Page 387 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד

‫נייןק רפס‪  ‬הומתנ יהיזכ לכותה‪  ‬פרק ט ‪ 365‬‬ ‫ ‬

‫טז ֲא ָבל ְׁש ִכיב ְמַרע ֶׁשָּכ ַתב ְו ִזָּכה ְו ָקנּו ִמ ָּידֹו – ֵאין ְל ַא ַחר טז ָקנּו ִמ ָּידֹו – ראה לעיל ביאור ו‪,‬ד‪.‬‬
‫ְו ִזָּכה ְו ָקנּו ִמ ָּידֹו – בשני התנאים הללו‪.‬‬
‫אבל אם התקיים רק אחד מהם‪ ,‬יכול‬ ‫ִק ְנ ָין ְּכלּום‪ְ ,‬ו ֵאינֹו ָיכֹול ַל ֲחזֹר ֹלא ְל ַא ֵחר ְוֹלא ְל ַע ְצמֹו‪ֵּ ,‬בין ֶׁשָּנ ַתן‬
‫לחזור בו‪ .‬ובמצֶּוה מחמת מיתה‪ ,‬אפילו‬ ‫ַהּ ֹכל ֵּבין ֶׁשָּנ ַתן ִמ ְק ָצת‪.‬‬

‫אם נתקיימו שניהם יכול לחזור (מ"מ)‪.‬‬ ‫יז ְׁש ִכיב ְמַרע ֶׁש ָח ַזר ְּב ִמ ְק ָצת – ָח ַזר ַּבּ ֹכל‪ֵּ .‬כי ַצד? ָנ ַתן ָּכל‬

‫יז ָח ַזר ְּב ִמ ְק ָצת – התחרט על חלק מן‬ ‫ְנ ָכ ָסיו ָלִראׁשֹון‪ְ ,‬ו ָקנּו ִמ ָּידֹו ְּכ ֵדי ְל ַיּפֹות ּ ֹכחֹו‪ְ ,‬ו ָח ַזר ְו ָנ ַתן ִמ ְק ָצ ָתן‬
‫ְל ַא ֵחר‪ְ ,‬ו ָקנּו ִמ ָּידֹו ְּכ ֵדי ְל ַיּפֹות ֶאת ּכֹחֹו – ֵׁש ִני ָק ָנה‪ֲ ,‬א ָבל‬
‫המתנה‪ָ .‬ח ַזר ַּבּ ֹכל – כל המתנה בטלה‪.‬‬
‫ְו ָקנּו ִמ ָּידֹו – אפילו אם קנו מידו‪ְּ .‬כ ֵדי‬

‫ְל ַיּפֹות ּכֹחֹו – ראה לעיל ח‪,‬יא‪.‬‬ ‫ָהִראׁשֹון ֹלא ָק ָנה ְּכלּום‪ֵּ ,‬בין ֶׁש ָע ַמד ֵּבין ֶׁשֵּמת‪.‬‬

‫יח ָק ָנה ָהִראׁשֹון ַהִּמ ְק ָצת – מפני שלא‬ ‫יח ָנ ַתן ִמ ְק ָצת ְנ ָכ ָסיו ְו ָקנּו ִמ ָּידֹו‪ְ ,‬ו ַא ַחר ָּכְך ָנ ַתן ֶאת ֻּכָּלן ְל ַא ֵחר‬

‫חזר בו מן המתנה‪ ,‬ומה שכתב 'כולן'‪,‬‬
‫ְו ָקנּו ִמ ָּידֹו ְּכ ֵדי ְל ַיּפֹות ּ ֹכחֹו‪ִ :‬אם ֵמת – ָק ָנה ָה ִראׁשֹון ַהִּמ ְק ָצת‪ ,‬משמעותו כל שאר הנכסים‪ ,‬ונמצא שכל‬
‫אחד קנה את מה שנתן לו השכיב מרע‪.‬‬
‫ָע ַמד – הבריא‪ִ .‬ראׁשֹון ָק ָנה – כדין מתנה‬ ‫ְו ָק ָנה ָה ַא ֲחרֹון ֶאת ַהׁ ְּש ָאר; ְו ִאם ָע ַמד – ִראׁשֹון ָק ָנה‪ֵׁ ,‬ש ִני ֹלא‬
‫במקצת‪ ,‬שאינו יכול לחזור ממנה (לעיל‬ ‫ָק ָנה‪.‬‬

