Page 552 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 552
םיטפשמ רפס תוריכש תוכלה פרק י 530
דָ 2נ ַתן ֶצ ֶמר ַלַּצָּבעְ ,ו ִה ְק ִּדי ַחּתּו יֹוָרה – נֹו ֵתן לֹו ְּד ֵמי ַצ ְמרֹו. דְ 2ו ִה ְק ִּדי ַחּתּו יֹוָרה – הרתחתו בסיר
ְצ ָבעֹו ָּכעּור ,אֹו ֶׁשְּנ ָתנֹו לֹו ְל ָצ ְבעֹו ָאדֹם ּו ְצ ָבעֹו ָׁשחֹרָׁ ,ש ֹחר הצביעה פגמה בוָּ .כעּור – שאינו נראה
ּו ְצ ָבעֹו ָאדֹם; ָנ ַתן ֵע ִצים ֶל ָחָרׁש ַל ֲעׂשֹות ֵמ ֶהם ִּכ ֵּסא ָנ ֶאהְ ,ו ָעָׂשה
ִּכ ֵּסא ַרע אֹו ַס ְפ ָסלִ :אם ַהׁ ֶּש ַבח ָי ֵתר ַעל ַההֹו ָצ ָאה – נֹו ֵתן לֹו כמו הגוון שהוא ציפה לקבל אלא גוון
אחר לא יפה ,אך אינו מקולקל (פה"מ
ב"ק ט,ד)ִ .אם ַהׁ ֶּש ַבח ָי ֵתר וכו' – ידו של
האומן על התחתונהַ .הׁ ֶּש ַבח – ההפרש ַּב ַעל ַהְּכ ִלי ֶאת ַההֹו ָצ ָאה; ְו ִאם ַההֹו ָצ ָאה ְי ֵת ָרה ַעל ַהׁ ֶּש ַבח –
בין שווי הכלי לפני העבודה לבין
נֹו ֵתן לֹו ֶאת ַהׁ ֶּש ַבח ִּב ְל ַבד. שוויו לאחריהַ .ההֹו ָצ ָאה – הוצאותיו
דָ 3א ַמר ַּב ַעל ַהְּכ ִלי ' ֵאי ִני רֹו ֶצה ְּב ַת ָּק ָנה זֹוֶ ,אָּלא ֵּתן ִלי ְּד ֵמי של האומן לצורך העבודה ,כולל הצבע
והמלאכה.
ַהֶּצ ֶמר' אֹו ' ְּד ֵמי ָה ֵע ִצים' – ֵאין ׁשֹו ְמ ִעין לֹוְ .ו ֵכן ִאם ָא ַמר ָה ֻאָּמן
' ֵהא ָלְך ְּד ֵמי ַצ ְמְרָך' אֹו ' ְּד ֵמי ֵע ְצָך'ָ' ,ו ֵלְך' – ֵאין ׁשֹו ְמ ִעין לֹו, דֵ 3אי ִני רֹו ֶצה ְּב ַת ָּק ָנה זֹו – כגון 'איני
ֶׁש ֵאין ָה ֻאָּמן קֹו ֶנה ְּבֶׁש ַבח ְּכ ִלי ֶׁש ָעָׂשה. צריך צמר שחור אלא אדום'ֵ .אין ׁשֹו ְמ ִעין
לֹו – מפני שהתקנה נועדה לטובת שני
אחריות מקצועית לעבודה הצדדים (פה"מ ב"ק ט,ד) .סיכום :כשבעל
המלאכה מקלקל – משלם את שווי
הַ 1הּמֹו ִליְך ִחִּטין ַלָּטחֹוןְ ,וֹלא ְל ָת ָתןַ ,ו ֲעָׂש ָאן ֻסִּבין אֹו ֻמְר ָסן; המוצר כפי שהיה ראוי .ואם לא השביח
מספיק או לא כמו שנתבקש לעשות –
ָנ ַתן ֶק ַמח ַלַּנ ְחּתֹוםְ ,ו ָעָׂשהּו ַּפת ִנּפּו ִלים; ְּב ֵה ָמה ַלַּטָּבחְ ,ו ִנְּב ָלּה
ידו על התחתונה ,אם החומר (הצמר)
– ַח ָּי ִבין ְלַׁשֵּלם ָּד ִמיםִ ,מְּפ ֵני ֶׁש ֵהן נֹוְׂש ֵאי ָׂש ָכרְ .ל ִפי ָכְךִ ,אם סופק על ידי הלקוח .אבל אם בעל
ָה ָיה ַטָּבח ֻמ ְמ ֶחהְ ,וָׁש ַחט ְּב ִחָּנם – ָּפטּור ִמְּלַׁשֵּלם; ְו ִאם ֵאינֹו המלאכה מספק את החומר ,ולא עשה
כראוי או שקלקל – התוצרת שלו ,ובעל
ֻמ ְמ ֶחה – ַאף ַעל ִּפי ֶׁשהּוא ְּב ִחָּנםַ ,ח ָּיב ְלַׁשֵּלם.
