Page 643 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 643
םיטפשמ רפס הולוו והומל לכותה פרק יד 621
ּו ְל ֵפ ָרעֹון הּוא עֹו ֵמד; ֲא ָבל ָּכל ֵאּלּו ַהְּט ָענֹות – ֹלא ָּכל ֵהי ֶמּנּו משביעים את המלווה .לעומת זאת ,אם
הלווה מערער על השטר – טענתו אינה
מתקבלת ,כיוון שכבר נתקיים השטר ְל ַבֵּטל ְׁש ָטר ְמ ֻק ָּיםֶ ,אָּלא ְיַׁשֵּלםְ ,ו ַא ַחר ָּכְך ִי ְט ֹען ַעל ַהַּמ ְלֶוה
בבית דין .ואין המלווה חייב להישבע. ַּבֶּמה ֶׁש ִּיְר ֶצהִ :אם יֹו ֶדה – ַי ֲח ִזיר לֹו; ְו ִאם ָּכ ַפר – ִיּ ָׁש ַבע ֶה ֵּסת.
ִי ְט ֹען ַעל ַהַּמ ְלֶוה – ישביע את המלווה ְו ָל ֶזה ַּד ְע ִּתי נֹו ָטה.
שאין השטר מזויף וכיוצא בזה ,מפני ד ַהּמֹו ִציא ְׁש ַטר חֹוב ַעל ֲח ֵברֹוַ ,מ ְלֶוה אֹו ֵמר 'ֹלא ִנ ְפַר ְע ִּתי
שלטענת הלווה ,נתחייב לתת למלווה
את כספו שלא כדין. ְּכלּום' ְולֹוֶוה אֹו ֵמר 'ָּפַר ְע ִּתי ֶמ ֱח ָצה' ְו ָה ֵע ִדים ְמ ִעי ִדים ֶׁשְּפָרעֹו
ֻּכּלֹו – ִנְׁשָּבע ַהּלֹוֶוה ְונֹו ֵתן ֶמ ֱח ָצהֶׁ ,ש ֲהֵרי הֹו ָדה ְּב ִמ ְק ָצתְ ,ו ֵאינֹו
ד ְו ָה ֵע ִדים ְמ ִעי ִדים ֶׁשְּפָרעֹו ֻּכּלֹו – אחר ְּכ ֵמִׁשיב ֲא ֵב ָדהִ ,מְּפ ֵני ֶׁש ֵאי ַמת ַהּ ְׁש ָטר ָע ָליוְ .ו ֵאין ַהַּמ ְלֶוה ּגֹו ֶבה
ַהֶּמ ֱח ָצה ֶאָּלא ִמְּב ֵני חִֹריןֶׁ ,ש ֲהֵרי ַהָּלקֹוחֹות אֹו ְמִרין ' ָאנּו ַעל
שהודה הלווה במקצתְ .ו ֵאינֹו ְּכ ֵמִׁשיב
ֲא ֵב ָדה – אילו היה מודה שהוא חייב
מחצה אחר שהעידו העדים שפרע את
הכל – לא היה צריך להישבע ,אף על ָה ֵע ִדים ִנ ְס ֹמְךַ ,ו ֲהֵרי ִּבְּטלּו ְׁש ָטר ֶזה'.
פי שהודה במקצת ,מפני שהודאתו
היא בגדר רצון טוב של השבת אבדה שטר חסר תוקף
לבעלים ,שהרי לא יכלו לתבוע אותו ה הֹו ִציא ָע ָליו ְׁש ַטר חֹוב ֶׁש ֵאינֹו ָיכֹול ְל ַק ְּימֹוְ ,ו ָא ַמר ַהּלֹוֶוה
בדין ,ותיקנו חכמים שמי שמשיב
אבדה אינו חייב להישבע (טוען ונטען ד,ה; ' ֱא ֶמת ֶׁש ֲא ִני ָּכ ַת ְב ִּתי ְׁש ָטר ֶזהֲ ,א ָבל ְּפַר ְע ִּתיו' אֹו ' ֲא ָמ ָנה הּוא'
גזלה ואבדה יג,כ)ֶׁ .ש ֵאי ַמת ַהּ ְׁש ָטר ָע ָליו אֹו 'ְּכ ַת ְב ִּתיו ִל ְלוֹות ַו ֲע ַד ִין ֹלא ָלִוי ִתי' ְו ָכל ַּכּיֹו ֵצא ָּב ֶזה – הֹו ִאיל
– הודאתו לפני שבאו עדים הפוטרים ְו ִאם ָר ָצהָ ,א ַמר 'ֹלא ָהיּו ְּד ָבִרים ֵמעֹו ָלם'ַ ,ו ֲהֵרי ִמִּפיו ִנ ְת ַק ֵּים,
אותו לא נבעה אלא מקיומו של השטר ֲהֵרי ֶזה ֶנ ֱא ָמןְ ,ו ִיּ ָׁש ַבע ֶה ֵּסת ְו ִיָּפ ֵטרְ .ו ִאם ִק ְּימֹו ַהַּמ ְלֶוה ַא ַחר ָּכְך
ומעדים שבו ,שיעידו לחובתוִ .מְּב ֵני
ֹחִרין – מנכסים הנמצאים ביד הלווה, ְּב ֵבית ִּדין – ֲהֵרי הּוא ִּכְׁש ָאר ְׁש ָטרֹות.
