Page 318 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 318
נייןק רפס המכיר לכותה פרק כ 296
דְ 2ל ִפי ָכְךִ ,אם ָנ ַטל ַה ָּד ִמים ִמׁ ְּש ֵני ֶהםְ ,ו ָנ ַטל ֵמ ֶא ָחד ִמ ַּד ְעּתֹו דִ 2מ ַּד ְעּתֹו – ברצונוֵ .אין ָּכאן ֵעדּות
ּו ֵמ ֶא ָחד ְּב ַעל ָּכְרחֹוְ ,וֹלא ָי ַדע ִמִּמי ָנ ַטל ִמ ַּד ְעּתֹו ּו ִמִּמי ָנ ַטל ְּב ַעל ְּכ ָלל – שהרי אינו יודע ממי קיבל את
ָּכְרחֹו – ֵּבין ֶׁש ָה ָיה ַהֶּמ ָּקח ְּב ָידֹו ֵּבין ֶׁש ָהיּו ְׁש ֵני ֶהם ּתֹו ְפִׂשין ּבֹו,
ֵאין ָּכאן ֵעדּות ְּכ ָללְ ,ו ָכל ֶא ָחד ִמׁ ְּש ֵני ֶהן ִנְׁשָּבע ְּב ַת ָּק ַנת ֲח ָכ ִמים הכסף מרצון וממי בכפייה ,שאפילו
כעד אחד אינו נאמן .נמצא שיש
שלושה דינים )1 :כשידע ממי קיבל
את הכסף והמקח בידו ,נאמן כשני ִּב ְנ ִקי ַטת ֵח ֶפץְ ,ונֹו ֵטל ֲח ִצי ַהֶּמ ָּקח ַו ֲח ִצי ַה ָּד ִמים.
עדים; )2כשאין המקח בידו ,נאמן
כעד אחד; )3כשלא ידע ממי קיבל טענות על המקח
את הכסף או כשקיבל משניהם ,אינו ה ֲה ֵרי ֶׁשָּט ַען ַעל ֲח ֵברֹו ְו ָא ַמר ' ָמ ַכ ְר ָּת ִלי'ְ ,ו ֶזה אֹו ֵמר 'ֹלא
נאמן ,אף אם המקח בידו (המאירי ב"מ
ָמ ַכְר ִּתי' אֹו ' ָמ ַכְר ִּתיְ ,וֹלא ָנ ַת ָּת ִלי ָּד ִמים' ,אֹו ֶׁשָּט ַען ַהּלֹו ֵק ַח ב,ב)ִ .נְׁשָּבע ְּב ַת ָּק ַנת ֲח ָכ ִמים – "ושבועה
ֶׁשָּנ ַתן ַה ָּד ִמים ַו ֲע ַד ִין ֹלא ָמַׁשְך; אֹו ֶׁש ָא ַמר ' ָמַׁש ְכ ִּתי ְוֹלא ָר ִאי ִתי זו תקנת חכמים היא ,כדי שלא יהיה כל
מּום ֶזה'ְ ,ו ַהּמֹו ֵכר אֹו ֵמר לֹו 'הֹו ַד ְע ִּתיו ְלָך'; אֹו ֶׁש ָא ַמר ָה ֶא ָחד אחד תופס בטלית חבירו ונוטל בלא
ֵמ ֶהן 'ָּכְך ְו ָכְך ָה ָיה ְּת ַנאי ֵּבי ֵנינּו'ְ ,ו ָה ֶא ָחד אֹו ֵמר 'ֹלא ָה ָיה ָׁשם שבועה" (טוען ונטען ט,ז)ִּ .ב ְנ ִקי ַטת ֵח ֶפץ
ְּת ַנאי' – ְּב ָכל ֵאּלּו ַהְּט ָענֹות ְו ַכּיֹו ֵצא ָּב ֶהןַ ,הּמֹו ִציא ֵמ ֲח ֵברֹו – באחיזת ספר תורה בעת השבועה או
תפילין בתלמיד חכמים (שבועות יא,ח;
ָע ָליו ָהְר ָא ָיה. יא,יב) .ובמקום צורך ,אפשר להשביעו
ו ֹלא ָה ְי ָתה ָׁשם ְר ָא ָיה – ִנְׁשָּבע ַהּכֹו ֵפרֶׁ ,שְּמ ַבְּקִׁשין ְלהֹו ִציא על התנ"ך (שו"ת סג) ,כדרך כל הנשבעים
כדי לקבל ממון (מלווה ולווה יג,ג).
