Page 614 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 614

‫םיטפשמ רפס‪      ‬הולוו והומל לכותה‪      ‬פרק ו	‬                                                    ‫‪5	 92‬‬

‫א‪ְ  2‬ו ֵכן ַהַּמ ְלֶוה ֶאת ֲח ֵברֹו‪ְ ,‬ו ִה ְת ָנה ִעּמֹו ֶׁש ָּידּור ַּב ֲח ֵצרֹו ִחָּנם‬           ‫א‪ְ  2‬ו ָק ַצב ַה ָּד ָבר ֶׁשּפֹו ֵחת לֹו ִמן ַהּ ָׂש ָכר‬

‫ַעד ֶׁש ַּי ֲח ִזיר לֹו ַה ְלָו ָאתֹו‪ ,‬אֹו ֶׁשּ ָׂש ַכר ִמֶּמּנּו ְּב ָפחּות ְו ָק ַצב ַה ָּד ָבר‬  ‫וכו' – הסכים עמו שישלם דמי שכירות‬
‫ֶׁשּפֹו ֵחת לֹו ִמן ַהּ ָׂש ָכר ַעד ֶׁש ַּי ֲח ִזיר לֹו ַה ְלָו ָאתֹו‪ ,‬אֹו ֶׁשִּמְׁשֵּכן‬
‫ְּב ָידֹו ָמקֹום ֶׁשֵּפרֹו ָתיו ְמצּו ִיין ְּב ֵעת ַה ַה ְלָו ָאה‪ְּ ,‬כגֹון ֶׁשִּמְׁשֵּכן‬           ‫מופחתים עד שיפרע את ההלוואה‪.‬‬

                                                                                                   ‫ָמקֹום ֶׁשֵּפרֹו ָתיו ְמצּו ִיין – שברור שיפיק‬

                                                                                                   ‫רווח‪ ,‬כגון חצר שניתן להשכיר אותה‪.‬‬

‫ֶׁשִּמְׁשֵּכן ְּב ָידֹו‪ְּ ...‬ב ֵעת ַה ַה ְלָו ָאה – מסר ֲח ֵצרֹו ַעל ְמ ָנת ֶׁש ָּידּור ּבֹו ְּב ִחָּנם – ֲה ֵרי זֹו ִרִּבית ֶׁשַּלּתֹו ָרה‪,‬‬
                                                                                                   ‫הלווה לידי המלווה בשעת ההלוואה‪,‬‬
‫ְויֹו ְצ ָאה ְּב ַד ָּי ִנין‪.‬‬                                                                      ‫שישתמש בו המלווה עד שיפרע הלווה‬

‫א‪ְ  3‬ו ֵכן ַהּמֹו ֵכר ָׂש ֶדה אֹו ָח ֵצר ְּב ַא ְס ַמ ְכ ָּתא – הֹו ִאיל ְוֹלא ָק ָנה‬                                    ‫את ההלוואה‪.‬‬

‫ַהּגּוף‪ֲ ,‬הֵרי ָּכל ַהֵּפרֹות ֶׁש ָא ַכל ִרִּבית‪ּ ,‬ו ַמ ֲח ִזיר אֹו ָתן‪ְ .‬והּוא ַה ִּדין‬           ‫א‪ַ   3‬א ְס ַמ ְכ ָּתא – שהיא התחייבות‬
‫ְל ָכל ִמי ֶׁשֹּלא ָק ָנה ִק ְנ ָין ָּגמּור ִמ ְּת ִחָּלה‪ֶׁ ,‬שהּוא ַמ ֲח ִזיר ֶאת‬
‫ַהֵּפרֹות‪ִ ,‬מְּפ ֵני ֶׁש ִאם ָא ַכל ַהֵּפרֹות – ֲהֵרי זֹו ִרִּבית ֶׁשַּלּתֹוָרה‪ְ .‬ו ָכל‬            ‫ממונית עתידית הבאה מתוך תנאי‬
                                                                                                   ‫שהאדם אינו יודע אם יבוא לידי קיום‪,‬‬
                                                                                                   ‫כגון 'אם לא אגיע מחר לפגישה –‬

