Page 384 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד

‫נייןק רפס‪  ‬הומתנ יהיזכ לכותה‪  ‬פרק ח‪-‬ט ‬ ‫‪ 362‬‬

‫כד ַהְּמ ָפ ֵרׁש ַל ָּים – המפליג בספינה‪ ,‬מקרים הדומים לשכיב מרע‬

‫כד ַהְּמ ָפֵרׁש ַל ָּים‪ְ ,‬ו ַהּיֹו ֵצא ְּבַׁש ָּי ָרה‪ְ ,‬ו ַהּיֹו ֵצא ַּבּקֹו ָלר‪ְ ,‬ו ַהְּמ ֻסָּכן‪,‬‬ ‫שהוא פורש מן היבשה אל הים‪ְ .‬ו ַהּיֹו ֵצא‬
‫ְּבַׁש ָּי ָרה – הנוסע במדבר בשעת יציאתו‬
‫ְוהּוא ֶׁש ָּק ַפץ ָע ָליו ַהחֹ ִלי ְו ִה ְכִּביד ָע ָליו ָח ְליֹו – ָּכל ֶא ָחד‬ ‫עם השיירה (פה"מ גיטין ו‪,‬ה)‪ .‬והמפליגים‬
‫ֵמ ַאְרַּב ְע ָּתן ִּכ ְמ ַצֶּוה ֵמ ֲח ַמת ִמי ָתה הּוא‪ַ ,‬ו ֲהֵרי ְּד ָבָריו ִּכ ְכתּו ִבין‬ ‫בספינה או נוסעים במדבר יוצאים לדרך‬

‫ְו ִכ ְמסּוִרין‪ּ ,‬ו ְמ ַק ְּי ִמין אֹו ָתן ִאם ֵמת; ְו ִאם ִנַּצל ְו ָע ַמד – ֲא ִפּלּו‬ ‫מסוכנת‪ ,‬ואין ידוע אם יחזרו ממנה‬
‫ָקנּו ִמ ָּידֹו ְּב ִמ ְק ָצת‪ ,‬חֹו ֵזר‪ְּ ,‬כ ִדין ָּכל ְמ ַצֶּוה ֵמ ֲח ַמת ִמי ָתה‪.‬‬ ‫בשלום אם לאו‪ְ .‬ו ַהּיֹו ֵצא ַּבּקֹו ָלר – האסיר‬
‫שמוציאים אותו מן הכלא להישפט‬

‫הבריא וחלה‬ ‫כשהוא כבול בקולר‪ ,‬והם "המוסרות‬
‫[שרשרת ברזל] שנותנים בצווארי‬
‫כה ְׁש ִכיב ְמַרע ֶׁשִּנ ַּתק ֵמ ֹח ִלי ְלחֹ ִלי – ִאם ֹלא ָע ַמד ְוֹלא ָה ַלְך‬ ‫האסירים" (פה"מ‪ :‬כלים יב‪,‬א; גטין ו‪,‬ה; טבול‬
‫ַעל ִמְׁש ַע ְנּתֹו ַּבּׁשּוק‪ַ ,‬מ ְּת ָנתֹו ַמ ָּת ָנה‪ .‬כו ָע ַמד ֵּבין ַה ֹח ִלי‬ ‫יום ד‪,‬ה)‪ .‬ובאותם ימים‪ ,‬אף אם נאסר‬

‫האדם רק בגלל חוב כספי (גירושין ב‪,‬יב)‪ֶׁ ,‬שִּצ ָּוה ּבֹו ּו ֵבין ַה ֹח ִלי ֶׁשֵּמת ִמֶּמּנּו‪ְ ,‬ו ָה ַלְך ַעל ִמְׁש ַע ְנּתֹו – אֹו ְמ ִדין‬
‫לא היה ידוע מה יעלה בגורלו‪ִּ .‬כ ְמ ַצֶּוה‬
‫אֹותֹו ַעל ִּפי רֹו ְפ ִאים‪ִ :‬אם ֵמ ֲח ַמת חֹ ִלי ָהִראׁשֹון ֵמת – ַמ ְּת ָנתֹו‬ ‫ֵמ ֲח ַמת ִמי ָתה הּוא – שמניחים שחילק‬
‫ַק ֶּי ֶמת; ְו ִאם ָלאו – ֵאין ַמ ְּת ָנתֹו ַק ֶּי ֶמת‪ְ .‬ו ִאם ָה ַלְך ַּבּׁשּוק ְּבֹלא‬ ‫את נכסיו כיוון שחשב שהוא עתיד‬

‫למות‪ ,‬כשם שהחולה היה סבור שימות ִמְׁש ֶע ֶנת – ֵאינֹו ָצ ִריְך ֹא ֶמד‪ֶ ,‬אָּלא ָּב ְטלּו ַמ ְּתנֹו ָתיו ָה ִראׁשֹונֹות‪.‬‬
‫ולא יקום מחוליו‪ִּ .‬כ ְכתּו ִבין ְו ִכ ְמסּוִרין‬
‫כז ַמ ְּת ַנת ְׁש ִכיב ְמַרע ֶׁש ֵאין ָּכתּוב ָּבּה ֶׁשִּמּתֹוְך ֹח ִלי ֶזה ֶׁשִּצָּוה‬ ‫– בגלל שאין להם זמן להקנות במעשה‬

