Page 561 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 561
םיטפשמ רפס תוריכש תוכלה פרק יג 539
ב 1לֹו ֶקה – מלקות כעונש מן התורה, איסור לא תחסום
עד שלושים ותשע מלקות ,לפי כוחו בָּ 1כל ַהּמֹו ֵנ ַע ַהְּב ֵה ָמה ִמֶּל ֱא ֹכל ִּבְׁש ַעת ְמ ָלא ָכה – לֹו ֶקה,
של הלוקה (סנהדרין יז,א)ֶ .אָּלא ַּבהֹו ֶוה ֶׁשֶּנ ֱא ַמרֹ" :לא ַת ְחסֹם ׁשֹור ְּב ִדיׁשֹו" (דברים כה,ד)ֶ .א ָחד ַהּׁשֹור
– לפי המציאות הנהוגה בזמן מתן
ְו ֶא ָחד ָּכל ִמי ֵני ְּב ֵה ָמה ְו ַח ָּיהֵּ ,בין ְט ֵמ ִאין ֵּבין ְטהֹו ִריןְ ,ו ֶא ָחד תורה ,ואין כוונת התורה דווקא לשור
או לדישה ,אלא אסור לחסום כל בעל
חיים כל זמן שהוא עושה מלאכה (בבלי ַה ַּד ִיׁש ְו ֶא ָחד ְׁש ָאר ָּכל ַהְּמ ָלאכֹות ֶׁשְּל ִגּדּו ֵלי ַקְר ַקעְ ,וֹלא ֶנ ֱא ַמר
ברכות לא,ב ועוד)ְ .ו ַהחֹו ֵסם ֶאת ַהּפֹו ֵעל "ׁשֹור ְּב ִדיׁשֹו" ֶאָּלא ַּבהֹוֶוהְ .ו ַהחֹו ֵסם ֶאת ַהּפֹו ֵעל – ָּפטּור.
ָּפטּור – על פי גזרת הכתוב ,אבל אסור בֶ 2א ָחד ַהחֹו ֵסם אֹו ָתּה ִּבְׁש ַעת ְמ ָלא ָכה ְו ֶא ָחד ַהחֹו ֵסם אֹו ָתּה
לעשות כן.
ִמּקֹ ֶדם ְו ָעָׂשה ָּבּה ְמ ָלא ָכה ְו ִהיא ֲחסּו ָמהֲ ,א ִפּלּו ֲח ָס ָמּה ְּבקֹול
בֲ 2א ִפּלּו ֲח ָס ָמּה ְּבקֹול לֹו ֶקה – שמנע – לֹו ֶקהָׂ .ש ַכר ְּב ֵה ָמה ַו ֲח ָס ָמּה ְו ָדׁש ָּבּה – לֹו ֶקהּ ,ו ְמַׁשֵּלם
אותה מלאכול ,כגון שצעק עליה כל
אימת שניסתה לאכול (רש"י ב"מ צ,ב). ַלְּב ָע ִלים ַאְרַּב ַעת ַקִּבין ַלָּפָרה ּוְׁשלֶׁשת ַקִּבין ַל ֲחמֹורֶׁ ,שִּמּ ְׁש ַעת
אמנם אין לוקים אלא על מעשה, ְמִׁשי ָכה ִנ ְת ַח ֵּיב ִּב ְמזֹונֹו ֶתי ָהְ ,ו ֵאינֹו ַח ָּיב ַמ ְלקּות ַעד ֶׁש ָּידּוׁש ָּבּה
והדיבור לבדו אינו נחשב מעשה
ֲחסּו ָמה.
(ראה סנהדרין יח,ב) ,כיוון שבדרך כלל
חוסמים במעשה ,גם הדיבור נחשב
גִ 1יְׂש ָר ֵאל ַה ָּדׁש ְּב ָפ ָרתֹו ֶׁשְּלגֹוי עֹו ֵבר ִמּׁשּום 'ַּבל ַּת ְח ֹסם'ְ ,וגֹוי כעשיית מעשה (ראה תמורה א,א שהחריגים
"אי אפשר שיהא בהם מעשה כלל" .וראה המאירי ַה ָּדׁש ְּב ָפָרתֹו ֶׁשְּל ִיְׂשָר ֵאל ֵאינֹו עֹו ֵבר ִמּׁשּום 'ַּבל ַּת ְח ֹסם'.