‫ָּד ָבר ֶׁשהּוא ָאסּור ִמּׁשּום ִרִּבית חּוץ ֵמ ֵאּלּו – ֲהֵרי הּוא ָאסּור‬                         ‫אמכור לך את השדה בחצי המחיר; ואם‬
‫ִמ ִּד ְבֵרי ֶהם‪ְּ ,‬ג ֵז ָרה ֶׁשָּמא ָיבֹוא ְלִרִּבית ֶׁשַּלּתֹוָרה‪ְ ,‬והּוא ַהִּנ ְקָרא‬            ‫אגיע לפגישה – אמכור אותה לך בשוויה‬
                                                                                                   ‫המלא'‪" ,‬שהרי סמך [תלה] קנייתו‬
                        ‫' ֲא ַבק ִרִּבית'‪ְ ,‬ו ֵאינֹו יֹו ֵצא ְּב ַד ָּי ִנין‪.‬‬                      ‫לעשיית כך וכך‪ ,‬וכל אסמכתא אינה‬

                                             ‫אבק ריבית שלא בשעת הלוואה‬                             ‫קונה‪ ,‬שהרי לא גמר בלבו להקנותו‪ .‬שכל‬
                                                                                                   ‫האומר 'אם יהיה' או 'אם לא יהיה' – לא‬
‫ב‪ַ   1‬הַּמ ְלֶוה ֶאת ֲח ֵברֹו – ֹלא ִי ְמׁשְֹך ַע ְבּדֹו ְּכ ֵדי ֶׁש ַּי ֲעֶׂשה ּבֹו‬               ‫גמר והקנה‪ ,‬שהרי דעתו עדיין סומכת‬
                                                                                                   ‫שמא יהיה או שמא לא יהיה"‪ .‬יחד‬
‫ְמ ָלא ָכה‪ַ ,‬אף ַעל ִּפי ֶׁש ָה ֶע ֶבד יֹוֵׁשב ּו ָב ֵטל‪ְ ,‬וֹלא ָידּור ַּב ֲח ֵצרֹו‬
                                                                                                   ‫עם זאת‪ ,‬אם התחייב בבית דין חשוב‬
‫ְּב ִחָּנם‪ַ ,‬אף ַעל ִּפי ֶׁש ֵאין ֶה ָח ֵצר ֲעׂשּו ָיה ְלָׂש ָכר‪ְ ,‬ו ֵאין ֶּדֶרְך ַּב ַעל‬          ‫במעשה קניין הבא לתת לאמירתו תוקף‬
‫ֶה ָח ֵצר ְל ַהְׂשִּכיר‪ְ .‬ו ִאם ָּדר – ָצִריְך ְל ַה ֲעלֹות לֹו ָׂש ָכר; ְו ִאם ֹלא‬                ‫ומסר את זכויותיו (שטרותיו) לבית הדין‬
‫ֶה ֱע ָלה לֹו – ֲהֵרי ֶזה ֲא ַבק ִרִּבית‪ְ ,‬ל ִפי ֶׁשֹּלא ִה ְת ָנה ִעּמֹו ֶׁש ַּי ְלֵוהּו‬          ‫– הדבר נחשב כגמירות דעת היכולה‬

                                         ‫ְו ָידּור ַּב ֲח ֵצרֹו‪.‬‬                                   ‫להתבצע כבר בשעת ההתחייבות‬
                                                                                                   ‫(מכירה יא הלכות ב‪,‬ו‪,‬יג‪-‬יד‪ .‬וראה להלן ד)‪ֶׁ .‬שֹּלא‬
‫ב‪ְ   2‬ל ִפי ָכְך‪ִ ,‬אם ֲע ַד ִין ֹלא ֶה ֱח ִזיר לֹו חֹובֹו‪ּ ,‬ו ָבא ְל ַנּכֹות ְׂש ַכר‬               ‫ָק ָנה ִק ְנ ָין ָּגמּור ִמ ְּת ִחָּלה וכו' – ואם‬