‫ח‪,‬טו)‪ֵׁ .‬ש ִני ֹלא ָק ָנה – כמתנת שכיב מרע‬ ‫הקדיש או מכר כל נכסיו‬
‫שלא השאיר לעצמו כלום (לעיל ח‪,‬יד)‪.‬‬
‫יט ְׁש ִכיב ְמַרע ֶׁש ִה ְק ִּדיׁש ָּכל ְנ ָכ ָסיו ְוֹלא ִׁש ֵּיר ְּכלּום‪ ,‬אֹו‬
‫יט ִה ְק ִּדיׁש ָּכל ְנ ָכ ָסיו – לבית המקדש‪.‬‬ ‫ִה ְפ ִקיָרן אֹו ִחְּל ָקן ַל ֲע ִנ ִּיים – ִאם ָע ַמד‪ ,‬חֹו ֵזר ַּבּכֹל‪ .‬כ ָמ ַכר‬
‫ְּכֶׁשהּוא ְׁש ִכיב ְמַרע – ִמ ְמָּכרֹו ַק ָּים ַּכָּבִריא‪ .‬כא ָמ ַכר ָּכל‬
‫ואם הקדיש מקצת מנכסיו‪ ,‬לא הכריע‬
‫התלמוד בשאלה‪ ,‬לכן משאירים את‬

‫הנכסים אצל מי שמחזיק בהם (ר"י מיגאש‬ ‫ְנ ָכ ָסיו‪ִ :‬אם ָהיּו ַהָּמעֹות ַע ְצ ָמן ַק ָּימֹות – ִאם ָע ַמד‪ ,‬חֹו ֵזר; ְו ִאם‬
‫ב"ב קמח‪,‬ב)‪ִ .‬ה ְפ ִקי ָרן – ויתר על בעלותו‬ ‫הֹו ִציא ַהָּמעֹות – ֵאינֹו ָיכֹול ְל ַה ֲח ִזיר‪.‬‬
‫עליהם‪ִ .‬חְּל ָקן ַל ֲע ִנ ִּיים – לצדקה‪.‬‬
‫ספק אם היה שכיב מרע כשנתן‬
‫כ ָמ ַכר – חלק מנכסיו‪ִ .‬מ ְמָּכרֹו ַק ָּים‬

‫ַּכָּב ִריא – ואם ִה ְבריא ממחלתו‪ ,‬אינו‬ ‫כב‪ַ 1‬מ ָּת ָנה ֶׁש ִהיא ְס ָתם‪ְ ,‬וֹלא ִנ ְתָּפֵרׁש ָּבּה ֶׁש ָה ָיה ָּבִריא ְּכֶׁשָּנ ַתן‬
‫יכול לחזור בו כדין מתנת שכיב מרע‬
‫אֹו ֶׁש ָה ָיה ְׁש ִכיב ְמ ַרע‪ ,‬הּוא אֹו ֵמר 'ְׁש ִכיב ְמ ַרע ָה ִיי ִתי‪ַ ,‬ו ֲה ֵרי במקצת (לעיל ח‪,‬טו)‪ .‬ואם אמר שהוא מוכר‬

‫מחמת מיתה ועמד‪ ,‬יכול לחזור בו (מכירה‬ ‫ָע ַמ ְד ִּתי‪ְ ,‬ו ֶא ֱחזֹר ְּב ַמ ְּת ָנ ִתי'‪ּ ,‬ו ְמ ַקֵּבל ַמ ָּת ָנה אֹו ֵמר 'ָּבִריא ָה ָיה‪,‬‬
‫ָמ ַכר ָּכלכא ‬ ‫ְו ֵאינֹו ָיכֹול ַל ֲחזֹר' – ַעל ַהְּמ ַקֵּבל ְל ָה ִביא ְר ָא ָיה ֶׁשָּבִריא ָה ָיה‪.‬‬
‫יא‪,‬ח; וכדין מתנה לעיל ח‪,‬יז)‪.‬‬

