Page 502 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 502

‫נייןק רפס‪      ‬עבדים הלכות‪      ‬פרק ח	‬                                                       ‫‪4	 80‬‬

‫ּ ֶפ ֶרק ְׁש ִמי ִני‬       ‫	‬                                                                   ‫א   ָי ָצא ֶּבן חִֹרין ְוכֹו ִפין ֶאת ַרּבֹו וכו'‬

                           ‫ח‬                                                                   ‫– יצא בן חורין משעבודו של היהודי‪,‬‬

‫דרכים אחרות ליציאה לחירות‬                                                                      ‫מכיוון שאין העבד הכנעני יכול לקיים‬

                                                     ‫איסור למכור עבדו לגוי‬                     ‫מצוות בבית הגוי‪ ,‬אך חייבוהו חכמים‬
                                                                                               ‫לפדות אותו ולשחרר אותו‪ַ .‬עד ֲעָׂשָרה‬
‫א   ַהּמֹו ֵכר ֶאת ַע ְבּדֹו ַלּגֹו ִיים – ָי ָצא ֶּבן חִֹרין‪ְ ,‬וכֹו ִפין ֶאת ַרּבֹו‬           ‫ְּב ָד ָמיו – עד סכום הגדול פי עשרה מן‬

‫הסכום שקיבל כשמכר אותו‪ְ .‬וכֹו ֵתב לֹו ַל ֲחזֹר ְו ִל ְקנֹותֹו ִמן ַהּגֹו ִיים ַעד ֲעָׂש ָרה ְּב ָד ָמיו‪ְ ,‬וכֹו ֵתב לֹו ֵּגט‬
                                                                                               ‫ֵּגט ִׁש ְחרּור ְויֹו ֵצא – משום שאין הגוי‬
‫ִׁש ְחרּור ְויֹו ֵצא; ְו ִאם ֹלא ָר ָצה ַהּגֹוי ְל ָמ ְכרֹו ֲא ִפּלּו ַּב ֲעָׂשָרה‬             ‫קונה את העבד לגופו אלא רק למעשי‬
‫ְּב ָד ָמיו – ֵאין ְמ ַח ְּי ִבין אֹותֹו ָי ֵתר‪ּ .‬ו ְק ָנס ֶזה – ֵאין ּגֹו ִבין אֹותֹו‬         ‫ידיו (להלן ט‪,‬ה)‪ ,‬שעדיין נשאר העבד קנוי‬

‫בגופו לישראל וצריך גט שחרור‪ֵּ .‬בית ְו ָד ִנין ּבֹו ֶאָּלא ֵּבית ִּדין ֻמ ְמ ִחין‪ְ .‬ו ִאם ֵמת ַהּמֹו ֵכר – ֵאין קֹו ְנ ִסין‬
                                                                                               ‫ִּדין ֻמ ְמ ִחין – בית דין של דיינים סמוכים‬
‫ֶאת ַהּיֹוֵרׁש ְל ַה ֲח ִזיר ָה ֶע ֶבד ּו ְלַׁש ְחְררֹו‪.‬‬                                       ‫(סנהדרין ה‪,‬ח)‪ ,‬שהם דיינים שהוסמכו‬

‫ב‪ָ   1‬לָוה ַעל ַע ְבּדֹו ִמן ַהּגֹוי‪ִ :‬אם ָק ַבע לֹו ְז ַמן ְו ָא ַמר לֹו ' ִאם‬                ‫לדון ממי שהוסמכו לדון עד משה רבנו‬
                                                                                               ‫(סנהדרין ד‪,‬א)‪ֵ .‬אין קֹו ְנ ִסין ֶאת ַהּיֹו ֵרׁש –‬
‫ִהִּגי ַע ְז ַמן ְּפלֹו ִני ְוֹלא ַא ֲח ִזיר ְלָך‪ִּ ,‬ת ְק ֶנה ּגּוף ֶע ֶבד ֶזה' – ֲהֵרי‬        ‫וכן במקומות רבים‪ ,‬הקנס הוא רק על‬
‫ֶזה ָי ָצא ְל ֵחרּות ִמ ָּיד; ְו ִאם ָא ַמר לֹו ' ִּת ְק ֶנה ַמ ֲעֵׂשה ָי ָדיו' – ֹלא‬          ‫החוטא עצמו (יום טוב ז‪,‬ד; שמיטה ויובל א‪,‬יג;‬

                           ‫ָי ָצא ְל ֵחרּות‪.‬‬                                                   ‫בכורות ב‪,‬ז)‪.‬‬

‫ב‪ָּ  2‬ג ָבהּו ַהּגֹוי ְּבחֹובֹו‪ ,‬אֹו ֶׁשָּבאּו ַעל ָה ָאדֹון ְמ ֵצִרין ּו ִבְּקׁשּו‬            ‫ב‪ָ   1‬לָוה ַעל ַע ְבּדֹו ִמן ַהּגֹוי – לווה‬

                                                                                               ‫ישראל כסף מן הגוי והתנה שאם לא‬
‫יהיה לו ממה להחזיר‪ ,‬יגבה הגוי את ְל ָה ְרגֹו ּו ָפ ָדה ַע ְצמֹו ִמ ָּי ָדן ְּב ַע ְבּדֹו – ֹלא ָי ָצא ְל ֵחרּות‪ִ ,‬מְּפ ֵני‬
                                                                                               ‫העבד כפירעון חובו‪ִּ .‬ת ְק ֶנה ּגּוף ֶע ֶבד‬
‫ֶׁשִּנ ְל ַקח ִמֶּמּנּו ֶׁשֹּלא ִּבְרצֹונֹו‪.‬‬                                                   ‫ֶזה – שיש במשמעות אמירה זו משום‬

