Page 318 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 318

‫נייןק רפס‪      ‬המכיר לכותה‪      ‬פרק כ	‬                                                                ‫‪	296‬‬

‫ד‪ְ   2‬ל ִפי ָכְך‪ִ ,‬אם ָנ ַטל ַה ָּד ִמים ִמׁ ְּש ֵני ֶהם‪ְ ,‬ו ָנ ַטל ֵמ ֶא ָחד ִמ ַּד ְעּתֹו‬             ‫ד‪ִ   2‬מ ַּד ְעּתֹו – ברצונו‪ֵ .‬אין ָּכאן ֵעדּות‬

‫ּו ֵמ ֶא ָחד ְּב ַעל ָּכְרחֹו‪ְ ,‬וֹלא ָי ַדע ִמִּמי ָנ ַטל ִמ ַּד ְעּתֹו ּו ִמִּמי ָנ ַטל ְּב ַעל‬        ‫ְּכ ָלל – שהרי אינו יודע ממי קיבל את‬
‫ָּכְרחֹו – ֵּבין ֶׁש ָה ָיה ַהֶּמ ָּקח ְּב ָידֹו ֵּבין ֶׁש ָהיּו ְׁש ֵני ֶהם ּתֹו ְפִׂשין ּבֹו‪,‬‬
‫ֵאין ָּכאן ֵעדּות ְּכ ָלל‪ְ ,‬ו ָכל ֶא ָחד ִמׁ ְּש ֵני ֶהן ִנְׁשָּבע ְּב ַת ָּק ַנת ֲח ָכ ִמים‬            ‫הכסף מרצון וממי בכפייה‪ ,‬שאפילו‬

                                                                                                        ‫כעד אחד אינו נאמן‪ .‬נמצא שיש‬

                                                                                                        ‫שלושה דינים‪ )1 :‬כשידע ממי קיבל‬

‫את הכסף והמקח בידו‪ ,‬נאמן כשני ִּב ְנ ִקי ַטת ֵח ֶפץ‪ְ ,‬ונֹו ֵטל ֲח ִצי ַהֶּמ ָּקח ַו ֲח ִצי ַה ָּד ִמים‪.‬‬

                                                       ‫עדים; ‪ )2‬כשאין המקח בידו‪ ,‬נאמן‬
                                                   ‫כעד אחד; ‪ )3‬כשלא ידע ממי קיבל טענות על המקח‬

‫את הכסף או כשקיבל משניהם‪ ,‬אינו ה   ֲה ֵרי ֶׁשָּט ַען ַעל ֲח ֵברֹו ְו ָא ַמר ' ָמ ַכ ְר ָּת ִלי'‪ְ ,‬ו ֶזה אֹו ֵמר 'ֹלא‬
                                                                                                        ‫נאמן‪ ,‬אף אם המקח בידו (המאירי ב"מ‬
‫ָמ ַכְר ִּתי' אֹו ' ָמ ַכְר ִּתי‪ְ ,‬וֹלא ָנ ַת ָּת ִלי ָּד ִמים'‪ ,‬אֹו ֶׁשָּט ַען ַהּלֹו ֵק ַח‬            ‫ב‪,‬ב)‪ִ .‬נְׁשָּבע ְּב ַת ָּק ַנת ֲח ָכ ִמים – "ושבועה‬
‫ֶׁשָּנ ַתן ַה ָּד ִמים ַו ֲע ַד ִין ֹלא ָמַׁשְך; אֹו ֶׁש ָא ַמר ' ָמַׁש ְכ ִּתי ְוֹלא ָר ִאי ִתי‬        ‫זו תקנת חכמים היא‪ ,‬כדי שלא יהיה כל‬
‫מּום ֶזה'‪ְ ,‬ו ַהּמֹו ֵכר אֹו ֵמר לֹו 'הֹו ַד ְע ִּתיו ְלָך'; אֹו ֶׁש ָא ַמר ָה ֶא ָחד‬                   ‫אחד תופס בטלית חבירו ונוטל בלא‬

