Page 556 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 556

‫םיטפשמ רפס‪      ‬תוריכש תוכלה‪      ‬פרק יא	‬                                                    ‫‪	534‬‬

‫ו‪ֵּ  4‬כי ַצד? ָה ָיה עֹוֶׂשה ִעּמֹו ְּביֹום ֵׁש ִני ַעד ָה ֶעֶרב – ְז ַמּנֹו ָּכל‬              ‫ו‪ֵ   4‬ליל ְׁש ִליִׁשי – הלילה שבין יום שני‬

‫ֵליל ְׁש ִליִׁשי‪ּ ,‬ו ְביֹום ְׁש ִליִׁשי ֵאינֹו ִנְׁשָּבע ְונֹו ֵטל‪ְ .‬ו ִאם ֵה ִביא‬                                 ‫לבין יום שלישי‪.‬‬
‫ֵע ִדים ֶׁש ָה ָיה ּתֹו ֵב ַע ָּכל ֵליל ְׁש ִליִׁשי – ֲהֵרי ֶזה ִנְׁשָּבע ְונֹו ֵטל‬
‫ָּכל יֹום ְׁש ִליִׁשי; ֲא ָבל ִמֵּליל ְר ִבי ִעי ָו ָה ְל ָאה – ַהּמֹו ִציא ֵמ ֲח ֵברֹו‬        ‫ז‪ְׁ  1‬ש ַּת ִים ָק ַצ ְצ ִּתי – קבעתי מחיר של‬

                                                                                               ‫שני דינרים ליום‪ֹ .‬לא ִּתְּקנּו ֲח ָכ ִמים‬
                                                                                               ‫ֶׁש ִּיּ ָׁש ַבע ַהּ ָׂש ִכיר ָּכאן – כשהטענות הן‬
‫בעניין ביצוע התשלום‪ ,‬תיקנו חכמים ָע ָליו ָה ְר ָא ָיה‪ְ .‬ו ֵכן ִאם ֵה ִביא ֵע ִדים ֶׁש ָה ָיה ּתֹו ֵב ַע ְוהֹו ֵלְך ַעד יֹום‬
                                                                                               ‫תקנה לטובת השכיר‪ ,‬מפני שסביר‬
‫ֲח ִמיִׁשי – ֲהֵרי ֶזה ִנְׁשָּבע ְונֹו ֵטל ָּכל יֹום ֲח ִמיִׁשי‪.‬‬                               ‫להניח שמתוך טרדותיו לאחר העבודה‪,‬‬

‫לא יזכור המעסיק אם שילם לו את שכרו טענות על סיכום המחיר‬
‫ז‪ַּ  1‬ב ַעל ַהַּב ִית אֹו ֵמר 'ְׁש ַּת ִים ָק ַצ ְצ ִּתי ְלָך' ְו ַהּ ָׂש ִכיר אֹו ֵמר 'ֹלא‬
                                                                                               ‫אם לאו‪ ,‬אך ניתן להניח שהוא זוכר כמה‬
‫ָק ַצ ְצ ָּת ִלי ֶאָּלא ָׁשלׁש' – ֹלא ִּתְּקנּו ֲח ָכ ִמים ֶׁש ִּיּ ָׁש ַבע ַהּ ָׂש ִכיר‬       ‫הסכימו ביניהם לפני תחילת העבודה‬
‫ָּכאן‪ֶ ,‬אָּלא ַהּמֹו ִציא ֵמ ֲח ֵברֹו ָע ָליו ָהְר ָא ָיה‪ְ .‬ו ִאם ֹלא ֵה ִביא ְר ָא ָיה‬        ‫(ע"פ ר"י מיגאש‪ ,‬שבועות מה‪,‬ב)‪ַ .‬אף ַעל ִּפי‬
                                                                                               ‫ֶׁשְּכ ָבר וכו' – אם כבר שילם המעסיק‬
‫לעובד שני דינרים או שהוא נותן לו – ַאף ַעל ִּפי ֶׁשְּכ ָבר ָנ ַתן לֹו ַהְׁש ַּת ִים אֹו ֶׁש ָא ַמר לֹו ' ֵהי ָלְך'‪ֲ ,‬ה ֵרי‬
                                                                                               ‫(בלשון ֵהי ָלְך = ֵהא לך‪ ,‬כלומר הנה‬
‫ַּב ַעל ַהַּב ִית ִנְׁשָּבע ִּב ְנ ִקי ַטת ֵח ֶפץ‪ְ .‬ו ָד ָבר ֶזה ַּת ָּק ַנת ֲח ָכ ִמים הּוא‪,‬‬  ‫לך)‪ ,‬העובד תובע למעשה רק דינר‪,‬‬
                       ‫ְּכ ֵדי ֶׁשֹּלא ֵי ֵלְך ַהּ ָׂש ִכיר ְּב ַפ ֵחי ֶנ ֶפׁש‪.‬‬                ‫ונמצא שהמעסיק כופר בכל‪ ,‬והוא פטור‬

