Page 642 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 642

‫םיטפשמ רפס‪      ‬הולוו והומל לכותה‪      ‬פרק יד	‬                                                     ‫‪	620‬‬

‫ּ ֶפ ֶרק ַא ְר ָּב ָעה ָע ָׂשר‬  ‫א   ַהּפֹו ֵגם ֶאת ְׁש ָטרֹו – הבא לגבות 	‬

                                ‫את חובו בשטר ומודה שכבר הוחזר יד‬

‫טוען ונטען בהלוואה בשטר‬                                                                              ‫לו חלק מן החוב‪ .‬והטילו עליו חכמים‬

                                                  ‫הנשבעים ואחר כך נוטלים‬                             ‫שבועה כדי שידייק בעדותו‪ֵ .‬עד ֶא ָחד‬
                                                                                                     ‫ֵמ ִעיד ַעל ְׁש ָטרֹו ֶׁשהּוא ָּפרּו ַע – והמלווה‬
‫א   ַהּפֹו ֵגם ֶאת ְׁש ָטרֹו‪ ,‬אֹו ֶׁש ֵעד ֶא ָחד ֵמ ִעיד ַעל ְׁש ָטרֹו ֶׁשהּוא‬                       ‫טוען שלא נפרע‪ .‬עד אחד יכול להעיד‬
                                                                                                     ‫כנגד אדם שהוא חייב כסף‪ ,‬ובכך לחייבו‬
‫ָּפרּו ַע‪ְ ,‬ו ַהָּבא ִלָּפַרע ֶׁשֹּלא ִּב ְפ ֵני ַהּלֹוֶוה‪ְ ,‬ו ַהּטֹוֵרף ִמ ַּיד ַהּלֹו ֵק ַח‪,‬‬

‫ְו ַהִּנ ְפָרע ִמן ַהּיֹוֵרׁש‪ֵּ ,‬בין ָק ָטן ֵּבין ָּגדֹול – ֹלא ִיָּפַרע ֶאָּלא‬                      ‫שבועה מן התורה כדי להיפטר (טוען ונטען‬
‫ִּבְׁשבּו ָעה ְּכ ֵעין ֶׁשַּלּתֹוָרה‪ְ ,‬ואֹו ְמִרין לֹו ְּכֶׁש ִּי ְתַּבע ' ִהּ ָׁש ַבע‪ְ ,‬ו ַא ַחר‬    ‫א‪,‬ב)‪ .‬ואילו כאן‪ ,‬העד טוען כנגד המלווה‬
‫ָּכְך ִּתּטֹל'‪ְ .‬ו ִאם ָה ָיה ַהחֹוב ִל ְז ַמן ָקבּו ַע‪ְ ,‬ו ָת ַבע ִּב ְז ַמּנֹו – ִנ ְפָרע‬          ‫שאינו זכאי ליטול‪ ,‬אף שמן התורה‬
                                                                                                     ‫המלווה פטור‪ ,‬תיקנו חכמים שיישבע‬
‫ואחר כך ייטול‪ְ .‬ו ַהָּבא ִלָּפַרע ֶׁשֹּלא ִּב ְפ ֵני ֶׁשֹּלא ִּבְׁשבּו ָעה; ָע ַבר ְז ַמּנֹו – ֹלא ִי ְגֶּבה ֶאָּלא ִּבְׁשבּו ָעה‪.‬‬
                                                                                                     ‫ַהּלֹוֶוה – מפני שהלווה במקום רחוק ואי‬
‫ב   ַהּתֹו ֵב ַע ֶאת ֲח ֵברֹו ְל ָפְרעֹו‪ְ ,‬ו ָט ַען ַהּלֹוֶוה ֶׁשָּפַרע ְׁש ָטר ֶזה אֹו‬              ‫אפשר להודיעו (לעיל יג‪,‬א)‪ .‬שאילו היה‬

‫כאן‪ ,‬היה יכול לדרוש שיישבע המלווה‪ִ .‬מ ְק ָצתֹו‪ּ ,‬ו ַב ַעל ַהּ ְׁש ָטר אֹו ֵמר 'ֹלא ָּפ ַר ְע ָּת ְּכלּום' – אֹו ְמ ִרין לֹו‬

