Page 370 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 370
נייןק רפס הומתנ יהיזכ לכותה פרק ד-ה 3 48
יג ְמ ַקֵּבל ַמ ָּת ָנה ֶׁשָּט ַען וכו' – אף על יג ְמ ַקֵּבל ַמ ָּת ָנה ֶׁשָּט ַען ְו ָא ַמר 'זֹו ֶׁש ַּת ַחת ָי ִדי ֵאי ָנּה ַמ ָּת ָנה
פי שנאמר בהלכה א שאינו יכול לחזור
ְּב ָי ִדיֶ ,אָּלא ׁשֹו ֵמר ֲא ִני ָע ֶלי ָה' ְו ַכּיֹו ֵצא ּבֹו ,אֹו ֶׁש ָא ַמר 'ְּב ֵט ָלה בו אחר ששתק ,כאן הוא נאמן ,משום
ָה ְי ָתה ִמ ְּת ִחָּל ָתּהְ ,ל ִפי ֶׁשֹּלא ִקַּב ְל ִּתי ָה ֶאָּלא ְּב ַעל ָּכְר ִחיְּ ,ב ֹא ֶנס' שהוא טוען שלא הגיעה המתנה לידו
(מ"מ)ִ .נְׁשָּבע ַעל ֶזה – כגון כשבאו בעלי אֹו 'ְּב ָטעּות'ְ ,ו ַכּיֹו ֵצא ִּב ְד ָב ִרים ֵאּלּו – ְּד ָב ָריו ַק ָּי ִמיןְ ,ו ִנְׁשָּבע
חובו לגבות מן הנכס ,והם טוענים
ַעל ֶזה ְׁשבּו ַעת ֶה ֵּסתְ ,ו ַת ֲחזֹר ִל ְב ָע ֶלי ָה .יד ָט ַען ַהּנֹו ֵתן שהצהרתו נועדה רק לפגוע בהם ,כדי
שלא יוכלו לגבות ממנו את החפצים.
ְו ָא ַמר 'ׁשֹו ֵמר ַא ָּתה ָע ֶלי ָה' ,אֹו ֶׁש ָא ַמר 'ֶׁשֹּלא ִמ ַּד ְע ִּתי ְנ ַת ִּתי ָה' אבל כשאינם טוענים כנגדו ,אינו צריך
אֹו 'ְּג ֵז ָלה ִהיא ְּב ָי ְדָך'ְ ,ו ֶזה אֹו ֵמר ' ַא ָּתה ָנ ַת ָּתה ִלי' – ִנְׁשָּבע
להישבע (לח"מ; ונאמן בשבועה ,מפני שידוע ַהְּמ ַקֵּבל ְׁשבּו ַעת ֶה ֵּסת ְו ִנ ְפ ָטר.
שהיו הנכסים של הנותן .השווה מלווה ולווה ב,ב).
ְׁשבּו ַעת ֶה ֵּסת – שבועה המוטלת על מי שכופר בכל טענת חברו ,שתיקנוה חכמים שמא יירתע מלהישבע ויודה,
והנשבע אותה אינו חייב לאחוז ספר תורה בידו ,בניגוד לשאר שבועות (שבועות יא,יג; טוען ונטען א,ג) .ולשון היסת
משמעו 'להכביד עליו' (הערוך בשם גאון) או כדי להסיתו ולפתותו להודות (ראה ר' תנחום) .יד ִמ ַּד ְע ִּתי – ברצוניִ .נ ְפ ָטר
– במיטלטלין חל דין זה מיד (טוען ונטען ח,א) ,אבל בקרקע נשבע ונפטר רק אם השתמש בקרקע שלוש שנים ולא
מיחה חברו כנגדו (טוען ונטען יא,ב).
