Page 397 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 397
נייןק רפס הומתנ יהיזכ לכותה פרק יב 375
יבֶׁ 3ש ֵהם ְראּו ִיין ְל ִאְׁשּתֹו – שלא באו יבַ 3מ ֲעֶׂשה ְּב ֶא ָחד ֶׁש ָא ַמר ' ְנ ָכ ַסי ְל ִאִּמיְ ,ו ַא ֲחֶרי ָה ְליֹוְרַׁשי',
לרשותה ולבעלותה בחייה ,ורק ראויים ְו ָה ְי ָתה לֹו ַּבת ְנׂשּו ָאהּ ,ו ֵמ ָתה ַהַּבת ְּב ַח ֵּיי ַהַּב ַעל ּו ְב ַח ֵּיי ֵאם
ָא ִבי ָהְ ,ו ַא ַחר ָּכְך ֵמ ָתה ַה ְּז ֵק ָנהְ ,ו ָא ְמרּו ֲח ָכ ִמיםֵ :אין ַהַּב ַעל
להיכנס לרשותה כשתמות הזקנה,
והזקנה מתה אחריה .והדין הוא שאין
יֹו ֵרׁש אֹו ָתם ַהְּנ ָכ ִסיםִ ,מְּפ ֵני ֶׁש ֵהם ְראּו ִיין ְל ִאְׁשּתֹוְ ,וֹלא ָז ָכת בעל יורש נכס שראוי לבוא לרשות
אשתו ,אלא רק נכס שנכנס לרשותה
בפועל. ָּב ֶהם ָה ִאׁ ָּשה ֶאָּלא ַא ַחר ֶׁשֵּמ ָתה.
יבָ 4היּו יֹוְרִׁשין ַהְּנ ָכ ִסים – מפני שהבן יבֲ 4א ָבל ִאּלּו ִהִּני ָחה ַהַּבת ֵּבן אֹו ַּבת – ָהיּו יֹוְרִׁשין ַהְּנ ָכ ִסים,
יורש מאמו גם נכסים הראויים לבוא ֶׁשַּמְׁש ַמע 'יֹוְרַׁשי' ַו ֲא ִפּלּו יֹוְרֵׁשי יֹוְרָׁשיוְ .ו ִאּלּו ָא ַמר 'ּו ְכֶׁש ָּתמּות
ַה ְּז ֵק ָנה – ֲהֵרי ֵהם ְל ִב ִּתי ֵמ ַע ְכָׁשו' – ָה ָיה ַהַּב ַעל יֹוֵרׁש אֹו ָתם
אחרי מותה ,שלא כמו בבעל (נחלות
א,יב) .ואין לומר שהנותן לא התכוון
לתת את נכסיו לנכדו אלא רק לבתו, ַא ַחר ִמי ַתת ִאְׁשּתֹו.
שהרי כשאמר יֹוְרַׁשי ,התכוון גם ליורשי
הבחנה בין מתנת גוף לבין מתנת פירות
יורשיוָ .ה ָיה ַהַּב ַעל יֹוֵרׁש אֹו ָתם – משום
יגַ 1הּכֹו ֵתב ְנ ָכ ָסיו ִל ְבנֹו ְל ַא ַחר מֹותֹו – ֲהֵרי ַהּגּוף ֶׁשַּלֵּבן ִמ ְּז ַמן
שזכתה בהם האישה למפרע משעת
הנתינה (="מעכשיו") ,ואין הנכסים ַהׁ ְּש ָטרְ ,ו ַהֵּפרֹות ָל ָאב ַעד ֶׁש ָּימּותְ .ל ִפי ָכְך ָה ָאב ֵאינֹו ָיכֹול
נחשבים "ראויים" ,אלא הם בבעלותה. ִל ְמּכֹרִ ,מְּפ ֵני ֶׁש ֵהן ְנתּו ִנין ַלֵּבןְ ,ו ַהֵּבן ֵאינֹו ָיכֹול ִל ְמּכֹרִ ,מְּפ ֵני
יגַ 1הּכֹו ֵתב ְנ ָכ ָסיו ִל ְבנֹו – באופן ֶׁש ֵהם ִּבְרׁשּות ָה ָאב.