‫ז‪ַּ  2‬בֶּמה ְּד ָבִרים ֲאמּוִרים? ְּבֶׁשּ ְׂש ָכרֹו ְּב ֵע ִדים ְוֹלא ָי ְדעּו ַּכָּמה‬         ‫משבועה מן התורה וחייב שבועת היסת‬
                                                                                               ‫קלה שתיקנו חכמי התלמוד (טוען ונטען‬
‫ָּפ ַסק לֹו‪ּ ,‬ו ְת ָבעֹו ִּב ְז ַמּנֹו‪ֲ .‬א ָבל ִאם ְׂש ָכרֹו ֶׁשֹּלא ְּב ֵע ִדים‪ ,‬אֹו‬          ‫א‪,‬ג)‪ .‬אף על פי כן תיקנו חכמים שַּב ַעל‬

‫ַהַּב ִית ִנְׁשָּבע ִּב ְנ ִקי ַטת ֵח ֶפץ – שבועה ֶׁש ְּת ָבעֹו ַא ַחר ְז ַמּנֹו – ִיּ ָׁש ַבע ַּב ַעל ַהַּב ִית ֶה ֵּסת ֶׁשֹּלא ָק ַצץ לֹו‬
                                                                                               ‫חמורה כעין של תורה‪ְּ .‬ב ַפ ֵחי ֶנ ֶפׁש –‬
‫ֶאָּלא ַמה ּ ֶׁשְּכ ָבר ָנ ַתן לֹו‪ ,‬אֹו ֶׁשֹּלא ִנְׁש ַאר לֹו ֶא ְצלֹו ֶאָּלא ֶזה‬                              ‫במפח נפש‪ ,‬מאוכזב‪.‬‬
                     ‫ֶׁש ָא ַמר לֹו ' ֵהי ָלְך'‪ְּ ,‬כ ִדין ָּכל ַהְּט ָענֹות‪.‬‬
                                                                                               ‫ז‪ַּ  2‬בֶּמה ְּד ָבִרים ֲאמּוִרים – שתיקנו‬
‫ח   ַהּנֹו ֵתן ַטִּליתֹו ָל ֻאָּמן‪ֻ ,‬אָּמן אֹו ֵמר 'ְׁש ַּת ִים ָק ַצ ְצ ָּת ִלי'‪ְ ,‬והּוא‬
                                                                                               ‫חכמים שיישבע בנקיטת חפץ‪ִ .‬אם ְׂש ָכרֹו‬

‫אֹו ֵמר ' ַא ַחת'‪ָּ :‬כל ְז ַמן ֶׁש ַהַּטִּלית ְּב ַיד ָה ֻאָּמן – ִאם ָיכֹול ִל ְטעֹן‬          ‫ֶׁשֹּלא ְּב ֵע ִדים – בעל הבית נאמן‪ ,‬מתוך‬
‫ֶׁש ִהיא ְלקּו ָחה ְּב ָידֹו‪ֲ ,‬הֵרי ָה ֻאָּמן ִנְׁשָּבע ִּב ְנ ִקי ַטת ֵח ֶפץ ְונֹו ֵטל‪,‬‬       ‫שהיה יכול לומר 'לא שכרתיך' (פה"מ‬

