Page 394 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד

‫נייןק רפס‪  ‬הומתנ יהיזכ לכותה‪  ‬פרק יא‪-‬יב ‬ ‫‪3 72‬‬

‫כב‪ְ 3‬וׁשּוב ַמ ֲעֶׂשה ְּב ֶא ָחד ֶׁשֵּמת‪ְ ,‬ו ָא ַמר ' ַה ֶּד ֶקל ְל ִב ִּתי'‪ְ ,‬ו ִהִּני ַח‬ ‫זכות למקבל במתנה‪ .‬שאילו היה נוקב‬
‫רק בסכום הדמים‪ ,‬היו היתומים יכולים‬
‫ְׁש ֵני ֲח ָצ ֵיי ֶּד ֶקל‪ְ ,‬ו ָא ְמרּו ֲח ָכ ִמים‪ִּ :‬תּ ֹטל ַהׁ ְּש ֵני ֲח ָצ ִיים‪ֶׁ ,‬שָּל ֶזה‬ ‫לאבד את כל ממון אביהם ולומר שאין‬
‫ִנ ְתַּכֵּון‪ְ ,‬ו ֵהן ֶׁש ָּקָרא ' ֶּד ֶקל'‪.‬‬ ‫להם מעות של אביהם לתת לו‪ .‬אבל‬
‫כיוון שאמר שהוא נותן לו מאותו יין‪,‬‬
‫כב‪ְ 4‬וׁשּוב ַמ ֲעֶׂשה ְּב ֶא ָחד ֶׁש ָא ַמר ' ְּתנּו ִל ְפלֹו ִני ַּב ִית ַהַּמ ֲח ִזיק‬ ‫חייבים היתומים למכור את היין ולתת‬
‫את דמיהם למקבל‪ .‬ואם לא עשו כן‪,‬‬
‫ֵמ ָאה ַּכ ִּדין'‪ְ ,‬ו ִנ ְמ ָצא ַהַּב ִית ֶׁש ֵּיׁש ְל ֶזה ַהְּמ ַצֶּוה ַמ ֲח ִזיק ֵמ ָאה‬
‫ְו ֶעְׂשִרים‪ְ ,‬ו ָא ְמרּו ֲח ָכ ִמים‪ָ :‬ז ָכה ְּב ַב ִית ֶזה‪ֶׁ ,‬ש ַה ְּד ָבִרים ַמְר ִאין‬ ‫גובה את היין (המאירי גטין סו‪,‬א)‪.‬‬
‫ֶׁשַּכָּו ָנתֹו ָל ֶזה ָה ְי ָתה‪ֶׁ ,‬שָּכל ַהּנֹו ֵתן‪ְּ ,‬ב ַע ִין ָי ָפה נֹו ֵתן‪ְ .‬ו ֵכן ָּכל‬
‫כב‪ְׁ 3‬ש ֵני ֲח ָצ ֵיי ֶּד ֶקל – כגון שהיה‬
‫ַּכּיֹו ֵצא ִּב ְד ָבִרים ֵאּלּו‪.‬‬
‫שותף עם אחר בשני דקלים‪.‬‬
‫כג ְׁש ִכיב ְמַרע ֶׁש ָא ַמר ' ְּתנּו ְל ָב ַני ֶׁש ֶקל ְּב ָכל ַׁשָּבת'‪ ,‬אֹו ֶׁש ָא ַמר‬
‫כב‪ַ 4‬הַּמ ֲח ִזיק – שיכול להכיל‪ֶׁ .‬שַּכָּו ָנתֹו‬
‫' ַאל ִּת ְּתנּו ָל ֶהם ֶאָּלא ֶׁש ֶקל'‪ְ ,‬ו ִנ ְמ ָצא ֶׁש ֵאין ַמ ְסִּפיק ָל ֶהם ֶאָּלא‬
‫ֶס ַלע ְּב ָכל ַׁשָּבת – נֹו ְת ִנין ָל ֶהם ָּכל ָצְרָּכן‪ֶׁ ,‬שֹּלא ִנ ְתַּכֵּון ֶזה‬ ‫ָל ֶזה ָה ְי ָתה – ואין מניחים שהתכוון לתת‬
‫ְל ַהְר ִעיב ֶאת ָּב ָניו ֶאָּלא ְל ָז ֵרז אֹו ָתן ֶׁשֹּלא ַיְרִויחּו ַּבהֹו ָצ ָאה ָי ֵתר‬ ‫בצמצום ולתת ליורשים את מה שנשאר‬
‫(רשב"ם ב"ב עא‪,‬א)‪ֶׁ .‬שָּכל ַהּנֹו ֵתן ְּב ַע ִין ָי ָפה‬
‫ִמ ַּדאי‪.‬‬ ‫נֹו ֵתן – בנדיבות‪ ,‬יותר ממי שמוכר (מכירה‬