‫ֵמ ֶהן 'ָּכְך ְו ָכְך ָה ָיה ְּת ַנאי ֵּבי ֵנינּו'‪ְ ,‬ו ָה ֶא ָחד אֹו ֵמר 'ֹלא ָה ָיה ָׁשם‬               ‫שבועה" (טוען ונטען ט‪,‬ז)‪ִּ .‬ב ְנ ִקי ַטת ֵח ֶפץ‬
‫ְּת ַנאי' – ְּב ָכל ֵאּלּו ַהְּט ָענֹות ְו ַכּיֹו ֵצא ָּב ֶהן‪ַ ,‬הּמֹו ִציא ֵמ ֲח ֵברֹו‬                  ‫– באחיזת ספר תורה בעת השבועה או‬
                                                                                                        ‫תפילין בתלמיד חכמים (שבועות יא‪,‬ח;‬
                                         ‫ָע ָליו ָהְר ָא ָיה‪.‬‬                                           ‫יא‪,‬יב)‪ .‬ובמקום צורך‪ ,‬אפשר להשביעו‬

‫ו  ֹלא ָה ְי ָתה ָׁשם ְר ָא ָיה – ִנְׁשָּבע ַהּכֹו ֵפר‪ֶׁ ,‬שְּמ ַבְּקִׁשין ְלהֹו ִציא‬                    ‫על התנ"ך (שו"ת סג)‪ ,‬כדרך כל הנשבעים‬
                                                                                                              ‫כדי לקבל ממון (מלווה ולווה יג‪,‬ג)‪.‬‬
‫ִמ ָּידֹו‪ְׁ ,‬שבּו ַעת ֶה ֵּסת‪ְ .‬ו ִאם הֹו ָדה ְּב ִמ ְק ָצת‪ ,‬אֹו ֶׁש ֵּיׁש ָע ָליו ֵעד‬
        ‫ֶא ָחד – ִנְׁשָּבע ְׁשבּו ַעת ַהּתֹוָרה‪ִּ ,‬כְׁש ָאר ַהְּט ָענֹות ֻּכָּלן‪.‬‬                       ‫ה   ָמ ַכְר ָּת ִלי – הקונה טוען שקנה‬

                                                                                                        ‫במעשה קניין ברצון המוכר (בבלי ב"ב‬

                                                         ‫הקונה טוען ששילם‬                               ‫נב‪,‬ב); ואילו המוכר טוען ֹלא ָמ ַכ ְר ִּתי‬
                                                                                                        ‫– כלומר שלא הסכים למכור‪ ,‬ולכן‬
‫ז   ָא ַמר ַל ֶח ְנָו ִני ' ֵּתן ִלי ְּב ִדי ָנר ֵּפרֹות'‪ְ ,‬ו ָנ ַתן לֹו‪ַ ,‬ו ֲהֵרי ַהֵּפרֹות‬            ‫מעשה הקניין אינו מועיל‪ַ .‬ו ֲע ַד ִין ֹלא‬

‫ָמַׁשְך – ונמצא שהמוכר חייב לתת לו את ֻמָּנ ִחין ִּב ְרׁשּות ָה ַרִּבים‪ְ ,‬ו ַה ֶח ְנ ָו ִני ּתֹו ֵב ַע ַה ִּדי ָנר‪ּ ,‬ו ַב ַעל ַהַּב ִית‬
                                                                                                        ‫הסחורה או לקבל על עצמו 'מי שפרע'‬
‫אֹו ֵמר לֹו ' ְנ ַת ִּתיו ְלָך ְו ִהְׁש ַל ְכ ָּת אֹותֹו ְלתֹוְך ִּכי ְסָך' – ֲהֵרי ֶזה‬                 ‫ולהחזיר את הדמים (לביאור 'מי שפרע'‪ ,‬ראה‬
‫ַהּלֹו ֵק ַח ִנְׁשָּבע ְּב ַת ָּק ַנת ֲח ָכ ִמים ִּב ְנ ִקי ַטת ֵח ֶפץ ְונֹו ֵטל ַהֵּפרֹות‪,‬‬             ‫ז‪,‬א)‪ְ .‬וֹלא ָר ִאי ִתי מּום ֶזה – שיכול להחזיר‬
‫הֹו ִאיל ּו ְכ ָבר ָי ְצאּו ֵמְרׁשּות ַהּמֹו ֵכר‪ַ ,‬ו ֲהֵרי ֵהן ִּבְרׁשּות ָהַרִּבים‪.‬‬                    ‫את המקח לעולם (לעיל טו‪,‬ג)‪ .‬הֹו ַד ְע ִּתיו ְלָך‬

