Page 381 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד

‫נייןק רפס‪  ‬הומתנ יהיזכ לכותה‪  ‬פרק ח ‪ 359‬‬ ‫ ‬

‫ב‪ִ 3‬מ ִּד ְבֵרי סֹו ְפִרים – מתקנת חכמים‪.‬‬ ‫ב‪ְ 3‬ו ָד ָבר ֶזה ִמ ִּד ְבֵרי סֹו ְפִרים‪ְ .‬ו ַאף ַעל ִּפי ֶׁש ֵאי ָנּה קֹו ָנה ֶאָּלא‬

‫ָעׂשּו אֹו ָתּה ְּכֶׁשַּלּתֹוָרה – תיקנו שיהיה‬ ‫ִמ ִּד ְבֵרי ֶהן‪ָ ,‬עׂשּו אֹו ָתּה ְּכֶׁשַּלּתֹוָרה‪ְּ ,‬כ ֵדי ֶׁשֹּלא ִּתָּטֵרף ַּד ְעּתֹו ָע ָליו‬

‫דינו כאילו המקבל זוכה במתנה מדין‬ ‫ְּכֶׁש ֵּי ַדע ֶׁש ֵאין ְּד ָבָריו ַק ָּי ִמין‪ .‬ג ְל ִפי ָכְך‪ִ ,‬אם ָא ַמר ' ְקנּו ִמֶּמִּני'‪,‬‬
‫ֲא ִפּלּו ַּבׁ ַּשָּבת – קֹו ִנין ִמֶּמּנּו‪ֶׁ ,‬ש ֶּזה ַהִּק ְנ ָין ֵאינֹו ָצִריְך‪ .‬ד ְו ֵאין‬
‫תורה (להבדל ביניהם‪ ,‬ראה להלן י‪,‬ב)‪ִּ .‬תָּט ֵרף‬
‫ְׁש ִכיב ְמַרע ָצִריְך לֹו ַמר ' ַא ֶּתם ֵע ַדי'‪ֶ ,‬אָּלא ָּכל ַהּׁשֹו ֵמ ַע ְּד ָבָריו‬
‫ַּד ְעּתֹו – תשתבש דעתו ויחמיר מצבו‪.‬‬
‫ֲהֵרי ֶזה ֵעד‪ֶׁ ,‬ש ֵאין ָא ָדם ְמַׁשֶּטה ִּבְׁש ַעת ִמי ָתתֹו‪.‬‬
‫ג ְקנּו ִמֶּמִּני – עשו מעשה קניין כדי‬

‫לתת תוקף לאמירתי (לדיני קניין סודר‪,‬‬

‫ראה מכירה ה‪,‬ה)‪ֶׁ .‬ש ֶּזה ַהִּק ְנ ָין ֵאינֹו ָצ ִריְך‬

‫– שמצד דיני הקנאה הוא מיותר וחסר‬ ‫ה ְׁש ִכיב ְמַרע ֶׁשִּצָּוה ִל ֵּתן ַמ ָּת ָנה ָל ֻעָּבר ֶׁשִּב ְמ ֵעי ִאְׁשּתֹו – ָז ָכה‬
‫תוקף‪ ,‬שהרי באמירתו בלבד כבר חל‬
‫הקניין‪ ,‬ולכן אין איסור הלכתי לעשות‬ ‫ָה ֻעָּבר‪ִ ,‬מְּפ ֵני ֶׁש ַּד ְעּתֹו ֶׁשָּל ָא ָדם ְקרֹו ָבה ֵא ֶצל ְּבנֹו‪ְּ ,‬כמֹו ֶׁשֵּב ַאְרנּו‬
‫(מכירה כב‪,‬י)‪.‬‬
‫אותו בשבת‪ .‬ד ַא ֶּתם ֵע ַדי – אמירה‬

