Page 638 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 638
םיטפשמ רפס הולוו והומל לכותה פרק יב-יג 6 16
יאְ 5ו ֵכן ֵּבית ִּדין ֶׁשָּמ ְכרּו ְּד ָבִרים ֶׁש ֵאי ָנן ְצִרי ִכין ַה ְכָר ָזהְ ,ו ָטעּו יאָ 5קרֹוב ַלְּמ ִדי ָנה – קרוב לעיר ,שאין
ִּבְׁשתּות – ִמ ְכָרן ָּב ֵטל; ָּפחּות ִמּ ְׁשתּות – ִמ ְכָרן ַק ָּיםְ .ו ֵאּלּו חשש לתקלה או שוד בדרך (ראה נחלות
ֵהן ַה ְּד ָבִרים ֶׁש ֵאין ַמ ְכִרי ִזין ֲע ֵלי ֶהןָ :ה ֲע ָב ִדיםְ ,ו ַהּ ְׁש ָטרֹות,
ְו ַהִּמַּט ְל ְט ִליןָ .ה ֲע ָב ִדים – ֶׁשָּמא ִיְׁש ְמעּו ְו ִי ְבְרחּוְ ,ו ַהּ ְׁש ָטרֹות יא,ג).
ְו ַהִּמַּט ְל ְט ִלין – ֶׁשָּמא ִיָּג ְנבּוְ .ל ִפי ָכְךָׁ ,ש ִמין אֹו ָתן ְּב ֵבית ִּדין
ּומֹו ְכִרין אֹו ָתם ִמ ָּידְ .ו ִאם ָה ָיה ַהּׁשּוק ָקרֹוב ַלְּמ ִדי ָנה – מֹו ִלי ִכין
אֹו ָתן ַלּׁשּוק.
ּ ֶפ ֶרק ְׁשלֹ ָׁשה ָע ָׂשר אִּ 1בְׁש ָטר – מקוים (כלהלן ב) ,שהלווה
יג
אינו יכול לטעון שהוא מזויף (להלן יד,ג).
דינים שונים בפירעון; משכון שאבד
ׁשֹו ְל ִחין ּומֹו ִדי ִעין לֹו – שיבוא לבית דין
וישטח את טענותיו ,ושמא יש לו שובר .גביה שלא בפני הלווה
ִאי ֶא ְפָׁשר ְלהֹו ִדיעֹו ִּב ְמ ֵהָרה – כגון שהוא
אַ 1מ ְלֶוה ֶׁשָּבא ְל ִהָּפַרע ִּבְׁש ָטר ֶׁשְּב ָידֹו ֶׁשֹּלא ִּב ְפ ֵני לֹוֶוהִ :אם במקום רחוק (אישות טז,טז)ֶׁ .ש ִּיּ ָׁש ַבע – כפי
שהיה חייב להישבע אילו היה הלווה
ְיכֹו ִלין ֵּבית ִּדין ִלְׁשֹל ַח ֵא ָליו ּו ְלהֹו ִדיעֹו ַעד ֶׁש ַּי ֲע ֹמד ִעּמֹו ַּב ִּדין
טוען שכבר פרע את חובו (להלן יד,ב)ׁ – ,שֹו ְל ִחין ּומֹו ִדי ִעין לֹו; ְו ִאם ִאי ֶא ְפָׁשר ְלהֹו ִדיעֹו ִּב ְמ ֵה ָרה –
דהיינו שבועה מתקנת חכמים כעין אֹו ְמ ִרים ַלַּמ ְל ֶוה ֶׁש ִּיּ ָׁש ַבע ְו ִיּטֹל ִמְּנ ָכ ָסיוֵּ ,בין ִמן ַה ַּק ְר ַקע ֵּבין ִמן
שבועה שלתורה בנקיטת חפץ (פה"מ
ַהִּמַּט ְל ְט ִליןְ ,ו ֵאין חֹוְׁשִׁשין ְלׁשֹו ֵבר. כתובות ט,ו)ׁ .שֹו ֵבר – קבלה ,שטר זיכוי
אְ 2ו ִדין ֶזה ַּת ָּק ַנת ֲח ָכ ִמים הּואְּ ,כ ֵדי ֶׁשֹּלא ִי ְה ֶיה ָּכל ֶא ָחד על תשלום החוב (פה"מ ב"מ א,ז).
אְ 2מ ִדי ָנה – עיר .נֹו ֵעל ֶּד ֶלת ִּב ְפ ֵני לֹוִוין ְו ֶא ָחד נֹו ֵטל ְמעֹו ָתיו ֶׁשַּל ֲח ֵברֹו ְוהֹו ֵלְך ְויֹוֵׁשב לֹו ִּב ְמ ִדי ָנה
– שיימנעו בני אדם מלהלוות זה לזה
ַא ֶחֶרתְ ,ו ִנ ְמ ֵצא ָת נֹו ֵעל ֶּד ֶלת ִּב ְפ ֵני לֹוִוין. מחשש שלא יפרע הלווה את חובו.