המועיל ,כגון שהיה בנו היחיד או
ששייר חלק מנכסיו לבניו האחרים, יגֵ 2מת ָה ָאב ְו ִהִּני ַח ֵּפרֹות ְמ ֻחָּבִרין ַל ַּקְר ַקע – ֲהֵרי ֵהן ֶׁשַּלֵּבן,
מפני שהכותב את כל נכסיו לבנו ,אינו
ִמְּפ ֵני ֶׁש ַּד ְעּתֹו ֶׁשָּל ָא ָדם ְקרֹו ָבה ֵא ֶצל ְּבנֹוָ .היּו ְּתלּוִׁשין אֹו עושה אותו אלא אפיטרופוס (לעיל ו,ב).
ְל ַא ַחר מֹותֹו – שהיה כתוב זמן בשטר,
והדבר נחשב כאילו כתב "מהיום ולאחר ֶׁש ִהִּגיעּו ְל ִהָּב ֵצר – ֲהֵרי ֵהן ֶׁשַּלּיֹוְרִׁשין.
מותו" (להלן טו) .ומפרשים את דבריו יגָ 3ע ַבר ָה ָאב ּו ָמ ַכר – ְמכּוִרין ַעד ֶׁש ָּימּותּ .ו ְכֶׁש ָּימּות ָה ָאב –
כאילו נתן את גוף הנכס לבנו והשאיר
לעצמו את הזכות לאכול את הפירות כל מֹו ִציא ַהֵּבן ִמ ַּיד ַהּלֹו ֵק ַחְ .ו ִאם ָהיּו ָׁשם ֵּפרֹות ְמ ֻחָּבִרין – ָׁש ִמין
אֹו ָתן ַלּלֹו ֵק ַחְ ,ונֹו ֵתן ַהֵּבן ְּד ֵמי ֶהןָ .היּו ְּתלּוִׁשין ,אֹו ֶׁש ִהִּגיעּו זמן שהוא חי.
יגֲ 2הֵרי ֵהן ֶׁשַּלֵּבן וכו' – אף על
ְל ִהָּב ֵצר – ֲהֵרי ֵהן ֶׁשַּלּלֹו ֵק ַח.
פי שהפירות הם של האב עד מותו
ורק הקרקע של הבן ,אחר מות האב יגָ 4ע ַבר ַהֵּבן ּו ָמ ַכר – ֵאין ַלּלֹו ֵק ַח ְּכלּום ַעד ֶׁש ָּימּות ָה ָאב.
עוברים גם הפירות המחוברים לבעלות
הבן במתנה ,ואינם מתחלקים בין ָמ ַכר ַהֵּבן ְּב ַח ֵּיי ָה ָאבּ ,ו ֵמת ַהֵּבן ְו ַא ַחר ָּכְך ֵמת ָה ָאב – ְּכֶׁש ָּימּות
שאר היורשים ,מפני שמניחים שמתוך ָה ָאב ִי ְק ֶנה ַהּלֹו ֵק ַחֶׁ ,ש ֵאין ָל ָאב ֶאָּלא ֵּפרֹותְ ,ו ִק ְנ ַין ֵּפרֹות ֵאינֹו
הקרבה היתרה בינו לבין בנו ,מחל לו ְּכ ִק ְנ ַין ַהּגּוף.
גם על הפירות המחוברים (לדוגמה אחרת,
ראה לעיל ח,ה)ֲ .ה ֵרי ֵהן ֶׁשַּלּיֹו ְרִׁשין – מפני שפירות תלושים או שאינם צריכים קרקע כדי לגדול אינם נחשבים חלק מן
הקרקע (מכירה א,יז) ,ואפילו לבנו לא נתנם.
יגְ 3מכּוִרין ַעד ֶׁש ָּימּות – מכיוון שהם ברשותו ,מכירתו מכירה (כלעיל ט) .אבל אחר מותו ,נכסיו עוברים למפרע לרשות
הבן משעת נתינת המתנהָׁ .ש ִמין – מעריכים את שוויים ,אם אי אפשר לתת את הפירות עצמם ללוקח ,כיוון שעדיין הם
זקוקים לקרקע כדי לגדול ,ולכן ייתן הבן את שוויים.
יגַ 4עד ֶׁש ָּימּות ָה ָאב – ורק אז הנכסים עוברים לרשותוְ .ו ִק ְנ ַין ֵּפרֹות ֵאינֹו ְּכ ִק ְנ ַין ַהּגּוף – ויש לאב בעלות על הפירות
ולא על הקרקע ,ולכן מכירת הבן תקפה ,והיא חלה מיד עם מות האב (להבדלים בין קניין פירות לבין קניין הגוף ,ראה מכירה כג,א).
