Page 380 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 380
נייןק רפס הומתנ יהיזכ לכותה פרק ז-ח 358
גמילות חסדים כמתנה יד ְּתׁשּוָרה – מתנהְּ .כֶׁשָּמ ָטה ָידֹו –
יד ַהּׁשֹו ֵל ַח ְּתׁשּוָרה ַל ֲח ֵברֹו אֹו ֶׁשָּנ ַתן לֹו ָמעֹות ְּכֶׁשָּמ ָטה שהיה זקוק לכסףְ .מ ָמ ֵאן – מסרבֲ .הֵרי
ֵאּלּו ַמ ָּת ָנה – אף על פי שמדובר בכסף
ָידֹוְ ,והּוא ְמ ָמ ֵאן ִל ַּקחְ ,ו ֶזה ִנְׁשַּבע ֶׁש' ִאי ֶא ְפָׁשר ֶׁשֹּלא ִּת ַּקח', (לעיל א) ,מתוך הפצרתו לתת לו ,אומדים
ְו ִה ְפ ִציר ּבֹו ַעד ֶׁשָּל ַקחְ ,ו ָכל ַּכּיֹו ֵצא ָּב ֵאּלּו – ַאף ַעל ִּפי ֶׁשֹּלא
ֵּפֵרׁשֲ ,הֵרי ֵאּלּו ַמ ָּת ָנהְ ,ו ֵאינֹו ָיכֹול ַל ֲחזֹר ְו ִל ְתּבֹ ַעַ ,עד ֶׁש ְּי ָפֵרׁש את דעתו שנתן לו אותם במתנה.
ֶׁש ִהיא ִמ ְלָוה. טו ְּג ִמילּות ֲח ָס ִדים – מתן ביד רחבה
טו ְו ֵכן ַהּׁשֹו ֵל ַח ַל ֲח ֵברֹו ַּכ ֵּדי ַי ִין ְו ַכ ֵּדי ֶׁש ֶמן ּו ֵפרֹות ְּב ֵעת גם למי שאין האדם חייב לתת לו (מו"נ
ג,נג).
ַהִּנּׂשּו ִאין – ֵאי ָנן ִנ ְגִּבין ְּב ֵבית ִּדיןִ ,מְּפ ֵני ֶׁש ֵהן ְּג ִמילּות ֲח ָס ִדים,
ְוֹלא ֶנ ֶא ְמרּו ִּדי ֵני ַהּׁשֹוְׁש ִבינּות ֶאָּלא ַּבָּמעֹות ִּב ְל ַבד.
ּ ֶפ ֶרק ְׁש ִמי ִני א סֹו ֵמא – עיוורִּ .פ ֵּס ַח – חיגר ,צולע.
ח ִּג ֵּדם – שאין לו ידַ .החֹוֵׁשׁש – חש
מתנת שכיב מרע כאבְּ .ב ֵעינֹו אֹו ְּבַר ְגלֹו וכו' – אף על פי
הגדרת שכיב מרע שלעניין שבת הוא נחשב כחולה שיש
א ַהּסֹו ֵמא אֹו ַהִּפ ֵּס ַח אֹו ַהִּג ֵּדם ,אֹו ַהחֹוֵׁשׁש ְּברֹאׁשֹו אֹו בו סכנה ,שמותר לחלל בעבורו את
ְּב ֵעינֹו אֹו ְּבַר ְגלֹו אֹו ְּב ָידֹו ְו ַכּיֹו ֵצא ָּב ֶהן – ֲהֵרי הּוא ַּכָּבִריא השבת (שבת ב,ד) .בָּ 1תַׁשׁש – נחלש.
ְל ַהֵּלְך ַעל ַר ְג ָליו ַּבּׁשּוק – אף אם הוא
ְל ָכל ָּד ָבר ְּב ִמ ְמָּכרֹו ּו ֶמ ָּקחֹו ּו ַמ ְּתנֹו ָתיו .בֲ 1א ָבל ַהחֹו ֶלה מתהלך בביתו בלא משענת (מער"ק).