‫מכירת העבד‪ֲ .‬הֵרי ֶזה ָי ָצא ְל ֵחרּות ִמ ָּיד ג   ָמ ַכר ַע ְבּדֹו ְל ֶא ָחד ֵמ ַע ְב ֵדי ַהֶּמ ֶלְך אֹו ִמְּגדֹו ָליו – ַאף ַעל ִּפי‬
                                                                                               ‫– כדין מוכר עבדו‪ִּ .‬ת ְק ֶנה ַמ ֲעֵׂשה ָי ָדיו‬
‫ֶׁשהּוא ִמ ְת ָי ֵרא ֵמ ֶהן‪ָ ,‬י ָצא ָה ֶע ֶבד ְל ֵחרּות‪ִ ,‬מְּפ ֵני ֶׁש ָה ָיה ָיכֹול‬           ‫– שאין גוף העבד קנוי לגוי אלא רק‬
                                   ‫ְל ַפ ְּיסֹו ְּב ָממֹון ַא ֵחר‪.‬‬                             ‫מה שהוא עושה ומרוויח‪ ,‬ואינו דומה‬

‫ד   ְמ ָכרֹו ַלּגֹוי ִלְׁשלִׁשים יֹום‪ְ ,‬מ ָכרֹו חּוץ ִמְּמ ַלא ְכּתֹו‪ ,‬חּוץ ִמן‬                ‫למכירה‪ ,‬ולכן לא גזרו בו (בבלי גטין מג‪,‬ב)‪.‬‬

‫ַהִּמ ְצוֹות‪ ,‬חּוץ ִמׁ ַּשָּבתֹות ְו ָי ִמים טֹו ִבים – ֲהֵרי ֶזה ָס ֵפק ִאם‬                   ‫ב‪ָּ  2‬ג ָבהּו ַהּגֹוי ְּבחֹובֹו – בלא שהסכימו‬
‫ִנְׁש ַּת ְחֵרר אֹו ֹלא ִנְׁש ַּת ְחֵרר‪ְ .‬ל ִפי ָכְך‪ִ ,‬אם ָּת ַפׂש ָה ֶע ֶבד ְּכ ֵדי ָּד ָמיו‬
                                                                                               ‫עליו מראש‪ ,‬כבהלכה הקודמת‪ְ .‬מ ֵצִרין‬
                                                                                               ‫– מציקים‪ ,‬מתנכלים‪ִ .‬מְּפ ֵני ֶׁשִּנ ְל ַקח‬

‫ִמֶּמּנּו ֶׁשֹּלא ִּבְרצֹונֹו – ולא גזרו חכמים ְל ַרּבֹו ְּכ ֵדי ֶׁש ֵּי ֵצא ָּב ֶהן ְל ֵחרּות ִמ ַּיד ַהּגֹוי – ֵאין מֹו ִצי ִאין ִמ ָּידֹו‪.‬‬

                                                                      ‫שישתחרר העבד אלא רק אם מכר אותו‬

                                                                                               ‫האדון לרצונו (בבלי גטין מד‪,‬א)‪.‬‬

‫ג   ִמְּפ ֵני ֶׁש ָה ָיה ָיכֹול ְל ַפ ְּיסֹו ְּב ָממֹון ַא ֵחר – ומתוך שלא פייס אותו‪ ,‬משמע שמכר את העבד לרצונו‪ ,‬ולכן קנסו אותו‬

                                                                                               ‫חכמים (שם)‪.‬‬

‫ד   ִלְׁשלִׁשים יֹום – שאף על פי שהיא מכירה לגוי‪ ,‬היא זמנית‪ .‬חּוץ ִמְּמ ַלא ְכּתֹו – לא כדי לעבוד‪ ,‬אלא כדי להוליד‬

‫ולדות מבלי להפקיעו מן המצוות (רש"י שם)‪ .‬חּוץ ִמן ַהִּמ ְצוֹות – שהעבד יכול להמשיך לקיימן‪ .‬חּוץ ִמׁ ַּשָּבתֹות ְו ָי ִמים‬

‫טֹו ִבים – שאין העבד חייב לעבוד בהם‪ ,‬ונמצא שלא ביטל אותו מן המצוות (רש"י שם)‪ִ .‬אם ָּת ַפׂש ָה ֶע ֶבד וכו' – אם‬

‫תפס העבד נכסים מנכסי רבו בשווי הסכום שהוא יכול לפדות בו את עצמו מן הגוי‪ֵ .‬אין מֹו ִצי ִאין ִמ ָּידֹו – כדין כל‬

‫ספק בנזקי ממון‪ ,‬שהמזיק אינו משלם‪ .‬אבל אם תפס הניזק‪ ,‬אין מוציאין ממנו את הכסף (ראה למשל נזקי ממון יב‪,‬יא)‪.‬‬

‫וכאן העבד כניזק‪ ,‬מפני שהגוי משתעבד בו בפרך ואף מבטלו מן המצוות (מג"ע)‪ .‬וחייב האדון לכתוב לו שטר שחרור‬

                                                                                               ‫אחרי שפדה את עצמו‪.‬‬
   497   498   499   500   501   502   503   504   505   506   507