Page 618 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 618
םיטפשמ רפס הולוו והומל לכותה פרק ז 596
אֵּ 3כי ַצד ְמ ַחּ ְׁש ִבין ִמּ ְׁש ָטר ִלְׁש ָטר? ֲהֵרי ֶׁש ָה ְי ָתה ָׂש ֶדה זֹו אּ 3וְׁש ֵּתי ַהּ ָׂשדֹות ְל ָא ָדם ֶא ָחד – שהוא
ְמ ֻמְׁשֶּכ ֶנת לֹו ְּב ֵמ ָאה ִּדי ָנִרין ְוָׂש ֶדה ַא ֶחֶרת ְמ ֻמְׁשֶּכ ֶנת לֹו ִּבְׁש ָטר גם בעל החוב.
ַא ֵחר ְּב ֵמ ָאה ִּדי ָנִריןּ ,וְׁש ֵּתי ַהּ ָׂשדֹות ְל ָא ָדם ֶא ָחדְ ,ו ָא ַכל ִמֵּפרֹות
ַהּ ָׂש ֶדה ָה ַא ַחת ַּב ֲח ִמּ ִׁשים ּו ִמֵּפרֹות ַהּ ָׂש ֶדה ַהּ ְׁש ִנ ָּיה ְּב ֵמ ָאה ב ָמקֹום ֶׁשָּנ ֲהגּו וכו' – להלן (הלכה ה)
ַו ֲח ִמּ ִׁשים – אֹו ְמִרין לֹו ' ֲהֵרי ָא ַכ ְל ָּת ִמן ַהֵּפרֹות ְּב ָמא ַת ִיםְ ,ו ֵאין
יוסבר כיצד יש מנהג במשכונה כזו
האסורהְּ .כ ִמי ֶׁשֵּפֵרׁש – כאילו הזכיר
במפורש את האפשרות לפירעון מוקדם.
ַהְּמ ַמְׁשֵּכן ְס ָתם – בלא לומר במפורשְ ,לָך ְּכלּוםּ ,ו ְכ ִאּלּו ְׁש ֵני ַהּ ְׁש ָטרֹות ְׁש ָטר ֶא ָחד ּו ַמְׁשּכֹו ָנה ַא ַחת'.
ובמקום שאין בו מנהג (מ"מ ,כס"מ).
אפשרות פרעון מוקדם וסילוק המלווה
ג ְו ִה ְת ָנה ִעּמֹו ַהַּמ ְלֶוהְ ...ו ִקֵּבל ַהַּמ ְלֶוה
ב ָמקֹום ֶׁשָּנ ֲהגּו ְל ַסֵּלק ַהַּמ ְלֶוה ָּכל ְז ַמן ֶׁש ָּי ִביא לֹו ָמעֹות –
ָע ָליו וכו' – ההסבר מדוע בחלק הראשון
ֲהֵרי ֶזה ְּכ ִמי ֶׁשֵּפֵרׁשְ ,ו ֵאינֹו ָצִריְך ְל ָפֵרׁש ָּד ָבר ֶזהְ .ו ֵכן ָמקֹום של ההלכה צריך רק את התניית המלווה
ֶׁשָּנ ֲהגּו ֶׁשֹּלא ִי ְס ַּתֵּלק ַהַּמ ְלֶוה ַעד סֹוף ְז ַמן ַהַּמְׁשּכֹו ָנה – ֲהֵרי ("התנה עמו") ,ואילו בחלק השני אין
ֶזה ְּכ ִמי ֶׁשֵּפֵרׁשְ .ו ָכל ַהְּמ ַמְׁשֵּכן ְס ָתם – ֵאינֹו ָיכֹול ְל ַסְּלקֹו ַעד די בהסכמת המלווה ("קיבל עליו"),
וצריך גם מעשה קניין ("צריך לקנות
מידו") הוא :בחלק הראשון ,הלווה ְׁש ֵנים ָעָׂשר ֹח ֶדׁש.
מסכים לתנאי המלווה כשנוטל את
ג ָמקֹום ֶׁש ַּדְרָּכן ְל ַסֵּלק ַהַּמ ְלֶוה ָּכל ְז ַמן ֶׁש ִּיְר ֶצה ַהּלֹוֶוהְ ,ו ִה ְת ָנה ההלוואה; ואילו בחלק השני ,התנאי
מוטל על המלווה ,ולכאורה המלווה לא ִעּמֹו ַהַּמ ְל ֶוה ֶׁשֹּלא ִי ְס ַּתֵּלק ַעד סֹוף ְז ַמן ַהַּמְׁשּכֹו ָנה – ֲה ֵרי ֶזה
קיבל שום תמורה לו ,ודבריו פורחים
ֵאינֹו ָיכֹול ְל ַסְּלקֹוָ .ה ָיה ַהִּמ ְנ ָהג ֶׁש ֵאין ַהַּמ ְלֶוה ִמ ְס ַּתֵּלק ַעד סֹוף באוויר ,ולכן רק בזה יש צורך בפעולת
ְז ַמּנֹוְ ,ו ִקֵּבל ַהַּמ ְלֶוה ָע ָליו ֶׁש ִּי ְס ַּתֵּלק ְּב ָכל ֵעת ֶׁש ָּי ִביא לֹו ְמעֹו ָתיו קניין כדי להוכיח גמירות דעת והסכמה
בהתחייבותו של המלווה (י')ִ .ל ְקנֹות
– ֲהֵרי ֶזה ָצִריְך ִל ְקנֹות ִמ ָּידֹו ַעל ָּכְך.