‫הנחוצה כדי להפוך אמירה סתמית‪,‬‬ ‫ו ָא ַמר ' ִאם ָי ְל ָדה ִאְׁש ִּתי ָז ָכר – ִיּטֹל ָמ ֶנה; ְו ִאם ְנ ֵק ָבה –‬
‫"דבר שאינו עדות"‪ ,‬לעדות‪ ,‬כגון הודאה‬
‫בחוב‪ .‬ואם ברור שאמירתו אינה סתמית‪,‬‬ ‫ָמא ַת ִים'‪ָ :‬י ְל ָדה ָז ָכר – נֹו ֵטל ָמ ֶנה; ָי ְל ָדה ְנ ֵק ָבה – נֹו ֶט ֶלת‬

‫ָמא ַת ִים; ָי ְל ָדה ָז ָכר ּו ְנ ֵק ָבה – ַה ָּז ָכר נֹו ֵטל ָמ ֶנה ְו ַהְּנ ֵק ָבה ָמא ַת ִים; אין צורך לומר כן (בקידושין‪ ,‬ראה אישות ג‪,‬ח;‬
‫בכתיבת חוב בשטר‪ ,‬ראה מכירה יא‪,‬טו; בשאמר‬
‫בדרך הודיה או בפני שני עדים‪ ,‬ראה מלווה ולווה‬ ‫ָי ְל ָדה ֻט ְמטּום אֹו ַא ְנ ְּדרֹ ִגי ֹנס – נֹו ֵטל ַּכָּפחּות ֶׁשִּבְׁש ֵני ֶהן‪.‬‬
‫יא‪,‬א; טוען ונטען ו‪,‬ו; ז‪,‬א‪-‬ב; בשתיקה‪ ,‬ראה טוען‬
‫ז ְׁש ִכיב ְמַרע ֶׁש ָא ְמרּו לֹו ' ְנ ָכ ָסיו ְל ִמי?' ְו ָא ַמר ָל ֶהן 'ּדֹו ֶמה‬
‫ונטען ו‪,‬ז ועדות יז‪,‬ד)‪.‬‬
‫ֶׁש ֵּיׁש לֹו ֵּבן' אֹו 'ֶׁש ִאְׁשּתֹו ְמ ֻעֶּבֶרת'‪ַ ' ,‬ע ְכָׁשו ֶׁש ֵאין לֹו ֵּבן' אֹו‬
‫ה ְּכמֹו ֶׁשֵּב ַאְרנּו – במתנת בריא‪" :‬כשם‬ ‫'ֶׁש ֵאין ִאְׁשּתֹו ְמ ֻעֶּבֶרת'‪ְ ' ,‬נ ָכ ָסיו ִל ְפלֹו ִני'‪ְ ,‬ונֹו ַדע ֶׁש ֵּיׁש לֹו ֵּבן אֹו‬
‫ֶׁש ָה ְי ָתה ִאְׁשּתֹו ְמ ֻעֶּבֶרת – ַאף ַעל ִּפי ֶׁש ִהִּפי ָלה אֹו ֵמת ַהֵּבן‬
‫שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם‪,‬‬
‫כך אינו מקנה למי שלא בא לעולם‪.‬‬ ‫ַא ַחר ָּכְך‪ֵ ,‬אין ַמ ְּת ָנתֹו ַמ ָּת ָנה‪.‬‬

‫ואפלו עובר – הרי הוא כמי שלא בא‬

‫לעולם‪ .‬והמזכה לעובר – לא קנה‪ .‬ואם‬ ‫חלות המתנה אחר מיתה‬
‫היה בנו – הואיל ודעתו שלאדם קרובה‬
‫אצל בנו‪ ,‬קנה" (מכירה כב‪,‬י)‪ .‬במתנת בריא‪,‬‬ ‫ח ַמ ְּת ַנת ְׁש ִכיב ְמַרע ֵאי ָנּה קֹו ָנה ֶאָּלא ְל ַא ַחר ִמי ָתה‪ְ ,‬ו ֵאין ֶא ָחד‬