                                                                                                                        ‫שבועות ז‪,‬א)‪.‬‬
‫ח  ָּכל ְז ַמן ֶׁש ַהַּטִּלית ְּב ַיד ָה ֻאָּמן – שלא ְו ָיכֹול ִל ְט ֹען ִּבְׂש ָכרֹו ַעד ְּכ ֵדי ָּד ֶמי ָה; ְו ִאם ָי ָצאת ַטִּלית ִמ ַּת ַחת‬
‫כמשכיר‪ ,‬שאין לו דבר המבטיח לו את ָידֹו‪ ,‬אֹו ֶׁש ֵאין לֹו ָּבּה ֲח ָז ָקה ְו ֵאינֹו ָיכֹול ִל ְט ֹען ֶׁש ִהיא ְלקּו ָחה‬
                                                                                               ‫החזרת החוב‪ִ .‬אם ָיכֹול ִל ְטעֹן ֶׁש ִהיא‬
‫ְּב ָידֹו – ַהּמֹו ִציא ֵמ ֲח ֵברֹו ָע ָליו ָהְר ָא ָיה‪ְ ,‬ו ִאם ֹלא ֵה ִביא ְר ָא ָיה‪,‬‬         ‫ְלקּו ָחה – קנויה‪ְּ .‬ב ָידֹו – כגון שלא‬
‫ִיּ ָׁש ַבע ַּב ַעל ַהַּטִּלית ֶה ֵּסת‪ ,‬אֹו ְׁשבּו ַעת ַהּתֹוָרה ִאם הֹו ָדה‬                   ‫נמסר לו הכלי בעדים‪ִ .‬נְׁשָּבע ִּב ְנ ִקי ַטת‬

‫ֵח ֶפץ ְונֹו ֵטל – כשהטלית מוחזקת ביד ְּב ִמ ְק ָצת‪ְּ ,‬כ ִדין ָּכל ַהְּט ָענֹות‪ֶׁ ,‬ש ֵאין ֶזה ְּכ ִדין ַהּ ָׂש ִכיר‪.‬‬
                                                                                               ‫האומן‪ ,‬תיקנו חכמים שיישבע וייטול‪,‬‬
                                                              ‫ההקלה לשכיר‬                      ‫אבל לא שיישבע בעל הטלית וייפטר‪,‬‬
                                                                                               ‫מפני שהאומן יכול לכפור ולומר‬
‫ט‪ָׂ  1‬ש ִכיר ֶׁשָּבא ְל ִהּ ָׁש ַבע – ֵאין ַמ ֲח ִמיִרין ָע ָליו ְו ֵאין ְמ ַג ְלְּג ִלין‬

‫שהטלית היא שלו‪ .‬תקנה זו היא כללית‪ָ ,‬ע ָליו ְּכ ָלל‪ֶ ,‬אָּלא ִנְׁשָּבע ֶׁשֹּלא ָנ ַטל‪ְ ,‬ו ִיּ ֹטל‪ּ .‬ו ְל ָכל ַהִּנְׁשָּב ִעין ֵאין‬
                                                                                               ‫והיא תקפה גם במקרים דומים‪ ,‬כגון במי‬

‫שמחזיק בידו משכון (מלווה ולווה יג‪,‬ג) ובלא קשר לתקנות הנזכרות לעיל (לביאור הדינים הללו‪ ,‬ראה טוען ונטען פרקים ח‪-‬ט)‪ֶׁ .‬ש ֵאין‬

‫ֶזה ְּכ ִדין ַהּ ָׂש ִכיר – משום שהשכיר הוא שכיר יום ומתפרנס רק מן המשכורת היומית שלו‪ ,‬והוא יותר עני מן האומן‬

                                                                                               ‫(סמ"ע‪ ,‬חו"מ פט‪ ,‬כג)‪.‬‬

‫ט‪ְ  1‬ו ֵאין ְמ ַג ְלְּג ִלין ָע ָליו ְּכ ָלל – כל אדם שמוטלת עליו שבועה‪ ,‬בעל דינו יכול לחייבו לכלול בשבועתו גם כפירה‬

‫בטענות ממוניות אחרות של התובע שאינן מחייבות שבועה (טוען ונטען א‪,‬יב)‪ .‬אך אין מגלגלים שבועות על השכיר‪,‬‬
   551   552   553   554   555   556   557   558   559   560   561