Page 645 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 645
םיטפשמ רפס הולוו והומל לכותה פרק יד 623
יא ְו ֵכן הֹורּו ַרּבֹו ַתי ֶׁש ַהּכֹו ֵפר ְּב ִמ ְלָוה ַעל ֶּפה ְּב ֵבית ִּדין ,יא ְו ֵאינֹו ָיכֹול ְל ִהּ ָׁש ַבע ּו ְמַׁשֵּלם –
הלווה נאמן לחזור ולטעון שלווה
ולחייב את עצמו ,אך אינו נאמן לטעון ּו ָבא ֵעד ֶא ָחד ֶׁשָּלָוה – ֲהֵרי ֶזה ִיּ ָׁש ַבע ְׁשבּו ַעת ַהּתֹוָרהָ .ח ַזר
שפרע את חובו אף על פי שזהו מלווה ְו ָא ַמר 'ֵּכן ָה ָיהָ ,לִוי ִתי ּו ָפַר ְע ִּתי' אֹו ' ָמ ַחל ִלי' אֹו ' ִנ ְת ַח ֵּיב ִלי
ִמָּמקֹום ַא ֵחר' – ֲה ֵרי ֶזה ְמ ֻח ָּיב ְׁשבּו ָעה ְו ֵאינֹו ָיכֹול ְל ִהּ ָׁש ַבע ,על פה ,מפני שבתחילה כפר במלווה
וטען שלא לווה ,ונמצא שהודה שלא
פרע ,והכלל הוא" :כל האומר 'לא ּו ְמַׁשֵּלם.
לויתי' – כאומר 'לא פרעתי'" (טוען ונטען כשאין ללווה כסף
ו,ג) .ומהודאה זו אינו יכול לחזור בו יב ִמי ֶׁשָּט ַען ֶׁשָּפַרע ַהּ ְׁש ָטרְ ,ו ָא ַמר ' ִיּ ָׁש ַבע ַהַּמ ְלֶוה ְו ִיּטֹל',
אחר עדות העד (שם ז,ח) ,ונמצא שהודה
שלווה ,ומצד שני הודה שלא פרע ,ולכן אֹו ְמִרים לֹו ' ָה ֵבא ְמעֹו ָתיו'ְ ,ו ַא ַחר ָּכְך ִיּ ָׁש ַבע ְו ִיּטֹלָ .א ַמר ' ֵאין
ִלי ְּכלּום ְלַׁשֵּלם' – ַמְׁשִּבי ִעין אֹותֹו ְּת ִחָּלה ְּב ַת ָּק ַנת ַהְּגאֹו ִנים
חייב לשלם (ראב"ד).
ֶׁש ֵאין לֹו; ְו ִל ְכֶׁש ַּתּ ִׂשיג ָידֹו ְו ִי ֵּתן ְל ַב ַעל חֹובֹו – ִיּ ָׁש ַבע ֶׁשֹּלא יב ָה ֵבא ְמעֹו ָתיו – הבא לפני בית דין
את המעות שאתה חייב למלווהְ .ו ַא ַחר
ָּכְך ִיּ ָׁש ַבע ְו ִיּ ֹטל – שאין טעם להשביע ְּפָרעֹוְ ,ו ַא ַחר ָּכְך ִי ֵּתן לֹו.
את המלווה לפני שמתברר שהלווה כשאין למלווה שטר
יכול לפרוע את חובוְּ .ב ַת ָּק ַנת ַהְּגאֹו ִנים יגִ 1מי ֶׁש ָה ָיה לֹו חֹוב ַעל ֲח ֵברֹו ִּבְׁש ָטרְ ,ו ָא ַבד ַהּ ְׁש ָטר ַו ֲהֵרי
– לעיל ב,ב.
ָה ֵע ִדים ַק ָּי ִמין – ַאף ַעל ִּפי ֶׁש ָּקנּו ִמ ָּידֹוְ ,ו ָט ַען ֶׁשָּפַרעֲ ,הֵרי ֶזה
יגְ 1ו ָא ַבד ַהּ ְׁש ָטר – לטענת המלווה. ִנְׁשָּבע ֶה ֵּסתְ .והֹורּו ַרּבֹו ַתי ֶׁש ֲא ִפּלּו ָה ָיה ַהחֹוב ִל ְז ַמן ַו ֲע ַד ִין ֹלא
ִהִּגי ַע ְז ַמּנֹו ְל ִהָּפַרע ,הֹו ִאיל ְו ָכ ְתבּו לֹו ְׁש ָטר ְו ֵאין ְּב ָידֹו ְׁש ָטר,
ָה ֵע ִדים ַק ָּי ִמין – העדים החתומים
בשטר יכולים להעיד שנכתב שטר
ְו ַהּלֹו ֶוה טֹו ֵען 'ָּפ ַר ְע ִּתי' – ֶנ ֱא ָמןְ ,ו ִנְׁשָּבע ֶה ֵּסת ֶׁשְּפ ָרעֹוֶׁ ,ש ָאנּו על ההלוואהֶׁ .ש ָּקנּו ִמ ָּידֹו – שהסכים
הלווה בהתחייבות מוחלטת במעשה
קניין (לביאור המושג ,ראה ביאור שכירות ב,א) חֹוְׁשִׁשין ֶׁשָּמא ְּפָרעֹוּ ,ו ְל ִפי ָכְך ָקַרע ַהּ ְׁש ָטר אֹו ְׂשָרפֹו.
