Page 555 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 555
םיטפשמ רפס תוריכש תוכלה פרק יא 533
דֶׁ 2ש ְּת ָבעֹו ַהּ ָׂש ִכיר – מפני שאם לא דֵ 2אין ַהּׂשֹו ֵכר עֹו ֵבר ֶאָּלא ִּב ְז ַמן ֶׁש ְּת ָבעֹו ַהּ ָׂש ִכיר ְוֹלא ָנ ַתן לֹו.
תבע אותו השכיר ,ייתכן שאינו מוטרד ֲא ָבל ִאם ֹלא ְּת ָבעֹו ,אֹו ֶׁש ְּת ָבעֹו ְוֹלא ָה ָיה לֹו ַמה ִּי ֵּתן לֹו ,אֹו
ֶׁש ִה ְמ ָחהּו ֵא ֶצל ַא ֵחר ְו ִקֵּבל – ֲהֵרי ֶזה ָּפטּור.
מן העיכוב ,והאיסור הוא רק על הצער
הנגרם לוִ .ה ְמ ָחהּו – הורה לאדם אחר
לשלם לו את הסכום .מן השורש של ה ַהַּמְׁש ֶהה ְׂש ַכר ָׂש ִכיר ַעד ַא ַחר ְז ַמּנֹו – ַאף ַעל ִּפי ֶׁשְּכ ָבר ָע ַבר
פועל זה ,נגזרה בימינו המילה המחאה
ַּב ֲעֵׂשה ְוֹלא ַת ֲעֶׂשהֲ ,ה ֵרי ֶזה ַח ָּיב ִל ֵּתן ִמ ָּידְ .ו ָכל ֵעת ֶׁש ַּיְׁש ֶההֶׁ( ,שק) ,שמורים בה לבנק לשלם למוסר
אותה את הסכום הרשום בהְ .ו ִקֵּבל –
והסכים הפועל לדבר. עֹו ֵבר ַעל ָלאו ֶׁשְּל ִד ְבֵרי ֶהםֶׁ ,שֶּנ ֱא ַמרַ " :אל ּתֹא ַמר ְלֵר ֲעָך ֵלְך
ָוׁשּוב( "...משלי ג,כח).
ה ֶׁשֶּנ ֱא ַמר " ַאל ּ ֹתא ַמר ְלֵר ֲעָך ֵלְך ָוׁשּוב
ּו ָמ ָחר ֶא ֵּתן ְו ֵיׁש ִא ָּתְך". תקנת חכמים לטובת השכיר
ו 1הקדמה :חכמים תיקנו תקנה מיוחדת וָּ 1כל ָׂש ִכיר ֶׁשּ ְׂש ָכרֹו ְּב ֵע ִדיםּ ,ו ְת ָבעֹו ִּב ְז ַמּנֹוְ ,ו ָא ַמר ַּב ַעל ַהַּב ִית
ביחסים בין המעסיק לבין העובד כדי ' ָנ ַת ִּתי ְלָך ְׂש ָכְרָך' ְו ַהּ ָׂש ִכיר אֹו ֵמר 'ֹלא ָנ ַט ְל ִּתי ְּכלּום' – ִּתְּקנּו
להגן על זכויות העובד .בסכסוכים ֲח ָכ ִמים ֶׁש ִּיּ ָׁש ַבע ַהּ ָׂש ִכיר ִּב ְנ ִקי ַטת ֵח ֶפץ ְו ִיּ ֹטלְּ ,כ ִדין ָּכל ִנְׁשָּבע
ממוניים אחרים ,הכלל היסודי הוא:
המוציא מחברו – עליו הראיה .אבל ְונֹו ֵטלִ ,מְּפ ֵני ֶׁשַּב ַעל ַהַּב ִית ָטרּוד ְּבפֹו ֲע ָליוְ ,ו ֶזה ַהּ ָׂש ִכיר נֹוֵׂשא
ביחסי עובד־מעביד ,תיקנו חכמים ַנ ְפׁשֹו ָל ֶזהֲ .א ִפּלּו ָה ָיה ַהּׂשֹו ֵכר ָק ָטן – ֲהֵרי ַהּ ָׂש ִכיר ִנְׁשָּבע
שהעובד יכול לקבל את שכר עבודתו
ממעסיקו ,המוחזק ,בשבועה במקום ְונֹו ֵטל.
ראיות .תקנה זו חלה בשני תנאים:
וְׂ 2ש ָכרֹו ֶׁשֹּלא ְּב ֵע ִדים – ִמּתֹוְך ֶׁש ָּיכֹול לֹו ַמר 'ֹלא ָהיּו ְּד ָב ִרים העסקת העובד נעשתה בעדים ,ותביעת
השכר הייתה במועד המיועד לתשלום.