‫קניין‪ ,‬תיקנו חכמים שיש תוקף למתנתם ּבֹו ֵמת‪ְ ,‬ו ֵאין ָה ֵע ִדים ְמצּו ִיין ִלְׁשאֹל ָל ֶהם – ַאף ַעל ִּפי ֶׁש ֲה ֵרי‬
‫גם בלא מעשה קניין‪.‬‬
‫ֶזה ַהְּמ ַצֶּוה ֵמת‪ֲ ,‬הֵרי ַהַּמ ָּת ָנה ְּב ֵט ָלה‪ֶׁ ,‬ש ֵאין ִמי ָתתֹו ְר ָא ָיה‪ֶׁ ,‬שָּמא‬
‫ָע ַמד ֵמחֹ ִלי ֶׁשָּנ ַתן ּבֹו ַהַּמ ָּת ָנה ְו ַא ַחר ָּכְך ָח ָלה ֹח ִלי ַא ֵחר ּו ֵמת‪.‬‬ ‫כה ֶׁשִּנ ַּתק ֵמ ֹח ִלי ְלחֹ ִלי – שעבר‬
‫ְל ִפי ָכְך ַהְּנ ָכ ִסים ְּב ֶח ְז ַקת ַהּיֹוְרִׁשין‪ַ ,‬עד ֶׁש ָּי ִביא ְר ָא ָיה ֶׁשִּמּתֹוְך‬
‫מחולי לחולי‪ ,‬שלפני שהחלים מחולי‬
‫אחד חלה בחולי אחר ומת ממנו‪ .‬מקבל‬

‫המתנה טוען שהמתנה שלו‪ ,‬שהרי נותן ַהחֹ ִלי ֶׁשָּנ ַתן ּבֹו ַמ ָּת ָנה זֹו ֵמת‪.‬‬

‫המתנה לא החלים‪ ,‬ויורשיו טוענים‬

‫שהחלים ממחלתו הראשונה ומת ממחלה אחרת‪ָ .‬ה ַלְך ַעל ִמְׁש ַע ְנּתֹו ַּבּׁשּוק – התהלך מחוץ לביתו‪ ,‬אפילו אם הוא‬

‫נשען על מקלו‪ַ .‬מ ְּת ָנתֹו ַמ ָּת ָנה – והמתנות שנתן כשהחלה מחלתו אינן בטלות‪.‬‬

‫כז ֶׁש ֵאין ָּכתּוב ָּבּה – "צריך שיהיו כותבין בשטר הצוואה שהם יודעים שמתוך אותו חולי שצוה בו נפטר" (המאירי‬

‫ב"ב קנג‪,‬א)‪ְ .‬ו ֵאין ָה ֵע ִדים ְמצּו ִיין – לאו דווקא עדי הצוואה‪ ,‬אלא אפילו עדים אחרים היכולים להעיד שלא הבריא בין‬

‫כתיבת הצוואה לבין מיתתו‪.‬‬

‫סיכום‪ :‬מתנת שכיב מרע תקפה רק אם הקנה את כל נכסיו או שהקנה מקצת נכסיו ואמר במפורש שהיא מתנת שכיב‬
‫מרע או שעשה קניין (טו‪-‬יז)‪ .‬וכל זמן שלא אמר שתיקנה המתנה בעודו בחיים (יח)‪ ,‬מעשה הקניין אינו מפקיע את זכותו‬

‫כשכיב מרע (י‪-‬יא)‪ .‬ויש במי שמצֶּוה מחמת מיתה הקלות אחרות שאינן בשכיב מרע‪.‬‬

‫ּ ֶפ ֶרק ְּת ִׁשי ִעי‬ ‫ ‬

‫מתנת שכיב מרע (המשך)‬ ‫ט‬

‫מתנתו אינה מסותרת‬ ‫א ַמ ָּת ָנה ְמ ֻס ֶּתֶרת – בדרך כלל הנותן‬

‫א ְׁש ִכיב ְמַרע ֶׁשִּצָּוה ְו ָא ַמר 'ֹלא ְּת ַגּלּו ַמ ָּת ָנה זֹו ְוֹלא ּתֹו ִדיעּו‬ ‫קרקע במתנה אין המתנה חלה אם ציוה‬
‫הנותן להסתיר אותה (ראה לעיל ה‪,‬א)‪ ,‬אבל‬
‫ָּבּה ָא ָדם ֶאָּלא ְל ַא ַחר מֹותֹו' – ֲהֵרי זֹו ַמ ָּת ָנה ַק ֶּי ֶמת‪ְ ,‬ו ֵאי ָנּה‬ ‫בשכיב מרע המתנה חלה גם אם ציוה‬
‫ַמ ָּת ָנה ְמ ֻס ֶּתֶרת‪ֶׁ ,‬שְּב ֵעת ֶׁש ִּת ָּק ֶנה‪ֶׁ ,‬שהּוא ַא ַחר מֹותֹו‪ֲ ,‬הֵרי ָא ַמר‬ ‫שלא לגלות אותה עד אחר מותו‪ֶׁ .‬שהּוא‬
‫ַא ַחר מֹותֹו – מדבר על עצמו בלשון‬