Page 507 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 507
נייןק רפס עבדים הלכות פרק ט 485
ד ִׁש ְב ָיה – שבוייםִּ .די ָניו ִּדין – וחוקי ד ֶמ ֶלְך ּגֹוי ֶׁש ָעָׂשה ִמ ְל ָח ָמה ְו ֵה ִביא ִׁש ְב ָיה ּו ְמ ָכָרםְ ,ו ֵכן ִאם
המלך תקפים בדיני ממונות (ראה למשל ִהְרָׁשה ְל ָכל ִמי ֶׁש ִּיְר ֶצה ֶׁש ֵּי ֵלְך ְו ִי ְגנֹב ֵמ ֻאָּמה ֶׁש ִהיא עֹוָׂשה ִעּמֹו
לעיל א,ח). ִמ ְל ָח ָמהָ ,י ִביא ְו ִי ְמּ ֹכר ְל ַע ְצמֹוְ ,ו ֵכן ִאם ָהיּו ִּדי ָניו ֶׁשָּכל ִמי ֶׁשֹּלא
ִי ֵּתן ַהַּמס ִיָּמ ֵכר ,אֹו ִמי ֶׁש ָעָׂשה ָּכְך ְו ָכְך אֹו ֹלא ַי ֲעֶׂשה ָּכְך ְו ָכְך
ה ֹלא ָק ָנה ּגּופֹו – ואין העבד זקוק ִיָּמ ֵכר – ֲהֵרי ִּדי ָניו ִּדיןְ ,ו ֶע ֶבד ַהִּנ ְל ָקח ְּב ִדי ִנין ֵאּלּו ֲהֵרי הּוא
לגט שחרור (ראה לעיל ח,א)ֲ .ה ֵרי ּגּופֹו ָקנּוי ֶע ֶבד ְּכ ַנ ֲע ִני ְל ָכל ָּד ָבר.
ְל ִיְׂשָר ֵאל – כשהטביל אותו ישראל לשם
גוי שקנה עבד גוי
עבדות (כס"מ; לעיל ח,יט).
ה ּגֹוי ֶׁש ָּק ָנה ּגֹוי ְל ַע ְבדּות – ֹלא ָק ָנה ּגּופֹוְ ,ו ֵאין לֹו ּבֹו ֶאָּלא
וִ 1מְּפ ֵני ַה ֲחָׁשד – שיאמרו שקנתה
ַמ ֲעֵׂשה ָי ָדיוַ .אף ַעל ִּפי ֵכןִ ,אם ְמ ָכרֹו ְל ִיְׂשָר ֵאל – ֲהֵרי ּגּופֹו
את העבד כדי לזנות אתו (והאיסור רק ָקנּוי ְל ִיְׂשָר ֵאל.
בזכרים .ראה איסורי ביאה כב,טז)ֲ .ה ֵרי זֹו ָק ָנת
ּגּו ָפן ָּכ ִאיׁש – משום שדין זה אינו אלא אזהרות והגבלות על בעלי העבדים
משום חשש (כס"מ)ֵ .י ָר ֶאה ִלי – הצהרת
הרמב"ם שהלכה זו מדעתו ואין לה וָ 1ה ִאׁ ָּשה קֹו ָנה ְׁש ָפחֹותְ ,ו ֵאי ָנּה קֹו ָנה ֲע ָב ִדיםֲ ,א ִפּלּו ְק ַטִּנים,
מקור מפורש (איגרת לר' פנחס הדיין ,מהדורת
שילת ,עמ' תמג)ִ .ל ְקנֹות ֶע ֶבד ֶּבן ֵּתַׁשע ָׁש ִנים ִמְּפ ֵני ַה ֲחָׁשדְ .ו ִאם ָק ָנת אֹו ָתן – ֲהֵרי זֹו ָק ָנת ּגּו ָפןָּ ,כ ִאיׁש.
וכו' – מפני שהקטן ראוי לביאה רק ְו ֵי ָר ֶאה ִלי ֶׁש ֵאי ָנּה ֲאסּוָרה ֶאָּלא ִל ְקנֹות ֶע ֶבד ֶּבן ֵּתַׁשע ָׁש ִנים
מגיל תשע (אישות יא,ג) ,ובו החשד קיים.
ּו ִמ ֵּתַׁשע ּו ְל ַמ ְע ָלה.
וְ 2ו ִאם ִׁש ְחְררֹו – הפקיר אותו והסיר
וְ 2ו ֵכן ָאסּור ְל ָא ָדם ְלַׁש ְחֵרר ֶע ֶבד ְּכ ַנ ֲע ִניְ ,ו ָכל ַהְּמַׁש ְחְררֹו עֹו ֵבר
את בעלותו עליו ,אך עדיין לא שחרר
אותו בשטר. ַּב ֲעֵׂשהֶׁ ,שֶּנ ֱא ַמרְ " :ל ֹע ָלם ָּב ֶהם ַּת ֲעבֹדּו" (שם כה,מו)ְ .ו ִאם ִׁש ְח ְררֹו
– ְמֻׁש ְח ָררְּ ,כמֹו ֶׁשֵּב ַא ְרנּו (לעיל ה,א-ג)ְ ,וכֹו ִפין אֹותֹו ִל ְכּתֹב ֵּגט
וִ 3מ ְצָוה ֶׁשְּל ִד ְבֵרי ֶהם – מצוה מתקנת
ִׁש ְחרּור ְּב ָכל אֹו ָתן ַה ְּד ָר ִכים ֶׁשֵּב ַא ְרנּו (לעיל פרקים ו-ז).