ד ַהַּמְׁשּכֹו ָנהְּ ,ב ָמקֹום ֶׁשִּמ ְנ ָה ָגן ְל ַסֵּלק ַהַּמ ְלֶוה ְּב ָכל ֵעת ִמ ָּידֹו – ראה לעיל ביאור ד ,יג.1
ֶׁש ָּי ִביא לֹו ְמעֹו ָתיו – ֵאין ַּב ַעל חֹוב ֶׁשַּלַּמ ְלֶוה ּגֹו ֶבה ִמֶּמָּנה ד ֵאין ַּב ַעל חֹוב וכו' – מאחר שהלווה
ְּכ ֶדֶרְך ֶׁשּגֹו ֶבה ִמן ַה ַּקְר ַקעְ ,ו ֵאין ַהְּבכֹור נֹו ֵטל ָּבּה ִּפי ְׁש ַנ ִים,
יכול לסלק אותו בכל עת ,אין הקרקע
נחשבת של המלווהְ .ו ֵאין ַהְּבכֹור נֹו ֵטל
ּוְׁש ִבי ִעית ַמְׁש ַמ ְט ָּתּהּ .ו ְכֶׁשְּמ ַסֵּלק אֹותֹו – ֵאינֹו נֹו ֵטל ֲא ִפּלּו ָּבּה ִּפי ְׁש ַנ ִים – דין תורה שהבכור יורש פי
ֵּפרֹות ֶׁשָּבְׁשלּו ְו ָנ ְפלּו ָל ָאֶרץ; ְו ִאם ִה ְגִּביַּה אֹו ָתן קֹ ֶדם ֶׁש ְּי ַסְּלקֹו שניים מנכסי הירושה בנכסים הנמצאים
– ָק ָנה אֹו ָתןּ .ו ָמקֹום ֶׁש ֵאינֹו ָיכֹול ְל ַסְּלקֹו ַעד סֹוף ְז ַמּנֹו – ַּב ַעל (מוחזקים) ברשות אביו ,ולא בנכסים
העתידים (הראויים) להגיע לרשות
אביו (נחלות ג,א)ּ .וְׁש ִבי ִעית ַמְׁש ַמ ְט ָּתּה חֹוב ּגֹו ֶבה ִמֶּמָּנהְ ,ו ַהְּבכֹור נֹו ֵטל ָּבּה ִּפי ְׁש ַנ ִיםְ ,ו ֵאין ַהּ ְׁש ִבי ִעית
– ראה לעיל ביאור ג,ה .3השביעית
ַמְׁש ַמ ְט ָּתּה. אינה משמטת חוב שיש עליו משכון
לגבות ממנו את החוב ,אף אם הוא
ה ַאף ַעל ִּפי ֶׁשַּמְׁשּכֹו ָנה זֹו ֲאסּוָרה ִהיא ַו ֲא ַבק ִרִּבית ְּכמֹו
קרקע (שמיטה ויובל ט,ו) ,אלא שהדברים
ֶׁשֵּב ַאְרנּו (לעיל ו,ז)ְ ,ו ֶא ְפָׁשר ֶׁש ִּי ְה ֶיה ִמ ְנ ָהג ֶזה ְּב ָטעּות אֹו ַלּגֹו ִיים שלפנינו אמורים בשדה שהתיר לו
אֹו ֶּדֶרְך ָּכל ִמי ֶׁשחֹו ֵטא ּו ִמְׁשֵּכן ְּבאֹו ָתּה ַהְּמ ִדי ָנה – הֹו ִאיל לאכול את פירותיה (שהוא בגדר אבק
ַו ֲא ַבק ִרִּבית ִהיא ,הֹו ְל ִכין ַא ַחר ַהִּמ ְנ ָהגְ .ו ֵיׁש ִמי ֶׁשהֹוָרה ֶׁשּזֹאת ריבית) ולא ייחד לו את השדה לגבות
ממנה את החוב (י')ּ .ו ָמקֹום ֶׁש ֵאינֹו ָיכֹול ַהַּמְׁשּכֹו ָנה ְּב ִנּכּוי.
ְל ַסְּלקֹו ַעד סֹוף ְז ַמּנֹו – השדה מוחזקת
ביד המלווה לכל שימוש עד לזמן קבוע מראש ,וכאילו היא שלו.
ה ַלּגֹו ִיים – "וכל אבק ריבית עם הגויים מותרת לכל" (לעיל ה,ב)ְ .מ ִדי ָנה – עיר .הֹו ִאיל ַו ֲא ַבק ִרִּבית ִהיא – ומדרבנן,
ואינה יוצאה בדייניםֶׁ .שּזֹאת ַהַּמְׁשּכֹו ָנה ְּב ִנּכּוי – ובשדה מותר לעשות כן (לעיל ו,ז.)5