ְנ ִקי ַטת ֵח ֶפץ – ראה לעיל ב,יבְּ .2כ ִדין ֵמעֹו ָלםְ ,וֹלא ְׂש ַכְר ִּתיָך'ֶ ,נ ֱא ָמן לֹו ַמר 'ְׂש ַכְר ִּתיָךְ ,ו ָנ ַת ִּתי ְלָך
ָּכל ִנְׁשָּבע ְונֹו ֵטל – כדין כל המקרים ְׂש ָכְרָך'ְ ,ו ִיּ ָׁש ַבע ַּב ַעל ַהַּב ִית ֶה ֵּסת ֶׁשָּנ ַתן ,אֹו ְׁשבּו ַעת ַהּתֹוָרה
שתיקנו בהם חכמים שהתובע נשבע ִאם הֹו ָדה ְּב ִמ ְק ָצתִּ ,כְׁש ָאר ַהְּט ָענֹותָ .ה ָיה לֹו ֵעד ֶא ָחד ֶׁשּ ְׂש ָכרֹו
ונוטל (לפרטן של דברים ,ראה הלכות טוען – ֵאינֹו מֹו ִעיל ְּכלּום.
ונטען א,ב)ֶׁ .שַּב ַעל ַהַּב ִית ָטרּוד ְּבפֹו ֲע ָליו
– המעסיק עסוק בעסקיו ואילו השכיר וְ 3ו ֵכן ִאם ְּת ָבעֹו ַא ַחר ְז ַמּנֹוַ ,אף ַעל ִּפי ֶׁשּ ְׂש ָכרֹו ְּב ֵע ִדים –
מצפה לשכרוֲ .א ִפּלּו ָה ָיה ַהּׂשֹו ֵכר ָק ָטן
– אף על פי שבדרך כלל החמירו חכמים ַהּמֹו ִציא ֵמ ֲח ֵברֹו ָע ָליו ָהְר ָא ָיה; ְו ִאם ֹלא ֵה ִביא ְר ָא ָיה – ִיּ ָׁש ַבע
בהוצאת ממון מן הקטן ,דינו כדין כל ַּב ַעל ַהַּב ִית ֶה ֵּסתֵ .ה ִביא ְר ָא ָיה ֶׁש ְּת ָבעֹו ָּכל ְז ַמּנֹו – ֲהֵרי ֶזה
המעסיקים ,מפני שיש לו הנאה בדבר, ִנְׁשָּבע ְונֹו ֵטל ָּכל אֹותֹו ַהּיֹום ֶׁשַּל ְּת ִבי ָעה.
שיוכל להעסיק שכירים (שם ה,יא).
וְ 2ו ִיּ ָׁש ַבע ַּב ַעל ַהַּב ִית ֶה ֵּסת ֶׁשָּנ ַתן – כדין כל מי שכופר בכל ,שהוא נשבע שבועת היסת שתיקנו חכמי התלמוד (לביאור
ולהרחבה בעניין זה ,ראה לעיל ב,יא)ְׁ .שבּו ַעת ַהּתֹו ָרה ִאם הֹו ָדה ְּב ִמ ְק ָצת – נתבע המודה על חלק מן התביעה – חייב שבועה
מן התורה (ראה טוען ונטען א,א) .אם כפר בכל – פטור מן התורה משבועה משום הכלל :חזקה אין אדם מעיז פניו בפני
בעל חובו .אך אם הודה במקצת – התנהגותו מעידה עליו שהוא משתמט מלשלם את חובו במועד ,עד שיהיה לו כסף
ויפרע לו (בבלי ב"ק קז,א) .והטילה עליו התורה שבועה ,כדי שיאמר את האמת ,מפני שרוב בני אדם חוששים להישבע
לשקר יותר מלעכב את ממון הזולת בידם (בבלי ב"ק קז,א)ֵ .אינֹו מֹו ִעיל ְּכלּום – כאילו שכר אותו שלא בעדים ,שאין
בעדותו משום ודאות מוחלטת כבשני עדים .ותקנת חכמים הייתה רק בשני עדים (מ"מ).
וְ 3ו ֵכן ִאם ְּת ָבעֹו ַא ַחר ְז ַמּנֹו – לאחר הזמן המיועד לתשלום ,מניחים שכבר שילם לו המעסיק את שכרו ,מפני שממועד
זה ואילך הוא עובר על איסור הלנת שכרֶׁ .ש ְּת ָבעֹו ָּכל ְז ַמּנֹו – שדרש ממנו את התשלום ,אף על פי שלא תבע אותו בבית
דין מכמה טעמים ,כגון שבית דין אינו מתכנס בימים אלו ,ולכן אינו יכול לתבוע אותו בפניהם.