‫צוואה על אופן הקבורה‬ ‫כה‪,‬ד)‪.‬‬

‫כד ְׁש ִכיב ְמַרע ֶׁשִּצָּוה ְו ָא ַמר ' ַאל ִי ְסְּפדּוהּו' – ֵאין סֹו ְפ ִדין‬ ‫כג ֶס ַלע – מטבע הגדול בערכו מן‬

‫אֹותֹו; ' ַאל ִּת ְקְּברּוהּו ִמְּנ ָכ ָסיו' – ֵאין ׁשֹו ְמ ִעין לֹו ֶׁש ָּיחּוס ַעל‬ ‫השקל‪ֶׁ .‬שֹּלא ַיְרִויחּו ַּבהֹו ָצ ָאה ָי ֵתר ִמ ַּדאי‬
‫ָממֹון ָּב ָניו ְו ַיִּפיל ַע ְצמֹו ַעל ַהִּצּבּור‪ֶׁ ,‬ש ָאסּור ְל ַהִּניחֹו ְּבֹלא‬ ‫– שלא יוציאו הוצאות מיותרות‪.‬‬

‫ְקבּוָרה‪ֶ ,‬אָּלא ּכֹו ִפין ֶאת ַהּיֹוְרִׁשין ְל ָק ְברֹו ִמְּנ ָכ ָסיו‪.‬‬ ‫כד ֵאין סֹו ְפ ִדין אֹותֹו – מפני‬

‫שה"הספד – כבוד המת הוא" (אבל‬
‫יב‪,‬א)‪ֶׁ .‬ש ָאסּור ְל ַהִּניחֹו ְּבֹלא ְקבּוָרה – שזו‬
‫היא מצוה‪ ,‬ואינה רק לכבודו (שם)‪ ,‬ולכן‬
‫אם לא יקברוהו מנכסיו‪ ,‬יהיו הציבור‬

‫מצּוִוים לקברו‪.‬‬

‫ּ ֶפ ֶרק ְׁש ֵנים ָע ָׂשר‬ ‫ ‬ ‫א ֶׁש ָא ַמר – לטבלה מסכמת‪ ,‬ראה‬

‫נתינה לזה אחר זה; זמן החלות‬ ‫יב‬ ‫לעיל ו‪,‬ב‪ִ .‬ייָרֵׁש ִני – יהיה היורש היחיד‪.‬‬
‫יֹוֵרׁש אֹותֹו ְל ַבּדֹו – אם הוא הבכור או‬
‫העדפת אחד מיורשיו‬ ‫שאין לו בן בכור‪ .‬אבל אם יש לו בן‬
‫בכור‪ ,‬אינו יכול לבטל את דין הבכורה‪,‬‬
‫א ְׁש ִכיב ְמַרע ֶׁש ָא ַמר 'ְּב ִני ְּפלֹו ִני ִייָרֵׁש ִני' – ֲהֵרי ֶזה יֹוֵרׁש‬ ‫ויירש הבכור את חלק הבכורה (נחלות‬

‫אֹותֹו ְל ַבּדֹו‪ְ ,‬וֹלא ִייְרׁשּו ְׁש ָאר ַהָּב ִנים‪ְ .‬ו ֵכן ִאם ָא ַמר ַעל ַּבת‬ ‫ו‪,‬ב)‪ .‬ב ֵאין ְּד ָבָריו ַק ָּי ִמין – מפני‬
‫ֵּבין ַהָּבנֹות אֹו ָאח ֵּבין ָה ַא ִחין אֹו ְׁש ָאר ַהּיֹוְרִׁשים – ְּד ָבָריו‬
‫שדווקא בשכיב מרע יש דין מיוחד‬
‫ַק ָּי ִמין‪ .‬ב ֲא ָבל ַהָּבִריא – ֵאין ְּד ָבָריו ַק ָּי ִמין‪.‬‬ ‫היכול לגרוע בירושה או להוסיף‪ ,‬כלשון‬
‫הפסוק‪" ,‬והיה ביום הנחילו את בניו"‪,‬‬
‫שהוא שעת המיתה (ראב"ע לפסוק; רשב"ם‬

‫ב"ב קלא‪,‬א)‪.‬‬