‫ְנ ָכ ָסיו – מתוך שמכר כל נכסיו‪ ,‬אומרים‬ ‫כב‪ֹ 2‬לא ָמ ָצא ְר ָא ָיה – ִיׁ ָּש ַבע ַהּנֹו ֵתן ְׁשבּו ַעת ֶה ֵּסת ְו ִיָּפ ֵטר‪,‬‬
‫ְו ַת ֲעמֹד ַה ַּקְר ַקע ְּב ֶח ְז ַקת ַהּנֹו ֵתן‪ .‬כג ֲא ָבל ִאם ָהיּו ִמַּט ְל ְט ִלין‬
‫שעשה כן מחמת מיתה‪ ,‬ולכן דינו כדין‬
‫מתנה‪ִ .‬אם ָהיּו ַהָּמעֹות ַע ְצ ָמן ַק ָּימֹות –‬ ‫ְּב ַיד ַהְּמ ַקֵּבל – ִמּתֹוְך ֶׁש ָּיכֹול לֹו ַמר 'ֶׁשִּלי ֵהן'‪ִ ,‬יׁ ָּש ַבע ֶה ֵּסת‬
‫אם לא השתמש בכסף‪ ,‬מסתבר שמכר‬
‫מחמת מיתה‪ ,‬שאם יבריא‪ ,‬יבטל את‬

‫המתנה ויחזיר את הכסף‪ְ .‬ו ִאם הֹו ִציא‬ ‫ֶׁשָּבִריא ָה ָיה ְּכֶׁשָּנ ַתן לֹו ַמ ָּת ָנה זֹו‪.‬‬
‫ַהָּמעֹות – שמוכח שאינו מתכוון למכור‬

‫על מנת להחזיר אם יבריא‪ ,‬דינו כדין מי שמוכר חלק מנכסיו (לעיל כ; בית יוסף חו"מ רנ‪,‬ג)‪.‬‬

‫כב‪ַ 1‬על ַהְּמ ַקֵּבל ְל ָה ִביא ְר ָא ָיה – מפני שהכלל הוא‪ :‬המוציא מחברו – עליו הראיה‪.‬‬

‫כב‪ְׁ 2‬שבּו ַעת ֶה ֵּסת – כדין כל מי שכופר בכל טענת חברו (להגדרת השבועה‪ ,‬ראה לעיל ביאור ד‪,‬יד)‪ְ .‬ו ַת ֲע ֹמד ַה ַּק ְר ַקע – וכן שאר‬
‫מיטלטלים שהם בחזקת הנותן‪ .‬כג ִמּתֹוְך ֶׁש ָּיכֹול לֹו ַמר – זהו דין 'מיגו' (="מתוך")‪ ,‬טענה משפטית לקבלת טענתו‬

‫של הדובר‪ ,‬שמתוך שאילו הוא שקרן‪ ,‬היה יכול לטעון טענה אחרת שהוא נאמן בה‪ ,‬ולא טען אותה‪ ,‬מקבלים את טענתו‬

‫שהוא טוען‪ ,‬אף על פי שבנסיבות רגילות אינו נאמן בטענה מסוגה‪ .‬וכאן‪ ,‬אילו רצה לשקר‪ ,‬היה יכול לטעון שהכלים‬

‫שלו‪ ,‬והיה נאמן‪ ,‬אך מאחר שלא טען כן‪ ,‬הוא נאמן בדבריו שהיה הנותן בריא (טוען ונטען ח‪,‬א)‪ִ .‬יׁ ָּש ַבע ֶה ֵּסת – ישבע‬

‫המקבל מפני שהוא המחזיק‪ ,‬והנותן הוא הטוען להוציא ממנו את הנכסים ולכן עליו להביא ראיה‪.‬‬