Page 314 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 314
נייןק רפס המכיר לכותה פרק יח-יט 292
יאַ 1הּמֹו ֵכר ִחִּטים ַל ֲח ֵברֹו – ְמ ַקֵּבל ָע ָליו רֹ ַבע ִקיטֹונֹות יא 1רֹ ַבע ִקיטֹונֹות – רובע קב קטניות
ְל ָכל ְס ָאה; ְׂשעֹוִרים – ְמ ַקֵּבל ָע ָליו רֹ ַבע ִנּׁשֹובֹות ְל ָכל ְס ָאה; על כל סאה (אחד מעשרים וארבעה)
ֲע ָדִׁשים – ְמ ַקֵּבל ָע ָליו רֹ ַבע ַע ְפרּוִרית ִל ְס ָאה; ְּת ֵא ִנים – ְמ ַקֵּבל
חיטים ,שמכיוון שגדלו המינים יחד
בשדה ,הם מתערבים בשעת הקציר
(המאירי ב"ב צג,ב; ראה מפתח מידות ומשקלות)ָ .ע ָליו ֶעֶׂשר ַמ ְת ִליעֹות ְל ָכל ֵמ ָאהָ .מ ַכר לֹו ְׁש ָאר ֵּפרֹות – ְמ ַקֵּבל
ִנּׁשֹובֹות – מתייבשות ברוח ואין בהן
ָע ָליו רֹ ַבע ִטּנֹופֹות ְל ָכל ְס ָאה. גרעינים (רמ"ה ב"ב צג,ב)ֲ .ע ָדִׁשים –
עדשה תרבותית ) .(Lens culinarisמין
יאִ 2נ ְמ ָצא ָּב ֶהן ָי ֵתר ַעל ַהׁ ִּשעּוִרים ָה ֵאּלּו ָּכל ֶׁשהּוא – ְי ַנֶּפה ֶאת קטנית הנאכלת הן מבושלת הן קלויה.
ַהּכֹלְ ,ו ִי ֵּתן לֹו ֵּפרֹות ְמ ֻנִּפין ּו ְברּוִרין ֶׁש ֵאין ָּב ֶהן ְּכלּום .יב ְו ֵאין ַע ְפרּוִרית – עפר ,חולַ .מ ְת ִליעֹות –
גדלות בהן תולעיםִ .טּנֹופֹות – פירות
ָּכל ֵאּלּו ַה ְּד ָבִרים ֲאמּוִרים ֶאָּלא ְּב ָמקֹום ֶׁש ֵאין ָל ֶהן ִמ ְנ ָהג; ֲא ָבל
ְּב ָמקֹום ֶׁש ֵּיׁש ָל ֶהן ִמ ְנ ָהג – ַהּכֹל ְּכ ִמ ְנ ַהג ַהְּמ ִדי ָנה. מלוכלכים בעפר (פה"מ ב"ב ו,ב).
יגֵ 1יׁש ְמקֹומֹות ֶׁשָּנ ֲהגּו ֶׁש ִּי ְהיּו ָּכל ַהֵּפרֹות ְּברּוִרין ּו ְמ ֻנִּקין יאְ 2י ַנֶּפה ֶאת ַהּ ֹכל – ולא רק עד רובע
הקב לסאה ,הפוטר אותו מלנפות את
התבואה בגלל הטרחה שיש בדבר .אך ִמָּכל ָּד ָברְ ,וֶׁש ִּי ְהיּו ַה ֵּיינֹות ְו ַהׁ ְּש ָמ ִנים ְצלּו ִליןְ ,וֹלא ִיָּמ ְכרּו
ְׁש ָמִרים ְּכ ָללְ .ו ֵיׁש ְמקֹומֹות ֶׁשָּנ ֲהגּו ֲא ִפּלּו ָהיּו ָּב ֶהן ֶמ ֱח ָצה אם ממילא הוא מנפה אותה ,חייב לנפות
ְׁש ָמִרים אֹו ֶׁש ָה ָיה ַּבֵּפרֹות ֶמ ֱח ָצה ָע ָפר אֹו ֶּת ֶבן אֹו ִמין ַא ֵחר –
את הכל (בבלי ב"ב צד,א) .יב ָּכל ֵאּלּו
ִיָּמ ֵכר ְּכמֹות ֶׁשהּוא.
ַה ְּד ָבִרים – הלכות ט-יא ,כפי העיקרון
במסחר (לעיל יז,ו; להלן כו,ז).