חכמים ,מצוה מדרבנן.
וּ 3ו ֻמ ָּתר ְלַׁש ְחְררֹו ִל ְד ַבר ִמ ְצָוה; ֲא ִפּלּו ְל ִמ ְצָוה ֶׁשְּל ִד ְבֵרי ֶהם,
וִ 4מ ְנ ַהג ֶה ְפ ֵקר – זנותַ .חָּט ִאים –
ְּכגֹון ֶׁשֹּלא ָהיּו ָׁשם ֲעָׂשָרה ְּב ֵבית ַהְּכ ֶנ ֶסת – ֲהֵרי ֶזה ְמַׁש ְחֵרר
אנשים שדרכם לחטואְּ .כ ֵדי ֶׁש ִּתָּנֵׂשא ַע ְבּדֹוּ ,ו ַמְׁש ִלים ּבֹו ַהִּמ ְנ ָיןְ .ו ֵכן ָּכל ַּכּיֹו ֵצא ָּב ֶזה.
– ויהיה בעלה שומר עליה.
וְ 4ו ֵכן ִׁש ְפ ָחה ֶׁש ָהיּו ָה ָעם נֹו ֲה ִגין ָּבּה ִמ ְנ ַהג ֶה ְפ ֵקרַ ,ו ֲהֵרי ִהיא
זֲ 1עֵׂשה ִעִּמי ְו ֵאי ִני ָז ְנָך – עבוד אצלי
ִמ ְכׁשֹול ַל ַחָּט ִאים – ּכֹו ִפין ֶאת ַרָּבּה ּו ְמַׁש ְחְרָרּהְּ ,כ ֵדי ֶׁש ִּתָּנֵׂשא
בלי לקבל ממני מזוןֶׁ .ש ִּיְׂשָר ֵאל ְמ ֻצִּוין ְו ָיסּור ַהִּמ ְכׁשֹולְ .ו ֵכן ָּכל ַּכּיֹו ֵצא ָּב ֶזה.
ְל ַה ֲחיֹות ֲע ָב ִדים ֶׁשֵּבי ֵני ֶהם – ויהיה מי
זָ 1יכֹול ָהַרב לֹו ַמר ְל ַע ְבּדֹו ַהְּכ ַנ ֲע ִני ' ֲעֵׂשה ִעִּמי ְו ֵאי ִני ָז ְנָך' ֶאָּלא
שייתן לו מזון ולא ימות מרעב.
ֵי ֵלְך ְו ִיְׁש ַאל לֹו ַעל ַהְּפ ָת ִחים אֹו ִי ְתַּפְר ֵנס ִמן ַהְּצ ָד ָקהֶׁ ,ש ִּיְׂשָר ֵאל
זִ 2נ ְז ָק ִקין – נדרשים לטפלַ .לְּגדֹו ִלים ְמ ֻצִּוין ְל ַה ֲחיֹות ֲע ָב ִדים ֶׁשֵּבי ֵני ֶהם.
ִלְׁש ֹמר ָממֹו ָנם – גם כשניכר שהאדם זַּ 2בֶּמה ְּד ָבִרים ֲאמּוִרים? ַּב ֲע ָב ָדיוֶׁ ,ש ֵאין ֵּבית ִּדין ִנ ְז ָק ִקין
הולך ומכלה את ממונו ,אין בית דין
מתערב בעסקיו .ורק ביתומים קטנים ַלְּגדֹו ִלים ִלְׁשמֹר ָממֹו ָנםְ ,ו ִאם ֹלא ַי ֲא ִכיל ֲע ָב ָדיו ְו ַיְׁש ֵקם ָּכָראּוי,
או כשבעל הנכסים נעדר ,בית דין ממנה ֵהם ִי ְבְרחּו אֹו ָימּותּוְ ,ו ָא ָדם ָחס ַעל ָממֹון ַע ְצמֹו ָי ֵתר ִמָּכל ָא ָדם.
אפיטרופוס על הנכסים (נחלות ז,ה; ז,ח). ֲא ָבל ֲע ָב ִדים ֶׁש ִה ְכ ִני ָסה לֹו ִאְׁשּתֹו ְּבתֹוַרת ִנ ְכ ֵסי ְמלֹוג – ַח ָּיב
ִנ ְכ ֵסי ְמלֹוג – ראה לעיל ביאור ה,טז. ִּב ְמזֹונֹו ֵתי ֶהם ְּב ֵבית ִּדיןֶׁ ,ש ַעל ְמ ָנת ֵּכן ִה ְכ ִני ָסה אֹו ָתם; ֶׁש ִאם
ַח ָּיב ִּב ְמזֹונֹו ֵתי ֶהם ְּב ֵבית ִּדין – מתקנת ֹלא ָיזּון אֹו ָתם – ָימּותּו אֹו ִי ְבְרחּוַ ,ו ֲהֵרי ֵאינֹו ַח ָּיב ְּב ַא ֲחָריּו ָתם.
בית דין ,ש"עבדי נכסי מלוג ...הבעל
חיב במזונותיהן ובכל צרכיהן" (אישות
כב,כה)ֶׁ .ש ַעל ְמ ָנת ֵּכן ִה ְכ ִני ָסה אֹו ָתם –
האישה לבעלה ,כדי שייהנה מן הרווחים
שיפיקו לו ,והבעל שומר על רכושו
הרבה יותר משהוא שומר על מה שאינו
רכושו ,אף אם הוא מפיק ממנו רווחים
(או על נכסי צאן ברזל .להגדרתם ,עיין לעיל ה,טז).