הְ 2ו ֵכן ַהַּמְר ֶאה ִּדי ָנר ַלׁ ֻּש ְל ָח ִני ְו ָא ַמר לֹו ' ָי ֶפה'ְ ,ו ִנ ְמ ָצא ַרע: הבית אינו חייב לשלם לו ולא כלום.
ִאם ְּבָׂש ָכר ָר ָאהּו – ַח ָּיב ְלַׁשֵּלםַ ,אף ַעל ִּפי ֶׁשהּוא ָּב ִקי ְו ֵאינֹו הָ 1טחֹון – טוחן תבואהְ .ל ָת ָתן –
ָצִריְך ְל ִה ְת ַלֵּמד; ְו ִאם ְּב ִחָּנם ָר ָאהּו – ָּפטּור; ְוהּוא ֶׁש ִּי ְה ֶיה ָּב ִקי,
הרטיבן ,לחלח אותן .הרטבת גרגרי
החיטה מקילה על הסרת קליפותיהם,
ֶׁש ֵאינֹו ָצִריְך ְל ִה ְת ַלֵּמדְ .ו ִאם ֵאינֹו ָּב ִקי – ַח ָּיב ְלַׁשֵּלםַ ,אף ַעל והקמח הנעשה מהן משובח יותרֻ .סִּבין
ִּפי ֶׁשהּוא ְּב ִחָּנם; ְוהּוא ֶׁשּיֹא ַמר ַלׁ ֻּש ְל ָח ִני ' ָע ֶליָך ֲא ִני סֹו ֵמְך', אֹו ֻמְר ָסן – הסובין היא הפסולת היוצאת
אֹו ֶׁש ָהיּו ַה ְּד ָבִרים ַמְר ִאין ֶׁשהּוא סֹו ֵמְך ַעל ְר ִא ָּיתֹו ְוֹלא ַיְר ֶאה מניפוי הקמח ,שמקורה בקליפת גרגר
החיטה .והמורסן היא "הפסולת הגסה
היוצאת בתחילת הניפוי" (פה"מ שבת ז,ד; ַל ֲא ֵח ִרים.
פסחים ב,ז)ַ .נ ְחּתֹום – אופהִ .נּפּו ִלים – פת
הַ 3טָּבח ֶׁש ָעָׂשה ְּב ִחָּנם ְו ִנֵּבלְ ,ו ֵכן ֻׁש ְל ָח ִני ֶׁש ָא ַמר ' ָי ֶפה' ְו ִנ ְמ ָצא מתפוררת או קשה מדי ("נופלת פתיתין" –
רשב"ם ב"ב צג,א; "נשבר ונופל כשאוחזין אותו" ַרעְ ,ו ָכל ַּכּיֹו ֵצא ָּב ֶהן – ֲע ֵלי ֶהם ְל ָה ִביא ְר ָא ָיה ֶׁש ֵהם ֻמ ְמ ִחין;
– רש"י ב"ק צט,ב)ַ .טָּבח – שוחטְ .ו ִנְּב ָלּה
ְו ִאם ֹלא ֵה ִביאּו ְר ָא ָיה – ְמַׁשְּל ִמין. – שחט אותה שחיטה לא כשרה ,והרי
היא נבלה האסורה למאכל ,כגון שלאחר אחריות מקצועית בשותפות
וְ 1מקֹומֹות ֶׁשָּנ ֲהגּו ֶׁש ִּי ְה ֶיה ַהּנֹו ֵט ַע ִאי ָלנֹות נֹו ֵטל ֲח ִצי ַהׁ ֶּש ַבח השחיטה נמצאת הסכין פגומה ,אף על
פי שבדק אותה לפני ששחט (שו"ת תל"ה).
ַח ָּי ִבין ְלַׁשֵּלם – כדין אומןִ .מְּפ ֵני ֶׁש ֵהן נֹוְׂש ֵאי ָׂש ָכר – ואינם בגדר מי שנאנס או פשע אלא במצב בינייםְ .ו ִאם ֵאינֹו
ֻמ ְמ ֶחהַ ...ח ָּיב ְלַׁשֵּלם – כדין מזיק ממון חברו ,שהיה צריך להימנע מלקבל על עצמו לעשות את המלאכה.
הַ 2הַּמְר ֶאה ִּדי ָנר – שקיבל מחברו ,להעריך את טיבוֻׁ .ש ְל ָח ִני – חלפן כספיםְ .ו ִנ ְמ ָצא ַרע – שאינו סחיר ,כגון שנפסל
על ידי השלטוןָ .ע ֶליָך ֲא ִני סֹו ֵמְך – שיהיה המייעץ מודע לאחריות המוטלת עליו.
הֲ 3ע ֵלי ֶהם ְל ָה ִביא ְר ָא ָיה ֶׁש ֵהם ֻמ ְמ ִחין – אף על פי שרוב השוחטים הם מומחים (מ"מ).
וְ 1מקֹומֹות ֶׁשָּנ ֲהגּו ֶׁש ִּי ְה ֶיה ַהּנֹו ֵט ַע ִאי ָלנֹות – מנהגם היה שבעל הקרקע ומי ששותל את העצים ומתחייב לטפל
