Page 642 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 642
םיטפשמ רפס הולוו והומל לכותה פרק יד 620
ּ ֶפ ֶרק ַא ְר ָּב ָעה ָע ָׂשר א ַהּפֹו ֵגם ֶאת ְׁש ָטרֹו – הבא לגבות
את חובו בשטר ומודה שכבר הוחזר יד
טוען ונטען בהלוואה בשטר לו חלק מן החוב .והטילו עליו חכמים
הנשבעים ואחר כך נוטלים שבועה כדי שידייק בעדותוֵ .עד ֶא ָחד
ֵמ ִעיד ַעל ְׁש ָטרֹו ֶׁשהּוא ָּפרּו ַע – והמלווה
א ַהּפֹו ֵגם ֶאת ְׁש ָטרֹו ,אֹו ֶׁש ֵעד ֶא ָחד ֵמ ִעיד ַעל ְׁש ָטרֹו ֶׁשהּוא טוען שלא נפרע .עד אחד יכול להעיד
כנגד אדם שהוא חייב כסף ,ובכך לחייבו
ָּפרּו ַעְ ,ו ַהָּבא ִלָּפַרע ֶׁשֹּלא ִּב ְפ ֵני ַהּלֹוֶוהְ ,ו ַהּטֹוֵרף ִמ ַּיד ַהּלֹו ֵק ַח,
ְו ַהִּנ ְפָרע ִמן ַהּיֹוֵרׁשֵּ ,בין ָק ָטן ֵּבין ָּגדֹול – ֹלא ִיָּפַרע ֶאָּלא שבועה מן התורה כדי להיפטר (טוען ונטען
ִּבְׁשבּו ָעה ְּכ ֵעין ֶׁשַּלּתֹוָרהְ ,ואֹו ְמִרין לֹו ְּכֶׁש ִּי ְתַּבע ' ִהּ ָׁש ַבעְ ,ו ַא ַחר א,ב) .ואילו כאן ,העד טוען כנגד המלווה
ָּכְך ִּתּטֹל'ְ .ו ִאם ָה ָיה ַהחֹוב ִל ְז ַמן ָקבּו ַעְ ,ו ָת ַבע ִּב ְז ַמּנֹו – ִנ ְפָרע שאינו זכאי ליטול ,אף שמן התורה
המלווה פטור ,תיקנו חכמים שיישבע
ואחר כך ייטולְ .ו ַהָּבא ִלָּפַרע ֶׁשֹּלא ִּב ְפ ֵני ֶׁשֹּלא ִּבְׁשבּו ָעה; ָע ַבר ְז ַמּנֹו – ֹלא ִי ְגֶּבה ֶאָּלא ִּבְׁשבּו ָעה.
ַהּלֹוֶוה – מפני שהלווה במקום רחוק ואי
ב ַהּתֹו ֵב ַע ֶאת ֲח ֵברֹו ְל ָפְרעֹוְ ,ו ָט ַען ַהּלֹוֶוה ֶׁשָּפַרע ְׁש ָטר ֶזה אֹו אפשר להודיעו (לעיל יג,א) .שאילו היה
כאן ,היה יכול לדרוש שיישבע המלווהִ .מ ְק ָצתֹוּ ,ו ַב ַעל ַהּ ְׁש ָטר אֹו ֵמר 'ֹלא ָּפ ַר ְע ָּת ְּכלּום' – אֹו ְמ ִרין לֹו
'ַׁשֵּלם לֹו'ָ .ט ַען ַהּלֹוֶוה ְו ָא ַמר ' ִיּ ָׁש ַבע ִלי ֶׁשֹּלא ְּפַר ְע ִּתיוְ ,ו ִיּ ֹטל' לכן בית דין דורש עבורוְ .ו ַהּטֹוֵרף ִמ ַּיד
– ַמְׁשִּבי ִעין אֹותֹו ִּב ְנ ִקי ַטת ֵח ֶפץ ֶׁשֹּלא ָּפַרע ְּכלּום ,אֹו ֶׁשֹּלא ַהּלֹו ֵק ַח – גובה בחובו נכסים הנמצאים
ְּפָרעֹו ֶאָּלא ָּכְך ְו ָכְךְ ,ו ַא ַחר ָּכְך ִיּ ֹטלְ .ו ִאם ָה ָיה ַהַּמ ְלֶוה ַּת ְל ִמיד אצל אדם אחר שקנה אותם מן הלווה או
קיבל אותם ממנו במתנה לאחר שנוצר
חוב ההלוואה ,שנשתעבדו לפירעון ֲח ָכ ִמים – ֵאין ִנ ְז ָק ִקין ִלְׁשבּו ָעתֹו.