ולא מנכסים שמכר אותם או נתן אותם ו הֹו ִציא ָע ָליו ְׁש ָטר ְמ ֻק ָּיםְ ,ו ָא ַמר ַהּלֹוֶוה ' ְמ ֻזָּיף הּואּ ,ו ֵמעֹו ָלם
לאחריםַ .ו ֲהֵרי ִּבְּטלּו ְׁש ָטר ֶזה – וייתכן
ֹלא ְּכ ַת ְב ִּתיו' אֹו 'ְׁש ָטר ֲא ָמ ָנה הּוא'ְ ,ו ָא ַמר ַהַּמ ְל ֶוה 'ֵּכן ַה ְּד ָב ִרים ,שכבר נפרע החוב הזה ,והשטר בטל
כפי שהעידו העדים ,ומה שהלווה הודה
במחצה ,ייתכן שמדובר בהלוואה אחרת ֲא ָבל ְׁש ָטר ָּכֵׁשר ָה ָיה ִלי ָע ָליו ְו ָא ַבד' – ַאף ַעל ִּפי ֶׁש ַהַּמ ְלֶוה
שנעשתה באותו השטר אחר שנפרעה הּוא ֶׁשּ ָׁש ַבר ֶאת ְׁש ָטרֹוְ ,ו ִאּלּו ָר ָצהָ ,א ַמר ' ֵאינֹו ְמ ֻזָּיף'ֶׁ ,ש ֲהֵרי
ִנ ְת ַק ֵּים ְּב ֵבית ִּדיןֵ ,אינֹו ּגֹו ֶבה ּבֹו ְּכלּוםֶ ,אָּלא ִנְׁשָּבע ַהּלֹו ֶוה ההלוואה הראשונה (י').
ה ֶׁש ֵאינֹו ָיכֹול ְל ַק ְּימֹו – שאינו יכול
ֶה ֵּסת ְו ִנ ְפ ָטרֶׁ ,ש ֲהֵרי ֶזה ַהּ ְׁש ָטר ְּכ ֶחֶרס הּוא ָחׁשּוב.
להוכיח בבית דין שהחתימות שבשטר
אינן מזויפות .ותיקנו חכמים שאי ז ְׁש ָטר ֶׁשָּלָוה ּבֹו ּו ְפָרעֹו – ֵאינֹו חֹו ֵזר ְולֹוֶוה ּבֹוֶׁ ,שְּכ ָבר ִנ ְמ ַחל
אפשר לגבות בשטר זה עד שיקיימוהו ִׁש ְעּבּודֹוְ ,ו ַנ ֲעָׂשה ְּכ ֶחֶרס.
(עדות ו,א)ַ .ו ֲה ֵרי ִמִּפיו ִנ ְת ַק ֵּים – נאמנות
זו מכונה 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר' ,כיוון שהלווה עצמו יצר את חיובו על ידי קיום השטר עקב הודאתו ,הוא
נאמן לומר שהשטר פרוע או שהוא אמנה בידו וכדומהֲ .הֵרי הּוא ִּכְׁש ָאר ְׁש ָטרֹות – וגובה בו המלווה ,אף על פי שכבר
נשבע הלווה על טענתו שהשטר פרוע או שהוא אמנה בידו וכדומה.
ו ְׁש ָטר ָּכֵׁשר ָה ָיה ִלי ָע ָליו ְו ָא ַבד – ולכן זייפתי שטר ,כדי שיודהֶׁ .שּ ָׁש ַבר ֶאת ְׁש ָטרֹו – שביטל את שטרוֵ .אינֹו ּגֹו ֶבה ּבֹו
ְּכלּום – ואף על פי שלכאורה הוא נאמן במיגו ,אם היה טוען ששטרו כשר ,ולא היה מודה שהוא מזויף – אין אומרים מיגו
אלא לפטור אותו מלשלם ולא כדי לחייב אחרים לשלם לו (טוען ונטען ח,א; הג"מ טוען ונטען טו,ט; וראה מה"ק לפה"מ שביעית י,ה).
ז ֶׁשְּכ ָבר ִנ ְמ ַחל ִׁש ְעּבּודֹו – שכשפרע לו את חובו ,בטל השעבוד שיש בשטר על נכסי הלווה ,וההלוואה השנייה היא
בגדר מלווה על פה ,ואינה נגבית מנכסים משועבדים.