ב"מ צא,א) .לֹו ֶקה ּו ְמַׁשֵּלם וכו' – אמנם
הכלל הוא שמי שעושה מעשה אחד גָ 2א ַמר ַלּגֹוי ' ֲחסֹם ָּפָר ִתי' ְו ָדׁש ָּבּה*ָ ,יַׁשב ָלּה קֹוץ ְּב ִפי ָה
שהוא מתחייב בו הן תשלומים הן
מלקות – משלם ואינו לוקה (ראה לעיל ְו ָדׁש ָּבּה ַו ֲהֵרי ֵאי ָנּה אֹו ֶכ ֶלתִ ,הְרִּביץ ָלּה ֲאִרי ִמַּבחּוץ אֹו
ֶׁש ִה ְרִּביץ ְּב ָנּה ִמַּבחּוץָ ,ה ְי ָתה ְצ ֵמ ָאה ְו ֵאינֹו ַמְׁש ָקּהָּ ,פ ַרס עֹור יא,א) ,כאן יש שני מעשים זה אחר זה,
המשיכה והדישה .חובת התשלום
חלה לפני שעבר על האיסור ,מפני ַעל ַּגֵּבי ַה ַּד ִיׁש ְּכ ֵדי ֶׁשֹּלא ּתֹא ַכל – ָּכל ֶזה ְו ַכּיֹו ֵצא ּבֹו ָאסּור,
ששוכר בהמה ִמּ ְׁש ַעת ְמִׁשי ָכה ִנ ְת ַח ֵּיב ְו ֵאינֹו לֹו ֶקה.
ִּב ְמזֹונֹו ֶתי ָה – אף אם לא נשתמש בה גָ 3ה ָיה ַה ָּד ָבר ֶׁש ִהיא עֹוָׂשה ּבֹו ַרע ִל ְב ֵני ֵמ ֶעי ָה ּו ַמ ִּזי ָקּה ,אֹו
למלאכה – חייב להאכילהַ .א ְרַּב ַעת
ֶׁש ָה ְי ָתה חֹו ָלהְ ,ו ִאם ּ ֹתא ַכלַּ ,ת ְת ִריז – ֻמ ָּתר ְל ָמ ְנ ָעּה; ֶׁשֹּלא ַקִּבין ַלָּפָרה וכו' – כמות האכילה
היומית .והקב הוא מידת נפח בשיעור
כ 1.2-ליטר (ראה נספח מידות ומשקלות). ִה ְקִּפי ָדה ּתֹוָרה ֶאָּלא ַעל ֲה ָנ ָי ָתּהַ ,ו ֲהֵרי ֵאי ָנּה ֶנ ֱה ֵנית.
גִ 1יְׂשָר ֵאל ַה ָּדׁש וכו' – הבעלות על הבהמה אינה נלקחת בחשבון בהגדרת האיסור.
גְ 2ו ָדׁש ָּבּה* – היהודי ,לאחר שחסם את הפרה .היהודי מתחייב רק אם הוא חוסם ודש גם יחד ,וכן הנוסח גם
בטיוטה למשנה תורה בכתיבת ידו של רבנו .בכ"י ק' ובכ"י מ'ְ :ודּוׁש ָּבּה (והוא חלק מן האמירה לגוי ,והגוי חוסם
את הבהמה) ,ועניינו :כשאסור ליהודי לבצע מעשה מסוים ,אסור לו מדרבנן לומר לגוי לעשות זאת עבורו (ראה שבת
ו,א)ָ .יַׁשב ָלּה קֹוץ ְּב ִפי ָה – נחסמה באופן טבעיִ .הְרִּביץ ָלּה ֲאִרי ִמַּבחּוץ אֹו ֶׁש ִהְרִּביץ ְּב ָנּה ִמַּבחּוץ – שם לפניה ארי,
שמפחד או דאגה וגעגועים לבנה אינה אוכלת .חסימה זו אינה ודאית ,מפני שייתכן שלא יפחיד אותה הארי או שלא
תבחין בבנהָ .ה ְי ָתה ְצ ֵמ ָאה ְו ֵאינֹו ַמְׁש ָקּה – שאינה אוכלת כשהיא צמאה ,ונמצא שאינו חוסם אותה ישירותָּ .פַרס עֹור
ַעל ַּגֵּבי ַה ַּד ִיׁש – שלא חסם את הבהמה אלא את התבואה ,והבהמה מהלכת על העור ואינה רואה את התבואהָ .אסּור
ְו ֵאינֹו לֹו ֶקה – כל המקרים מן "ישב לה קוץ" ואילך נידונו בתלמוד ,אך לא הוכרעו ,מפני שאין כאן חסימה מלאה בידי
האדם ,ולכן אסור לעשות זאת ,אך אין לוקים עליה.
גַּ 3ת ְתִריז – תשלשל.