יגְ 2ל ִפי ָכְךַ ,הּבֹוֵרר ְצרֹור ִמּתֹוְך ָּגְרנֹו ֶׁשַּל ֲח ֵברֹו – נֹו ֵתן לֹו ְּד ֵמי יגְ 2צרֹור – אבן או גוש עפרֹ ּ .גֶרן –
ִחִּטים ְּכִׁשעּור ְצרֹור ֶׁשֵּבֵרר; ֶׁש ִאּלּו ִהִּניחֹוָ ,ה ָיה ִנ ְמָּכר ְּב ִמ ַּדת מקום דישת התבואהָ .ה ָיה ִנ ְמָּכר ְּב ִמ ַּדת
ַה ִחִּטים – היה נמכר כחלק מן התבואה.
יד ַק ְנ ַקִּנים – ריקיםַּ .בׁ ָּשרֹון – במישור ַה ִחִּטיםְ ,ו ִאם ּ ֹתא ַמר ַי ֲח ִזי ֶרּנּו – ֲה ֵרי ָא ְמרּוָ :אסּור ְל ָע ֵרב ָּכל
(פה"מ ב"ב ו,ה) ,שהוא המקום שהיו ֶׁשהּוא.
מייצרים בו את הכדים ומוכרים אותם
יד ַהּמֹו ֵכר ַק ְנ ַקִּנים ַּבׁ ָּשרֹון ְּב ָמקֹום ֶׁש ֵאין ִמ ְנ ָהג – ְמ ַקֵּבל ְל ָכל בסיטונאות (המאירי ב"ב צג,ב)ֻּ .פָּטסֹות –
כדים פגומים ,שלא נאפו בתנור כראוי ֵמ ָאהֲ ,עָׂש ָרה ֻּפָּטסֹות; ְוהּוא ֶׁש ִּי ְהיּו ָנאֹות ַו ֲעׂשּויֹות ַּבָּג ְפ ִרית.
(פה"מ ב"ב ו,ב) והיין נוזל מהם מעט (ר"י
מיגאש ב"ב צז,ב)ֶׁ .ש ִּי ְהיּו ָנאֹות ַו ֲעׂשּויֹות ַּבָּג ְפ ִרית – שייראו כשאר הקנקנים ,ויהיו מרוחות בגפרית או בזפת כדי למנוע
דליפת נוזלים מהם.
א
יט
ּ ֶפ ֶרק ִּת ְׁש ָעה ָע ָׂשר ֲע ֵס ִקין – מערערים על בעלותו
(השווה "ויריבו רועי גרר עם רעי יצחק ...כי
אחריות המוכר לשעבודים ִה ְת ַעׂ ְּשקּו עמו" ,בראשית כו,כ .ראה רש"י שבועות
לא,א) ,כגון בעלי חוב של המוכר
שהשתעבדה הקרקע להלוואתם לפני חובת המוכר להודיע על שעבוד המקח
א ָאסּור ַלּמֹו ֵכר ִל ְמּ ֹכר ַל ֲח ֵברֹו ַקְר ַקע אֹו ִמַּט ְל ְט ִלין ֶׁש ֵּיׁש מכירתה ,המבקשים לגבות ("לטרוף")
אותה כהחזר החוב שלו להם (מלווה ולווה
ֲע ֵלי ֶהן ֲע ֵס ִקין ְו ֵיׁש ָּבּה ִּדיןַ ,עד ֶׁשּיֹו ִדיעֹו; ֶׁש ַאף ַעל ִּפי יח,א) או מי שטוענים שהקרקע נגזלה
ֶׁש ָה ַא ֲחָריּות ָע ָליוֵ ,אין ָא ָדם רֹו ֶצה ֶׁש ִּי ֵּתן ְמעֹו ָתיו ְו ֵי ֵרד ַל ִּדין, מהם וכדומה (גנבה ה,ב; גזלה ואבדה ה,ז).
ְו ֵיׁש ָּבּה ִּדין – שיש תביעה בבית דין ְו ִי ְה ֶיה ִנ ְתָּבע ֵמ ֲא ֵח ִרים.
על השדהֶׁ .ש ָה ַא ֲחָריּות ָע ָליו – שאם
הוציאו המערערים את השדה מן הקונה ,הוא צריך לתבוע את המוכר ולהוציא ממנו את כספו.