‫שלא כבמתנת שכיב מרע‪ ,‬דרוש מעשה‬ ‫ֵמ ֶהן זֹו ֶכה ְּב ָד ָבר ֶׁשִּצָּוה לֹו ּבֹו‪ֵּ ,‬בין ְמ ַקְר ְק ִעין ֵּבין ִמַּט ְל ְט ִלין‪,‬‬
‫קניין‪.‬‬
‫ֶאָּלא ְל ַא ַחר ִמי ָתה‪ .‬ט ְל ִפי ָכְך מֹו ִצי ִאין ִל ְכ ֻתַּבת ָה ִאׁ ָּשה‬
‫ו ִאם ָי ְל ָדה – משמעו אם תלד‪ָ .‬מ ֶנה –‬
‫ְו ִל ְמזֹון ָה ַא ְל ָמ ָנה ְו ַהָּבנֹות ִמ ַּיד ֵאּלּו ֶׁשִּצָּוה ָל ֶהן‪ֶׁ ,‬ש ֲהֵרי ְּב ִמי ָתתֹו‬
‫מאה דינר‪ֻ .‬ט ְמטּום – מי שאברי הרבייה‬
‫שלו מחופים בקרום עור‪ ,‬ואין ידוע אם‬ ‫ִנ ְת ַח ְּיבּו ַהְּנ ָכ ִסים ַּבְּכ ֻתָּבה ּו ַבְּמזֹונֹות‪ְ ,‬ו ֵאּלּו ֶׁשָּנ ַתן ָל ֶהן ֹלא ִי ְקנּו‬

‫הוא זכר או נקבה‪ ,‬עד שייקרע הקרום‬ ‫ֶאָּלא ְל ַא ַחר ִמי ָתה‪.‬‬
‫(אישות ב‪,‬כה)‪ַ .‬א ְנ ְּדרֹ ִגי ֹנס – מי שיש לו‬

‫אברי זכרות ואברי נקבות (שם‪ ,‬כד)‪ .‬נֹו ֵטל ַּכָּפחּות ֶׁשִּבְׁש ֵני ֶהן – מנה‪ ,‬ואת היתרה לא יקבל עד שיביא ראיה שהוא נקבה‪,‬‬

‫על פי הכלל‪" :‬המוציא מחברו – עליו הראייה"‪.‬‬

‫ז ְנ ָכ ָסיו ְל ִמי – מי יקבל את נכסיו אחרי מותו‪ .‬והשיחה בלשון נסתר‪ ,‬כאילו אין מדברים עליו ישירות‪ ,‬ונראה ש"כדי‬

‫ליישב דעתו‪ ,‬שיחיה מחולי זה" (להלן יט)‪ֵ .‬אין ַמ ְּת ָנתֹו ַמ ָּת ָנה – אומדים שרצה לתת את נכסיו לפלוני מתוך ידיעה שאין‬

‫לו בן‪ ,‬ואילו היה יודע שיש לו בן‪ ,‬לא היה מחלק אותם (רשב"ם ב"ב קמז‪,‬א; וראה לעיל ו‪,‬א)‪.‬‬

‫ח ֶאָּלא ְל ַא ַחר ִמי ָתה – שהרי התקנה בשכיב מרע היא‪ ,‬מפני שהאדם חושב שהוא עומד למות‪ ,‬ולכן נותן נכסיו לאחרים‪,‬‬
‫ומשום כך ייקנו נכסיו רק לאחר מותו (ר"י מיגאש ב"ב קלז‪,‬א)‪ .‬ט מֹו ִצי ִאין ִל ְכ ֻתַּבת ָה ִאׁ ָּשה ְו ִל ְמזֹון ָה ַא ְל ָמ ָנה ְו ַהָּבנֹות –‬

‫הכתובה היא שטר שכותב הבעל לאשתו בשעת הנישואין‪ ,‬ובו הוא מבטיח לה בה בין השאר סכום כסף אם יגרש אותה‬

‫או תתאלמן‪ .‬ואם מת בחייה‪ ,‬היא גובה את הסכום הזה לפני שנכסים מתחלקים ליורשים‪ .‬הזוכה במתנת שכיב מרע‬

‫דינו כיורש‪ ,‬ואינו זוכה אלא בנכסים שנשארו אחרי מתן הכתובה לאישה‪ ,‬שהרי היא זוכה בעת המיתה‪ ,‬ומקבל המתנה‬