ב ָׁשלׁש ְר ָאיֹות ָצִריְך ְל ָה ִביא ְל ֵבית ִּדיןְ ,ו ַא ַחר ָּכְך ִיָּפַרע ֶׁשֹּלא ב ְל ַק ֵּים ַהּ ְׁש ָטר – ראה לעיל יב,ז.
גַ 1ו ֲא ִני רֹו ֶצה ְל ָמ ְכרֹו – כפי הדיןְּ ,ב ָפ ָניוְ :ר ָא ָיה ִראׁשֹו ָנה – ְל ַק ֵּים ַהּ ְׁש ָטר ֶׁשְּב ָידֹו; ְר ָא ָיה ְׁש ִנ ָּיה
שאפשר למכור משכון בבית דין – ֶׁשַּב ַעל חֹובֹו ִּב ְמ ִדי ָנה ַא ֶח ֶרת ְו ֵאינֹו ָמצּוי ְּב ָכאן ַל ֲע ֹמד ִעּמֹו
שלושים יום לאחר משכונו ,אם נלקח
ַּב ִּדין; ְר ָא ָיה ְׁש ִליִׁשית – ֶׁש ֵאּלּו ַהְּנ ָכ ִסים ֶׁשִּל ְפלֹו ִני ַהּלֹוֶוה ֵהן. לאחר זמן הפירעון ,או שלושים יום
לאחר זמן הפירעון ,אם נלקח בשעת
פרעון ממשכון שלא בפני הלווה ההלוואה (לעיל ג,ו)ֵ .אין ֵּבית ִּדין ִנ ְז ָק ִקין
גַ 1מ ְלֶוה ֶׁשָּבא ְל ֵבית ִּדין ְו ֵה ִביא ַמְׁשּכֹון ְּב ָידֹו ְו ָא ַמר ' ֶזה לֹו – אין בית דין נדרשים להשביעו
וכדומה ולמנוע ממנו לגבות את חובו,
ַמְׁשּכֹונֹו ֶׁשִּל ְפלֹו ִני הּואַ ,ו ֲא ִני רֹו ֶצה ְל ָמ ְכרֹו ּו ְל ִהָּפַרע חֹו ִבי' – אף על פי שאין בידו שטר או עדים
ֵאין ֵּבית ִּדין ִנ ְז ָק ִקין לֹוַ ,עד ֶׁש ָּיבֹוא לֹוֶוה ְו ִי ְט ֹען; ֶׁש ִאם ָר ָצה על ביצוע ההלוואהַ .עד ֶׁש ָּיבֹוא לֹוֶוה
לֹו ַמר ' ָלקּו ַח הּוא ְּב ָי ִדי' – אֹו ֵמרּ .ו ַמּ ִׂשי ִאין לֹו ֵע ָצה ְל ָמ ְכרֹו
ְו ִי ְט ֹען – שהמשכון שלו ושאינו חייב ִּב ְפ ֵני ֵע ִדיםְּ ,כ ֵדי ֶׁש ֵּי ַדע ַהּלֹו ֶוה ְּב ַכָּמה ִנ ְמַּכר.
לו דבר ,ויתחייב המלווה להישבע על
החוב בנקיטת חפץ (טוען ונטען ח,ב; ח,ו)ֶׁ .ש ִאם ָר ָצה לֹו ַמר ָלקּו ַח הּוא ְּב ָי ִדי – מתוך שהמלווה יכול לטעון שקנה את
החפץ מן הלווה ("לקוח הוא בידי" ,שהרי אין מי שטוען כנגדו ואינו חייב שבועה) – הוא נאמן לטעון שהלווה חייב
לו ושהחפץ ממושכן בידו לפירעון החוב .וכיוון שהלווה אינו לפנינו לטעון כנגדו – אינו צריך להישבע .וזה הוא דין
מיגו ,טענה משפטית להאמנת הדובר ,מתוך (=מיגו בארמית) שאילו היה שקרן ,היה יכול לטעון טענה שהוא נאמן
בה ,ומכיוון שלא טען אותה ,מאמינים לו שטענתו הנוכחית אמת ,אף כשלעצמה אינו נאמן בהְּ .כ ֵדי ֶׁש ֵּי ַדע ַהּלֹוֶוה
ְּב ַכָּמה ִנ ְמַּכר – ולא יוכל לטעון שקיבל המלווה תמורת מכירת המשכון יותר מסכום החוב.
