Page 391 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 391
נייןק רפס הומתנ יהיזכ לכותה פרק יא 369
א ֶׁש ָא ַמר – כל הלשונות בפרק זה ּ ֶפ ֶרק ַא ַחד ָע ָׂשר
הם לשונות מתנה ולא לשונות ירושה, יא
מפני שאין אדם יכול להוריש מנכסיו לשונות נתינה ומשמעותן
למי שאין ראוי לירש אותו מן התורה פרשנות מיהו נמען המתנה
(נחלות ו,א; ו,ה)ֵ .אין ַהָּבנֹות ַּבְּכ ָלל – מפני
ש"כל לשון מתנה ליורש הרי היא כלשון א ְׁש ִכיב ְמַרע ֶׁש ָא ַמר ' ְנ ָכ ִסים ֵאּלּו ְל ָב ַני' – ֵאין ַהָּבנֹות ַּבְּכ ָלל.
ָה ָיה לֹו ֵּבן ֶא ָחד ּו ַבת ַא ַחת ,אֹו ֵּבן ּו ֶבן ַהֵּבן – ַאף ַעל ִּפי ֶׁש ָא ַמר ירושה" (להלן יב,ד) .ומילת "לבניי"
' ְל ָב ַני'ֶׁ ,שהּוא ְלׁשֹון ַרִּביםֵ ,אין נֹו ְת ִנין ֶאָּלא ִל ְבנֹוֶׁ ,ש ַהֵּבן משמעותה הזכרים בלבדִ .נ ְקָרא ָּב ִנים –
גם בלשון המקרא בן יחיד נקרא בלשון
רבים ,כגון "ּו ְב ֵני פלוא אליאב" (במדבר ָה ֶא ָחד ִנ ְקָרא 'ָּב ִנים'.
כו,ח; בבלי ב"ב קמג,ב). ב ְׁש ִכיב ְמַרע ֶׁש ָא ַמר ' ְנ ָכ ַסי ְלטֹו ִב ָּיה' ּו ֵמתּ ,ו ָבא ֶא ָחד ֶׁשׁ ְּשמֹו
ב ְו ָא ַמר ֲא ִני הּוא נֹו ְט ָלן – אף על פי טֹו ִב ָּיה ְו ָא ַמר ' ֲא ִני הּוא' – נֹו ְט ָלןְ .ו ִאם ֻה ְח ַזק ְׁשמֹו 'ַרב טֹו ִב ָּיה'
– ֵאינֹו נֹו ְט ָלןְ .ו ִאם ָה ָיה ְׁש ִכיב ְמַרע ַּגס ּבֹוְ ,וקֹוֵרא אֹותֹו ִּבְׁשמֹו
שייתכן שיש עוד אנשים בשם זה ,כיוון
שבינתיים אין עוד אדם הטוען שזה הוא, – נֹו ְט ָלן.
נותנים לו את הירושה (שו"ע חו"מ רנג,כט).
ֻה ְח ַזק ְׁשמֹו וכו' – שהכל קוראים לו 'רב ג ָּבאּו ְׁש ַנ ִים ִל ְתּבֹ ַעְ ,ו ָכל ֶא ָחד ֵמ ֶהם ֻמ ְח ָזק ְׁשמֹו טֹו ִב ָּיהִ :אם
טוביה' .ואם כינהו 'טוביה' ,נראה שהוא
ָה ָיה ֶא ָחד ַּת ְל ִמיד ֲח ָכ ִמים – ַּת ְל ִמיד ֲח ָכ ִמים קֹו ֵדםֵ .אין ָּב ֶהן מתכוון לאדם אחרַּ .גס ּבֹו – מכיר אותו
יפה ,עשוי לקרוא לו בשמו בלא התואר.
ַּת ְל ִמיד ֲח ָכ ִמיםְ ,ו ָה ָיה ֶא ָחד ֵמ ֶהן ָׁש ֵכן אֹו ָקרֹוב – הּוא קֹו ֵדם.
ג ַּת ְל ִמיד ֲח ָכ ִמים – כן הוא בכל מקום ָה ָיה ֶא ָחד ָׁש ֵכן ְו ֶא ָחד ָקרֹוב – ַהָּׁש ֵכן קֹו ֵדםְׁ .ש ֵני ֶהם ְקרֹו ִבים,
אֹו ְׁש ֵני ֶהם ְׁש ֵכ ִנים ,אֹו ְׁש ֵני ֶהם ַּת ְל ִמי ֵדי ֲח ָכ ִמים – ַי ֲעׂשּו ַה ַּד ָּי ִנין
בחיבורי הרמב"ם ,ומצוי בכתבי יד של
ספרות חז"ל ,והדגש בו הוא על החכמים
ְּכמֹו ֶׁש ֵּי ָר ֶאה ָל ֶהםָּ :כל ִמי ֶׁש ַּד ְע ָּתם נֹו ָטה ֶׁש ַעל ֶזה ָא ַמר – שלמד מהם ועל מסורת התורה .והצירוף
'תלמיד חכם' שבדפוסים הוא תוצאה
של הבנה משובשת של הצירוף המקורי, נֹו ְת ִנין לֹוְ .ו ֵכן ִאם ָהיּו ַרִּבים.