להחזיר את ההלוואה ,ובכך גם הסכים יגְ 2ו ֵכן הֹורּו ֶׁש ֲא ִפּלּו ָה ָיה ַהּ ְׁש ָטר יֹו ֵצא ִמ ַּת ַחת ְי ֵדי ַא ֵחר,
שיכתבו העדים שטר על ההלוואה.
ְו ָט ַען ֶׁשָּפַרע – הלווהֶׁ .ש ֲא ִפּלּו ָה ָיה ְו ַהּלֹוֶוה טֹו ֵען ' ִמֶּמִּני ָנ ַפל ַא ַחר ֶׁשְּפַר ְע ִּתיו' – ַאף ַעל ִּפי ֶׁשהּוא
ַהחֹוב ִל ְז ַמן – שהלווה מודה שעדיין ְּבתֹוְך ְז ַמּנֹוִ ,נְׁשָּבע ֶה ֵּסת ְו ִנ ְפ ָטרֶׁ ,שֵּכיָון ֶׁש ֵאין ַהּ ְׁש ָטר ְּב ַיד
לא הגיע זמן הפירעון .הכלל "חזקה ַהַּמ ְלֶוהֵ ,אין ָׁשם ֲח ָז ָקה.
היא שאין אדם פורע בתוך זמנו" (לעיל
יא,ו; ראה ההלכה הבאה) קיים רק כשהשטר יד ְׁש ַנ ִים ֶׁש ֵהן אֹו ֲח ִזין ִּבְׁש ָטרַ ,הַּמ ְלֶוה אֹו ֵמר 'ֶׁשִּלי הּוא,
המקורי ביד המלווה. ְוהֹו ֵצא ִתיו ְל ִהָּפַרע ּבֹו ִמְּמָך'ְ ,ו ַהּלֹוֶוה אֹו ֵמר 'ְּפַר ְע ִּתיוּ ,ו ִמֶּמִּני
ָנ ַפל'ִ :אם ָה ָיה ְׁש ָטר ֶׁש ָּיכֹול ְל ַק ְּימֹו – ֶזה ִיׁ ָּש ַבע ֶׁש ֵאין לֹו ְּב ָד ִמים
יגֲ 2ח ָז ָקה – "חזקה היא שאין אדם ֵאּלּו ָּפחּות ֵמ ֶח ְצ ָיםְ ,ו ֶזה ִיּ ָׁש ַבע ֶׁש ֵאין לֹו ָּב ֶהן ָּפחּות ֵמ ֶח ְצ ָים,
ִויַׁשֵּלם ַהּלֹוֶוה ֶמ ֱח ָצה; ְו ִאם ֵאינֹו ָיכֹול ְל ַק ְּימֹו – ִיּ ָׁש ַבע ַהּלֹוֶוה
פורע בתוך זמנו".
יד ְוהֹו ֵצא ִתיו ְל ִהָּפַרע ּבֹו ִמְּמָך –
ונשמט מידי לפני שנפרעֶׁ .ש ֵאין לֹו
ְּב ָד ִמים ֵאּלּו ָּפחּות ֵמ ֶח ְצ ָים – "ושבועה ֶה ֵּסת ֶׁשְּפָרעֹוְ ,ו ֵי ֵלְך לֹו.
זו תקנת חכמים היא [בנקיטת חפץ],
כדי שלא יהיה כל אחד תופס בטליתו שלחברו ונוטל בלא שבועה ...מכאן אתה למד לכל הנשבעין ליטול ,בין
שבועה קלה בין שבועה חמורה ,שאינו נשבע על מה שטוען אלא על מה שנוטל ,אף על פי שטוען יתר" (טוען
ונטען ט,ז-ח)ִ .ויַׁשֵּלם ַהּלֹו ֶוה ֶמ ֱח ָצה – כי אם שניים אוחזים חפץ – הרי הוא בחזקת שניהם ,ויחלוקו (שם) .ובשטר,
חולקים את הדמים הכתובים בוִ .יּ ָׁש ַבע ַהּלֹוֶוה ֶה ֵּסת ֶׁשְּפָרעֹו – כדין שטר שאינו מקוים ,שהלווה נאמן לטעון
שהוא פרוע (לעיל ה).