ּ ֶפ ֶרק ֲח ִמי ִׁשי א ַהּנֹו ֵתן ַמ ָּת ָנה – בין קרקע בין
מיטלטלין (מ"מ)ֵּ .בין חֹו ֶלה – ואין ה
מתנות בטלות ושטרות סותרים מדובר בצוואת חולה ,שאפשר שתהיה
מתנה צריכה להינתן בגלוי מתנתו חשאית ,שהרי רק לאחר מותו
תיקנה המתנה ,ואז כבר תהיה גלויה
א ַהּנֹו ֵתן ַמ ָּת ָנהֵּ ,בין ָּבִריא ֵּבין חֹו ֶלה – ָצִריְך ֶׁש ִּת ְה ֶיה ְּגלּו ָיה (לדין שכיב מרע ,ראה להלן ט,א)ֶׁ .ש ֶּזה ַמ ֲע ִרים
הּוא וכו' – יש חשש לקנוניה (תחבולת
ּו ְמ ֻפְר ֶס ֶמתָ .א ַמר ָל ֵע ִדים 'ִּכ ְתבּו ַּב ֵּס ֶתר ּו ְתנּו לֹו' – ֵאי ָנּה ְּכלּום,
מרמה) בין הנותן לבין המקבל ,שימכור ֶׁש ֶּזה ַמ ֲע ִרים הּוא ְּכ ֵדי ְל ַאֵּבד ָממֹון ֲא ֵח ִריםֶׁ ,ש ַּי ֲחזֹר ְו ִי ְמּכֹר
הנותן את השדה לאחר ,ויבוא בעל שטר
ַא ַחר ֶׁש ִּי ֵּתן. המתנה ויוציא את השדה מן הקונה,
ויתחלקו שניהם בכסף המכירה (מ"מ) .ב ְל ִפי ָכְךָּ ,כל ְׁש ַטר ַמ ְּת ַנת ַק ְר ַקע ֶׁש ֵאין ָּכתּוב ּבֹו ' ְו ָא ַמר ָלנּו
מכירה ,כמובן ,אינה צריכה להיות
ְּפלֹו ִני ַהּנֹו ֵתןְׁ :שבּו ַּבׁ ְּשָו ִקים ּו ָבְרחֹובֹות ְו ִכ ְתבּו לֹו ַמ ָּת ָנה גלויה ,משום שלא חוששים שאדם
ְּגלּו ָיה ּו ְמ ֻפְר ֶס ֶמת' ְו ַכּיֹו ֵצא ְּב ִע ְנ ָי ִנים ֵאּלּו – חֹוְׁשִׁשין ֶׁשָּמא ישלם על נכס שבפועל לא יהיה שלו.
ולא נאמר דין זה אלא במתנה שזמנה ַמ ָּת ָנה ְמ ֻס ֶּת ֶרת ִהיאְ ,וֹלא ָז ָכה ַהְּמ ַקֵּבל.
מאוחר ,אבל במתנה שזמנה מעכשיו אין
ג ַהּכֹו ֵתב ְׁש ֵּתי ַמ ָּתנֹות ַעל ָׂש ֶדה ַא ַחתָ ,הִראׁשֹו ָנה ְמ ֻס ֶּתֶרת חוששים כלל (ר"י מיגאש ב"ב מ,ב).
ב חֹוְׁשִׁשין – אם הנותן טוען שלא ְו ָה ַא ֲחרֹו ָנה ְּגלּו ָיה ּו ְמ ֻפְר ֶס ֶמת – ַא ֲחרֹון ָק ָנהַ .ו ֲא ִפּלּו ָה ְי ָתה
התכוון למתנת אמת ,מתנתו בטלה (ר"י ָה ִראׁשֹו ָנה ְס ָתםְ ,ו ֵאין ָּבּה ֹלא ִע ְנ ַין ְס ִתי ָרה ְוֹלא ִע ְנ ַין ִּגּלּוי ֶאָּלא
מיגאש ב"ב מ,ב).
ַמ ָּת ָנה ְס ָתם – ָה ַא ֲחרֹון ָק ָנה.
ג ַא ֲחרֹון ָק ָנה – מפני שהמתנה
המסותרת בטלה ,ונמצא שיש כאן רק שטר מתנה אחדַ .ו ֲא ִפּלּו ָה ְי ָתה ָהִראׁשֹו ָנה ְס ָתם וכו' – שלא כתב בראשונה לא
'הסתירו' ולא 'שבו ברחובות ובשווקים' .וכיוון שכתב עוד שטר על אותה שדה ,מוכח שהשטר הראשון הוא שטר מסותר.