‫– ולכן אין הקונה יכול לטעון על אותו ְו ִאּלּו ָהיּו ִּב ְרׁשּות ַהּלֹו ֵק ַח – ָה ָיה ִנְׁשָּבע ֶה ֵּסת ְו ִנ ְפ ָטר; ְו ִאּלּו ָהיּו‬
                                                                                                        ‫מום (לעיל טו‪,‬ו)‪ָ .‬ה ָיה ְּת ַנאי ֵּבי ֵנינּו – לדיני‬
‫ֲע ַד ִין ִּבְרׁשּות ַה ֶח ְנָו ִני – ָה ָיה ִנְׁשָּבע ֶה ֵּסת‪ְ ,‬ו ִיׁ ָּש ֲארּו ֵּפרֹו ָתיו ֶא ְצלֹו‪.‬‬               ‫התנאי‪ ,‬ראה לעיל יא‪,‬א‪.‬‬

‫ו   ַהּכֹו ֵפר ֶׁשְּמ ַבְּקִׁשין ְלהֹו ִציא ִמ ָּידֹו – הנתבע‪ ,‬שכופר בטענתו של התובע‪ְׁ .‬שבּו ַעת ֶה ֵּסת – כמי שכופר בכל‪ .‬ראה לעיל‬

‫ביאור יג‪,‬טז‪ .‬הֹו ָדה ְּב ִמ ְק ָצת – בחלק מן הטענה‪ .‬כגון שהתובע טוען שהנתבע חייב לו מאתיים‪ ,‬והנתבע טוען שאינו‬

‫חייב אלא מאה‪ .‬מן התורה‪ ,‬הכופר בכל טענת חברו פטור מן השבועה‪ ,‬מפני ש'חזקה – אין אדם מעיז פניו בפני בעל‬

‫חובו'‪ ,‬שהרי עשה לו טובה והלווהו‪ .‬אך אם הודה במקצת‪ ,‬הרי הוא משתמט מלשלם את חובו במועד‪ ,‬עד שיהיה לו‬

‫כסף ויפרע לו (בבלי ב"ק קז‪,‬א)‪ .‬אבל חכמי התלמוד חייבו שבועת היסת גם מי שכופר בכל‪ .‬אֹו ֶׁש ֵּיׁש ָע ָליו ֵעד ֶא ָחד – גם‬

‫נתבע שיש נגדו עד אחד חייב שבועה מן התורה‪ְׁ .‬שבּו ַעת ַהּתֹוָרה – שלוש שבועות הן‪ )1 :‬שבועה חמורה מן התורה‪,‬‬

‫הנעשית בנקיטת חפץ‪ ,‬כדי להיפטר מן התביעה (ראה בהלכה הבאה); ‪ )2‬שבועה מתקנת חכמים‪ ,‬שהנשבע נוטל את מה‬

‫שהוא נשבע עליו או שהנשבע נתבע בטענת ספק ונפטר מתשלום‪ .‬שבועה זו נעשית בנקיטת חפץ‪ ,‬כבשבועה מן‬

‫התורה; ‪ )3‬שבועה שתיקנו חכמי התלמוד למי שכופר בכל התביעה‪ ,‬והיא הנקראת שבועת היסת (ראה טוען ונטען פרק א)‪.‬‬

‫ז  ְו ָנ ַתן לֹו – המוכר את הפירות‪ ,‬ומשכם הקונה והניחם ברשות הרבים‪ְ .‬ו ִאּלּו ָהיּו ִּבְרׁשּות ַהּלֹו ֵק ַח – היה הקונה נשבע‬

‫שבועת היסת כדין מי שכופר בכל‪ ,‬והייתה הסחורה נשארת ברשותו‪ ,‬ומי שמבקש להוציאה ממנו צריך להביא ראיה‬

                                                                                                        ‫(פה"מ שבועות ז‪,‬ו)‪.‬‬
   313   314   315   316   317   318   319   320   321   322   323