִה ְפ ִסיד דיליה" (הלך ופרעו בינו לבין עצמו),
ַעל ַע ְצמֹוֶׁ ,שָּפַרע ִּב ְפ ֵני ֲא ֵחִרים ְו ָה ְלכּו ָל ֶהןֲ .א ָבל ִאם ָּבאּו ְו ֵה ִעידּו שלא בעדים.
ֶׁשְּפָרעֹו – ֵאין ָּכאן ֵּבית ֵמחֹוׁשְ .ו ָכ ֶזה ָראּוי ָלדּון ּו ְלהֹורֹות .בָּ 5כְך ֵי ָר ֶאה ִמ ִ ּדין ַה ַּת ְלמּוד – כך עולה
ממהלך הדיון התלמודיּ ְ .ד ָבִרים ׁ ֶש ְּל ַד ַעת
ֵהן – דברים הגיוניים .ומדובר במקרה הראשון המתואר בביאור בַ .1נ ֲע ָ ׂשת ֵעדּות זֹו ִּבׁ ְש ָטר – בהלוואה בשטר ,השטר
מעיד לא רק על ההלוואה אלא אף על המשך החוב ,שהרי מקובל לקרוע את השטר כשהחוב נפרע .וגם כאן ,העדים
שביקש לפרוע בפניהם מהווים הוכחה לכאורה שעדיין החוב קיים .נמצא שלשיטת רבותיו של הרמב"ם ,אם מתו
העדים או הלכו להם למדינת הים -אין הלווה נאמן לומר שכבר פרע את חובו.
ב 6הלכה זו מתייחסת למקרה השני המתואר לעיל בביאור ב.1