ְׁש ִכיב ְמ ַרע – משמעה 'שוכב חולה',
ֶׁש ָּתַׁשׁש ּ ֹכ ַח ָּכל ּגּופֹו ְו ָכַׁשל ֵמ ֲח ַמת ַהחֹ ִליַ ,עד ֶׁש ֵאינֹו ָיכֹול ונראה שלא יבריא ממחלתו .אך אפשר
ְל ַהֵּלְך ַעל ַר ְג ָליו ַּבּׁשּוק ַו ֲהֵרי הּוא נֹו ֵפל ַעל ַהִּמָּטה – הּוא שעוד יחיה זמן רב עם המחלה הזאת,
ַהִּנ ְקָרא 'ְׁש ִכיב ְמַרע'ּ ,ו ִמְׁשְּפ ֵטי ַמ ְּתנֹו ָתיו ֵאי ָנן ְּכ ַמ ְּת ַנת לעומת המצ ֶּוה מחמת מיתה (להלן כג),
ַהָּב ִריא. הסבור שמחלתו זו תביא בקרוב למותו.
בֵּ 2בין ַּבׁ ַּשָּבת – אף על פי שגזרו
חכמים שאסור להקנות בשבת (שבת כג,יב; מתנת שכיב מרע
בֵּ 2כי ַצד? ְׁש ִכיב ְמַרע ֶׁשִּצָּוה ִל ֵּתן ִל ְפלֹו ִני ָּכְך ְו ָכְך ְו ִל ֵּתן
מכירה ל,ז)ְ .ו ֵאינֹו ָצ ִריְך ִק ְנ ָין – אף על פי
ִל ְפלֹו ִני ָּכְך ְו ָכְךֵּ ,בין ַּבחֹל ֵּבין ַּבׁ ַּשָּבתֵּ ,בין ָּכ ַתב ֵּבין ֹלא ָּכ ַתב שבמתנה רגילה אין אמירה בלבד קונה,
– ָזכּו ַהּכֹל ְּכֶׁש ָּימּות ְּב ָכל ַמה ׁ ֶּשָּנ ַתן ָל ֶהןְ ,ו ֵאינֹו ָצִריְך ִק ְנ ָין, אלא צריך מעשה הנותן תוקף לקניין
(לעיל ג,א; מכירה א,א)ִּ .ד ְב ֵרי ְׁש ִכיב ְמ ַרע
ִּכ ְכתּו ִבין ְו ִכ ְמסּוִרין ֵהן – צוואתו של ֶׁש ִּד ְב ֵרי ְׁש ִכיב ְמ ַרע ִּכ ְכתּו ִבין ְו ִכ ְמסּו ִרין ֵהן.
שכיב מרע מקבלת תוקף כאילו נכתבה
בשטר ונמסרה לידי המקבל .הערה :מתנת שכיב מרע היא האפשרות היחידה לחלק את נכסי האדם לאחר מותו ,מפני
שיש לו דין מיוחד העשוי לגרוע או להוסיף בירושה ,כלשון הפסוק" ,והיה ביום הנחילו את בניו" (דברים כא,טז) ,שהוא
שעת מיתתו (ראב"ע על הפסוק; רשב"ם ב"ב קלא,א) .הבריא אינו יכול לעשות כן ,מפני שאין האדם שליט בנכסיו לאחר מותו.
ההוראה 'מצוה לקיים את דברי המת' ,שהזכיר רבנו בכמה מקומות (בשזיכה המת מתנה על ידי שליח ,ראה לעיל ד,ה .בשחרור
שפחה ,ראה עבדים ו,ד .וכן כשמצוה לשייר נכסים לקטן ,ראה נחלות י,ו; י,ח) פירושה חובה המוטלת על היורשים ,ויש בה כדי להעניק
למוריש סמכות לעקור את ירושת יורשיו .לצוואה הנעשית בימינו אין תוקף הלכתי מחייב ,אם היא עוקרת את הירושה
מן היורשים לחלוטין או משנה את חלקו של הבכור או מזכה את הנכסים לאדם שאינו נמנה עם היורשים על פי דין
תורה .לכן ,אם האדם רוצה לחלק את נכסיו בדרך אחרת ממה שנאמר בתורה ,ואפילו בצוואה ,עליו לתת אותם במתנה,
ובתנאי שהמתנה תחול עוד בחייו .בדרך זו הוא יכול לתת את נכסיו אף למי שאינו ראוי לירש אותו מדין תורה .שטר
צוואה כשר מצורף להלכות נחלות.