‫'ַׁשֵּלם לֹו'‪ָ .‬ט ַען ַהּלֹוֶוה ְו ָא ַמר ' ִיּ ָׁש ַבע ִלי ֶׁשֹּלא ְּפַר ְע ִּתיו‪ְ ,‬ו ִיּ ֹטל'‬      ‫לכן בית דין דורש עבורו‪ְ .‬ו ַהּטֹוֵרף ִמ ַּיד‬
‫– ַמְׁשִּבי ִעין אֹותֹו ִּב ְנ ִקי ַטת ֵח ֶפץ ֶׁשֹּלא ָּפַרע ְּכלּום‪ ,‬אֹו ֶׁשֹּלא‬                    ‫ַהּלֹו ֵק ַח – גובה בחובו נכסים הנמצאים‬
‫ְּפָרעֹו ֶאָּלא ָּכְך ְו ָכְך‪ְ ,‬ו ַא ַחר ָּכְך ִיּ ֹטל‪ְ .‬ו ִאם ָה ָיה ַהַּמ ְלֶוה ַּת ְל ִמיד‬        ‫אצל אדם אחר שקנה אותם מן הלווה או‬
                                                                                                     ‫קיבל אותם ממנו במתנה לאחר שנוצר‬
‫חוב ההלוואה‪ ,‬שנשתעבדו לפירעון ֲח ָכ ִמים – ֵאין ִנ ְז ָק ִקין ִלְׁשבּו ָעתֹו‪.‬‬
                                                                                                     ‫החוב‪ .‬והטורף חייב להישבע שהחוב‬
                                                           ‫תוקפו של השטר‬                             ‫עומד בעינו (להלן כב‪,‬י)‪ֵּ .‬בין ָק ָטן ֵּבין ָּגדֹול‬
                                                                                                     ‫– מיורשים קטנים גובים רק כתובה ולא‬
‫ג‪  1‬הֹו ִציא ָע ָליו ְׁש ָטר ְמ ֻק ָּים‪ְ ,‬ו ַהּלֹוֶוה טֹו ֵען ְואֹו ֵמר 'ְׁש ָטר ְמ ֻזָּיף‬           ‫שטרי חוב (לח"מ‪ ,‬עיין לעיל יב‪,‬א)‪ְּ .‬כ ֵעין‬

‫הּוא‪ּ ,‬ו ֵמעֹו ָלם ֹלא ָּכ ַת ְב ִּתי ְׁש ָטר ֶזה'‪ ,‬אֹו ֶׁשָּט ַען ֶׁשחֹוב ֶזה ִרִּבית‬

‫הּוא אֹו ֲא ַבק ִרִּבית‪ ,‬אֹו ֶׁשָּט ַען ֶׁשהּוא ְׁש ַטר ֲא ָמ ָנה‪ ,‬אֹו ֶׁשָּט ַען‬                    ‫ֶׁשַּלּתֹו ָרה – בנקיטת חפץ (לעיל ב‪,‬ב)‪ִ .‬נ ְפ ָרע‬
‫'ָּכ ַת ְב ִּתי ִל ְלוֹות‪ַ ,‬ו ֲע ַד ִין ֹלא ָלִוי ִתי'‪ְּ ,‬כ ָללֹו ֶׁשַּל ָּד ָבר‪ :‬טֹו ֵען ַט ֲע ָנה‬  ‫ֶׁשֹּלא ִּבְׁשבּו ָעה – משום ש"חזקה היא‬
‫ֶׁש ִאם הֹו ָדה ָּבּה ַּב ַעל ַהּ ְׁש ָטר ָה ָיה ַהּ ְׁש ָטר ָּב ֵטל‪ְ ,‬ו ַהַּמ ְלֶוה עֹו ֵמד‬         ‫שאין אדם פורע בתוך זמנו" (לעיל יא‪,‬ו)‪.‬‬
‫ִּבְׁש ָטרֹו ְואֹו ֵמר ֶׁש ֶּזה ֶׁש ֶקר טֹו ֵען‪ְ ,‬ו ָא ַמר ַהּלֹוֶוה ' ִיּ ָׁש ַבע ִלי ְו ִיּטֹל'‬
                                                                                                     ‫ב  ַׁשֵּלם לֹו – שאין הלווה נאמן לטעון‬