ִמ ָּידֹוְׁ ,שבּו ַעת ֶה ֵּסתְ .ו ִאם הֹו ָדה ְּב ִמ ְק ָצת ,אֹו ֶׁש ֵּיׁש ָע ָליו ֵעד
ֶא ָחד – ִנְׁשָּבע ְׁשבּו ַעת ַהּתֹוָרהִּ ,כְׁש ָאר ַהְּט ָענֹות ֻּכָּלן. ה ָמ ַכְר ָּת ִלי – הקונה טוען שקנה
במעשה קניין ברצון המוכר (בבלי ב"ב
הקונה טוען ששילם נב,ב); ואילו המוכר טוען ֹלא ָמ ַכ ְר ִּתי
– כלומר שלא הסכים למכור ,ולכן
ז ָא ַמר ַל ֶח ְנָו ִני ' ֵּתן ִלי ְּב ִדי ָנר ֵּפרֹות'ְ ,ו ָנ ַתן לֹוַ ,ו ֲהֵרי ַהֵּפרֹות מעשה הקניין אינו מועילַ .ו ֲע ַד ִין ֹלא
ָמַׁשְך – ונמצא שהמוכר חייב לתת לו את ֻמָּנ ִחין ִּב ְרׁשּות ָה ַרִּביםְ ,ו ַה ֶח ְנ ָו ִני ּתֹו ֵב ַע ַה ִּדי ָנרּ ,ו ַב ַעל ַהַּב ִית
הסחורה או לקבל על עצמו 'מי שפרע'
אֹו ֵמר לֹו ' ְנ ַת ִּתיו ְלָך ְו ִהְׁש ַל ְכ ָּת אֹותֹו ְלתֹוְך ִּכי ְסָך' – ֲהֵרי ֶזה ולהחזיר את הדמים (לביאור 'מי שפרע' ,ראה
ַהּלֹו ֵק ַח ִנְׁשָּבע ְּב ַת ָּק ַנת ֲח ָכ ִמים ִּב ְנ ִקי ַטת ֵח ֶפץ ְונֹו ֵטל ַהֵּפרֹות, ז,א)ְ .וֹלא ָר ִאי ִתי מּום ֶזה – שיכול להחזיר
הֹו ִאיל ּו ְכ ָבר ָי ְצאּו ֵמְרׁשּות ַהּמֹו ֵכרַ ,ו ֲהֵרי ֵהן ִּבְרׁשּות ָהַרִּבים. את המקח לעולם (לעיל טו,ג) .הֹו ַד ְע ִּתיו ְלָך
– ולכן אין הקונה יכול לטעון על אותו ְו ִאּלּו ָהיּו ִּב ְרׁשּות ַהּלֹו ֵק ַח – ָה ָיה ִנְׁשָּבע ֶה ֵּסת ְו ִנ ְפ ָטר; ְו ִאּלּו ָהיּו
מום (לעיל טו,ו)ָ .ה ָיה ְּת ַנאי ֵּבי ֵנינּו – לדיני
ֲע ַד ִין ִּבְרׁשּות ַה ֶח ְנָו ִני – ָה ָיה ִנְׁשָּבע ֶה ֵּסתְ ,ו ִיׁ ָּש ֲארּו ֵּפרֹו ָתיו ֶא ְצלֹו. התנאי ,ראה לעיל יא,א.
ו ַהּכֹו ֵפר ֶׁשְּמ ַבְּקִׁשין ְלהֹו ִציא ִמ ָּידֹו – הנתבע ,שכופר בטענתו של התובעְׁ .שבּו ַעת ֶה ֵּסת – כמי שכופר בכל .ראה לעיל
ביאור יג,טז .הֹו ָדה ְּב ִמ ְק ָצת – בחלק מן הטענה .כגון שהתובע טוען שהנתבע חייב לו מאתיים ,והנתבע טוען שאינו
חייב אלא מאה .מן התורה ,הכופר בכל טענת חברו פטור מן השבועה ,מפני ש'חזקה – אין אדם מעיז פניו בפני בעל
חובו' ,שהרי עשה לו טובה והלווהו .אך אם הודה במקצת ,הרי הוא משתמט מלשלם את חובו במועד ,עד שיהיה לו
כסף ויפרע לו (בבלי ב"ק קז,א) .אבל חכמי התלמוד חייבו שבועת היסת גם מי שכופר בכל .אֹו ֶׁש ֵּיׁש ָע ָליו ֵעד ֶא ָחד – גם
נתבע שיש נגדו עד אחד חייב שבועה מן התורהְׁ .שבּו ַעת ַהּתֹוָרה – שלוש שבועות הן )1 :שבועה חמורה מן התורה,
הנעשית בנקיטת חפץ ,כדי להיפטר מן התביעה (ראה בהלכה הבאה); )2שבועה מתקנת חכמים ,שהנשבע נוטל את מה
שהוא נשבע עליו או שהנשבע נתבע בטענת ספק ונפטר מתשלום .שבועה זו נעשית בנקיטת חפץ ,כבשבועה מן
התורה; )3שבועה שתיקנו חכמי התלמוד למי שכופר בכל התביעה ,והיא הנקראת שבועת היסת (ראה טוען ונטען פרק א).
ז ְו ָנ ַתן לֹו – המוכר את הפירות ,ומשכם הקונה והניחם ברשות הרביםְ .ו ִאּלּו ָהיּו ִּבְרׁשּות ַהּלֹו ֵק ַח – היה הקונה נשבע
שבועת היסת כדין מי שכופר בכל ,והייתה הסחורה נשארת ברשותו ,ומי שמבקש להוציאה ממנו צריך להביא ראיה
(פה"מ שבועות ז,ו).