המדגישה דווקא את חכמת התלמיד. פרשנות לחלוקת המתנה
ַּת ְל ִמיד ֲח ָכ ִמים קֹו ֵדם – אומדים את ד ְׁש ִכיב ְמַרע ֶׁש ָא ַמר ' ְנ ָכ ַסי ִל ְפלֹו ִני ּו ְפלֹו ִני ּו ְפלֹו ִני' – חֹו ְל ִקין
דעת הנותן ,שהעדיף לתת לתלמיד ְּבָׁשֶוהֲ ,א ִפּלּו ֵהן ֵמ ָאה .ה ָא ַמר ' ְנ ָכ ַסי ִל ְפלֹו ִני ּו ְל ָב ַני' –
חכמים (למצוה ,ראה דעות ו,ב) .וההעדפות
ְּפלֹו ִני נֹו ֵטל ֶמ ֱח ָצהְ ,ו ָכל ָּב ָניו ֶמ ֱח ָצהּ .ו ַמ ֲעֶׂשה ְּב ֶא ָחד ֶׁש ָא ַמר הנזכרות כאן נכללות בכלל "ועשית
הישר והטוב" (דברים ו,יח .וכן בהעדפת קונה,
ראה שכנים יד,ה)ְּ .כמֹו ֶׁש ֵּי ָר ֶאה ָל ֶהם – לפי ְל ִאְׁשּתֹו ' ְנ ָכ ַסי ִליְך ּו ְל ָב ַנ ִיְך'ְ ,ו ָא ְמרּו ֲח ָכ ִמיםִּ :תּ ֹטל ִהיא ֶמ ֱח ָצה,
הערכתם את דעת הנותן. ְו ָכל ַהָּב ִנים ֶמ ֱח ָצה .ו ָא ַמר ' ִל ְפלֹו ִני ּו ְפלֹו ִני ּו ְב ֵני ְּפלֹו ִני' –
ד חֹו ְל ִקין ְּבָׁשֶוה – מפני שהחשיב את נֹו ְט ִלין ְּב ֵני ְּפלֹו ִני ֶמ ֱח ָצהְ ,ו ַהׁ ְּש ַנ ִים ָהִראׁשֹו ִנים ֶמ ֱח ָצה.
כולם במעמד אחד .ה ְּפלֹו ִני נֹו ֵטל
ז ְׁש ִכיב ְמַרע ֶׁש ָא ַמר ' ַי ֲחֹלק ְּפלֹו ִני ִּב ְנ ָכ ַסי' – ִיּ ֹטל ֶמ ֱח ָצה;
ֶמ ֱח ָצה – שנתן לכל קבוצה מעמד
שווה .וראיה לדבר מן הפסוק העוסק ' ְּתנּו ֵח ֶלק ִל ְפלֹו ִני ִּב ְנ ָכ ַסי' – ִיּטֹל ֶא ָחד ִמׁ ִּשׁ ָּשה ָעָׂשרְ .ו ֵיׁש ִמי
בחלוקת לחם הפנים" ,והיתה לאהרן ֶׁשהֹוָרהִ :יּטֹל ְר ִבי ַע ַהְּנ ָכ ִסים.
ולבניו" (ויקרא כד,ט) ,שלמדו ממנו חכמים
שהחלות מתחלקות מחצה לאהרן ומחצה לבניו (תמידין ומוספין ד,יד; בבלי ב"ב קמג,א)ִ .ליְך – ָלְך .ו נֹו ְט ִלין ְּב ֵני ְּפלֹו ִני
ֶמ ֱח ָצה – שהציבור נוטל תמיד חצי (מ"מ).
ז ְּתנּו ֵח ֶלק – כשיעור ה'חלק' המזערי במתנת יין (כמפורט בהלכה הבאה) ,מפני שהדבר לא נתבאר בתלמודְ .ו ֵיׁש ִמי
ֶׁשהֹו ָרה – הרי"ף (ב"ב לד,ב בדפי הרי"ף)ְ .ר ִבי ַע – כשיעור ה'חלק' הסתמי במתנת יין.