החוב .והטורף חייב להישבע שהחוב
תוקפו של השטר עומד בעינו (להלן כב,י)ֵּ .בין ָק ָטן ֵּבין ָּגדֹול
– מיורשים קטנים גובים רק כתובה ולא
ג 1הֹו ִציא ָע ָליו ְׁש ָטר ְמ ֻק ָּיםְ ,ו ַהּלֹוֶוה טֹו ֵען ְואֹו ֵמר 'ְׁש ָטר ְמ ֻזָּיף שטרי חוב (לח"מ ,עיין לעיל יב,א)ְּ .כ ֵעין
הּואּ ,ו ֵמעֹו ָלם ֹלא ָּכ ַת ְב ִּתי ְׁש ָטר ֶזה' ,אֹו ֶׁשָּט ַען ֶׁשחֹוב ֶזה ִרִּבית
הּוא אֹו ֲא ַבק ִרִּבית ,אֹו ֶׁשָּט ַען ֶׁשהּוא ְׁש ַטר ֲא ָמ ָנה ,אֹו ֶׁשָּט ַען ֶׁשַּלּתֹו ָרה – בנקיטת חפץ (לעיל ב,ב)ִ .נ ְפ ָרע
'ָּכ ַת ְב ִּתי ִל ְלוֹותַ ,ו ֲע ַד ִין ֹלא ָלִוי ִתי'ְּ ,כ ָללֹו ֶׁשַּל ָּד ָבר :טֹו ֵען ַט ֲע ָנה ֶׁשֹּלא ִּבְׁשבּו ָעה – משום ש"חזקה היא
ֶׁש ִאם הֹו ָדה ָּבּה ַּב ַעל ַהּ ְׁש ָטר ָה ָיה ַהּ ְׁש ָטר ָּב ֵטלְ ,ו ַהַּמ ְלֶוה עֹו ֵמד שאין אדם פורע בתוך זמנו" (לעיל יא,ו).
ִּבְׁש ָטרֹו ְואֹו ֵמר ֶׁש ֶּזה ֶׁש ֶקר טֹו ֵעןְ ,ו ָא ַמר ַהּלֹוֶוה ' ִיּ ָׁש ַבע ִלי ְו ִיּטֹל'
ב ַׁשֵּלם לֹו – שאין הלווה נאמן לטעון
על שטר כשר שהוא פרוע .מפני שאילו
– ֲהֵרי זֹו ַמ ֲחֹל ֶקת ֵּבין ַהְּגאֹו ִנים: פרע אותו ,לא היה משאיר את השטר
ביד המלווהַ .מְׁשִּבי ִעין אֹותֹו – לעומת
גֵ 2יׁש ִמי ֶׁשהֹוָרה ֶׁש ַח ָּיב ַּב ַעל ַהּ ְׁש ָטר ְל ִהּ ָׁש ַבע ְּכ ֵעין ֶׁשַּלּתֹוָרה ההלכה הקודמת ,בה יש סיבות לכך
שבית דין יוזמים את השבעת המלווה,
ְּכ ִמי ֶׁשָּט ַען ָע ָליו ֶׁשְּפָרעֹוְ .וַרּבֹו ַתי הֹורּו ֶׁשֹּלא ִיּ ָׁש ַבע ַהַּמ ְלֶוה
כאן אין סיבה להשביעו ,והמלווה ֶאָּלא ִאם ָט ַען ָע ָליו ַהּלֹו ֶוה ֶׁשְּפ ָרעֹו ִּב ְל ַבדֶׁ ,ש ֲה ֵרי הֹו ָדה ַּבּ ְׁש ָטר,
מחויב להישבע רק אם הלווה תובע
זאת ממנו .אֹו ֶׁשֹּלא ְּפָרעֹו ֶאָּלא ָּכְך ְו ָכְך – מפני שטענת המלווה לא הוכחשה על ידי עדים ,הוא יכול לחזור בו בשעת
השבועה מטענתו שהחוב לא נפרע (טוען ונטען ז,ח) ,ולהישבע שפרע לו הלווה רק חלק מן החוב ,וגובה מה שנשאר לפי
טענתו (ראה בק'; גידולי תרומה כא,א)ֵ .אין ִנ ְז ָק ִקין ִלְׁשבּו ָעתֹו – מצד אחד ,אין בית דין מחייבים תלמיד חכמים להישבע,
מפני שנראה כאילו הוא חשוד .מצד שני ,הוא אינו יכול לגבות את החוב ,כיוון שאינו חייב להישבע .אך אם נשבע
מעצמו – גובה את חובו (מ"מ).
גְׁ 1ש ָטר ְמ ֻק ָּים – ראה לעיל יב,זִ .רִּבית הּוא – ואסור למלווה לגבות אותו ,שבשטר של ריבית גובה רק את הקרן ולא
את הריבית (לעיל ד,ו)ֲ .א ַבק ִרִּבית – ריבית שאינה אסורה מן התורה אך אסורה מתקנת חכמים (לעיל ו,א)ְׁ .ש ַטר ֲא ָמ ָנה –
ראה לעיל ביאור ב,ו .עֹו ֵמד ִּבְׁש ָטרֹו – טוען שהשטר שלו כשר.
גַ 2רּבֹו ַתי – ראה לעיל א,וֶׁ .ש ֲהֵרי הֹו ָדה ַּבּ ְׁש ָטר וכו' – אם הלווה מודה שהשטר כשר ,אלא שטוען שפרע אותו –