                                                                                                     ‫על שטר כשר שהוא פרוע‪ .‬מפני שאילו‬

                         ‫– ֲהֵרי זֹו ַמ ֲחֹל ֶקת ֵּבין ַהְּגאֹו ִנים‪:‬‬                                ‫פרע אותו‪ ,‬לא היה משאיר את השטר‬
                                                                                                     ‫ביד המלווה‪ַ .‬מְׁשִּבי ִעין אֹותֹו – לעומת‬
‫ג‪ֵ   2‬יׁש ִמי ֶׁשהֹוָרה ֶׁש ַח ָּיב ַּב ַעל ַהּ ְׁש ָטר ְל ִהּ ָׁש ַבע ְּכ ֵעין ֶׁשַּלּתֹוָרה‬        ‫ההלכה הקודמת‪ ,‬בה יש סיבות לכך‬
                                                                                                     ‫שבית דין יוזמים את השבעת המלווה‪,‬‬
‫ְּכ ִמי ֶׁשָּט ַען ָע ָליו ֶׁשְּפָרעֹו‪ְ .‬וַרּבֹו ַתי הֹורּו ֶׁשֹּלא ִיּ ָׁש ַבע ַהַּמ ְלֶוה‬
‫כאן אין סיבה להשביעו‪ ,‬והמלווה ֶאָּלא ִאם ָט ַען ָע ָליו ַהּלֹו ֶוה ֶׁשְּפ ָרעֹו ִּב ְל ַבד‪ֶׁ ,‬ש ֲה ֵרי הֹו ָדה ַּבּ ְׁש ָטר‪,‬‬

                                                                      ‫מחויב להישבע רק אם הלווה תובע‬

‫זאת ממנו‪ .‬אֹו ֶׁשֹּלא ְּפָרעֹו ֶאָּלא ָּכְך ְו ָכְך – מפני שטענת המלווה לא הוכחשה על ידי עדים‪ ,‬הוא יכול לחזור בו בשעת‬

‫השבועה מטענתו שהחוב לא נפרע (טוען ונטען ז‪,‬ח)‪ ,‬ולהישבע שפרע לו הלווה רק חלק מן החוב‪ ,‬וגובה מה שנשאר לפי‬

‫טענתו (ראה בק'; גידולי תרומה כא‪,‬א)‪ֵ .‬אין ִנ ְז ָק ִקין ִלְׁשבּו ָעתֹו – מצד אחד‪ ,‬אין בית דין מחייבים תלמיד חכמים להישבע‪,‬‬

‫מפני שנראה כאילו הוא חשוד‪ .‬מצד שני‪ ,‬הוא אינו יכול לגבות את החוב‪ ,‬כיוון שאינו חייב להישבע‪ .‬אך אם נשבע‬

                                                                                                     ‫מעצמו – גובה את חובו (מ"מ)‪.‬‬

‫ג‪ְׁ  1‬ש ָטר ְמ ֻק ָּים – ראה לעיל יב‪,‬ז‪ִ .‬רִּבית הּוא – ואסור למלווה לגבות אותו‪ ,‬שבשטר של ריבית גובה רק את הקרן ולא‬

‫את הריבית (לעיל ד‪,‬ו)‪ֲ .‬א ַבק ִרִּבית – ריבית שאינה אסורה מן התורה אך אסורה מתקנת חכמים (לעיל ו‪,‬א)‪ְׁ .‬ש ַטר ֲא ָמ ָנה –‬

                                ‫ראה לעיל ביאור ב‪,‬ו‪ .‬עֹו ֵמד ִּבְׁש ָטרֹו – טוען שהשטר שלו כשר‪.‬‬

‫ג‪ַ  2‬רּבֹו ַתי – ראה לעיל א‪,‬ו‪ֶׁ .‬ש ֲהֵרי הֹו ָדה ַּבּ ְׁש ָטר וכו' – אם הלווה מודה שהשטר כשר‪ ,‬אלא שטוען שפרע אותו –‬
   637   638   639   640   641   642   643   644   645   646   647