‫ֶה ָח ֵצר ֶׁש ָּדר ָּבּה ִמן ַהחֹוב – ִאם ָה ָיה ַהּ ָׂש ָכר ְּכ ֶנ ֶגד ַהחֹוב‪ֵ ,‬אינֹו‬             ‫כך תתבטל המכירה וכספו יושב לו‬
‫ְמ ַנֶּכה ַהּכֹל‪ֶ ,‬אָּלא ְּכמֹו ֶׁש ִּיְראּו ַה ַּד ָּי ִנין‪ֶׁ ,‬ש ִאם ְּת ַסֵּלק אֹותֹו ְּבֹלא‬     ‫כהלוואה‪ ,‬ונמצא שהפירות שאכל הם‬
‫ְכלּום‪ֲ ,‬הֵרי ֶזה ְּכמֹו ֶׁשהֹו ִציא אֹותֹו ְּב ַד ָּי ִנין‪ַ ,‬ו ֲא ַבק ִרִּבית ֵאי ָנּה‬            ‫שכר תמורת מתן הכסף‪ְ .‬ו ֵאינֹו יֹו ֵצא‬
                                                                                                   ‫ְּב ַד ָּי ִנין – "אינו נגבה מן הלווה למלווה‪,‬‬

‫ואין מחזירין אותו מן המלווה ללווה יֹו ְצ ָאה ְּב ַד ָּי ִנין‪.‬‬
                                                                                                   ‫[אם כבר נגבה]" (לעיל ד‪,‬ו)‪.‬‬

‫ב‪ַ   1‬אף ַעל ִּפי ֶׁש ָה ֶע ֶבד יֹוֵׁשב ּו ָב ֵטל – ואף על פי "שנוח לו לאדם שלא ייבטל עבדו" (גזלה ואבדה ג‪,‬ז)‪ ,‬כאן הדבר נראה‬

‫כריבית‪ֶׁ .‬ש ֵאין ֶה ָח ֵצר ֲעׂשּו ָיה ְלָׂש ָכר וכו' – החצר אינה מיועדת להשכרה‪ ,‬וברגיל‪ ,‬מי שגר בדירה מעין זו‪ ,‬אינו צריך‬

‫לשלם‪ ,‬מפני שזה נהנה וזה לא חסר (גזלה ואבדה ג‪,‬ט)‪ ,‬וכאן הדבר נראה כריבית‪ָ .‬צ ִריְך ְל ַה ֲעלֹות לֹו ָׂש ָכר – כשהחצר אינה‬

‫מיועדת להשכרה או שהיא מיועדת להשכרה‪ ,‬ודר בה מדעת הבעלים‪ ,‬שחייב לשלם תמורת מגוריו כדי להימנע מאבק‬

‫ריבית‪ .‬אך אם הדירה מיועדת להשכרה‪ ,‬ודר בה שלא מדעת הבעלים – הרי זה גזל‪ ,‬וחייב לשלם‪ ,‬ומוציאין ממנו (מ"מ)‪.‬‬

‫נמצא שלכתחילה המלווה חייב לשלם ללווה דמי שכירות‪ ,‬כדי שלא ייראה הדבר כריבית‪ .‬וההלכה הבאה דנה בשאלת‬

‫דינו של מלווה שלא שילם את דמי השכירות שהוא חייב בהם‪ְ .‬ל ִפי ֶׁשֹּלא ִה ְת ָנה ִעּמֹו – ולכן יש כאן רק אבק ריבית‪.‬‬

‫ב‪ְ   2‬ל ִפי ָכְך – מאחר שחוב שכירות זה הוא אבק ריבית‪ ,‬ולא ריבית מן התורה‪ּ .‬ו ָבא ְל ַנּכֹות ְׂש ַכר ֶה ָח ֵצר ֶׁש ָּדר ָּבּה ִמן‬

‫ַהחֹוב – אם הלווה מבקש להפחית מחוב ההלוואה את דמי השכירות המגיעים לו מן המלווה‪ַ .‬הּ ָׂש ָכר ְּכ ֶנ ֶגד ַהחֹוב –‬

‫דמי השכירות שווים לחוב‪ֶ .‬אָּלא ְּכמֹו ֶׁש ִּיְראּו ַה ַּד ָּי ִנין וכו' – "אבק ריבית‪ ...‬אינו נגבה מן הלווה למלווה‪ ,‬ואין מחזירין‬
   609   610   611   612   613   614   615   616   617   618   619