Page 311 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד

‫נייןק רפס‪  ‬המכיר לכותה‪  ‬פרק יז‪-‬יח ‪ 289‬‬ ‫ ‬

‫ח ַמְר ֵּתף ֶׁשְּל ַי ִין ְל ִמ ְקָּפה – שפירש‬ ‫פרשנות במכירה‬

‫המוכר מרתף שלם של יין הראוי‬ ‫ח ָא ַמר לֹו ' ַמְר ֵּתף ֶׁשְּל ַי ִין ְל ִמ ְקָּפה ֲא ִני מֹו ֵכר ְלָך'‪ ,‬אֹו ֶׁש ָא ַמר‬
‫לבשל בו‪ָ .‬ח ִבית ֶׁשְּל ַי ִין ֲא ִני מֹו ֵכר‬
‫ְלָך – שאי אפשר שחלקה יהיה טוב‬ ‫לֹו ' ָח ִבית ֶׁשְּל ַי ִין ֲא ִני מֹו ֵכר ְלָך' – נֹו ֵתן לֹו ַי ִין ֶׁשֻּכּלֹו ָי ֶפה ְוָראּוי‬

‫ְל ַת ְבִׁשיל‪ָ .‬א ַמר לֹו ' ַמ ְר ֵּתף ֶזה ֶׁשְּל ַי ִין' – נֹו ֵתן לֹו ַי ִין ַהִּנ ְמָּכר וחלקה רע‪ ,‬אלא לעולם כולה טובה‬
‫או כולה רעה (בבלי ב"ב צה‪,‬א)‪ַ .‬מ ְר ֵּתף ֶזה‬
‫ֶׁשְּל ַי ִין – ולא אמר 'למקפה'‪ַ .‬י ִין ַהִּנ ְמָּכר‬ ‫ַּב ֲחנּות‪ֶׁ ,‬ש ֲהֵרי הּוא ֵּבינֹו ִני‪ֹ ,‬לא ַרע ְוֹלא ָי ֶפה‪ָ .‬א ַמר לֹו ' ַמְר ֵּתף‬
‫ַּב ֲחנּות – שאינו משובח מאוד (פה"מ ב"ב‬ ‫ֶזה ֲא ִני מֹו ֵכר ְלָך' ְוֹלא ִה ְזִּכיר ַי ִין – ֲא ִפּלּו ֻּכּלֹו חֹ ֶמץ‪ִ ,‬הִּגיעֹו‪.‬‬

‫ו‪,‬ב)‪ ,‬ואפילו יין שהתחיל להחמיץ אבל‬ ‫ְו ֵכן ָּכל ַּכּיֹו ֵצא ָּב ֶזה‪.‬‬

‫עדיין אין חמיצותו מורגשת (המאירי ב"ב‬ ‫ט ָהאֹו ֵמר ַל ֲח ֵברֹו ' ֲעֵר ָבה ֶׁשְּל ֵעץ ֲא ִני מֹו ֵכר ְלָך' אֹו 'קֹוַרת ֵּבית‬
‫צה‪,‬ב)‪ַ .‬מְר ֵּתף ֶזה ֲא ִני מֹו ֵכר ְלָך – אם‬

‫ַהַּבד ֲא ִני מֹו ֵכר ְלָך' – ֵאינֹו נֹו ֵתן לֹו ֵעץ ֶׁש ָראּוי ַל ְחּפֹר ּבֹו ֲע ֵר ָבה מכר לו בלשון זה‪ ,‬משמע שהקונה‬
‫מקבל עליו את היין שבמרתף כמות‬
‫שהוא‪.‬‬ ‫אֹו קֹוָרה ֶׁשְראּו ָיה ְלקֹוַרת ֵּבית ַהַּבד‪ֶ ,‬אָּלא ֲעֵר ָבה ְּבצּוָר ָתּה אֹו‬
‫קֹוַרת ֵּבית ַהַּבד ְּבצּוָר ָתּה‪ֶׁ ,‬שָּכל ָהרֹו ֶאה אֹו ֵמר‪ :‬זֹו ֲעֵר ָבה‪ ,‬אֹו‪:‬‬
‫ט ֲע ֵר ָבה – קערה גדולה (פה"מ שבת‬
‫זֹו קֹוַרת ֵּבית ַהַּבד‪ְ .‬ו ֵכן ָּכל ַּכּיֹו ֵצא ָּב ֶזה‪.‬‬
‫יז‪,‬ה)‪ .‬קֹו ַרת ֵּבית ַהַּבד – קורה המשמשת‬

‫לסחיטת השמן מן הזיתים‪ַ .‬ל ְחּ ֹפר –‬

‫לגלף‪ְ .‬ו ֵכן ָּכל ַּכּיֹו ֵצא ָּב ֶזה – שנותן לו כל כלי הנקרא בשם זה‪ ,‬אף על פי שהוא זול‪.‬‬

‫א ְלַרּמֹות ְּב ֶמ ָּקח ּו ִמ ְמָּכר – רמאות‬ ‫ּ ֶפ ֶרק ְׁשמֹו ָנה ָע ָׂשר‬ ‫ ‬

‫שהיא בתיאור לא מדויק של הסחורה‪,‬‬ ‫יח‬

‫כגון להסתיר פגם בה (השווה להונאה‪ ,‬שהיא‬ ‫גנבת דעת‬
‫רמאות במחיר‪ ,‬לעיל יב‪,‬א)‪ֶ .‬א ָחד ּגֹו ִיים ְו ֶא ָחד‬

‫ִיְׂשָר ֵאל – שאסור לרמות לא גויים ולא‬ ‫גנבת דעת הבריות‬
‫ישראל‪" ,‬שנאמר‪" :‬וחישב עם קונהו"‬
‫(ויקרא כה‪,‬נ)‪ ,‬אף על פי שהוא כבוש תחת‬ ‫א ָאסּור ְלַרּמֹות ֶאת ְּב ֵני ָא ָדם ְּב ֶמ ָּקח ּו ִמ ְמָּכר אֹו ִל ְג ֹנב ֶאת‬

‫ידך צריך לחשב עמו‪ ,‬קל וחומר לגוי‪,‬‬ ‫ַּד ְע ָּתם‪ְ ,‬ו ֶא ָחד ּגֹו ִיים ְו ֶא ָחד ִיְׂשָר ֵאל ְּב ָד ָבר ֶזה‪ָ .‬ה ָיה יֹו ֵד ַע ֶׁש ֵּיׁש‬
‫שאינו כבוש תחת ידך‪ .‬והרי הוא אומר‪:‬‬ ‫ְּב ִמ ְמָּכרֹו מּום – יֹו ִדיעֹו ַלּלֹו ֵק ַח‪ַ .‬ו ֲא ִפּלּו ִל ְגנֹב ַּד ַעת ַהְּבִרּיֹות‬
‫'כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה‪ ,‬כל‬
‫עושה ָע ֶול' (דברים כה‪,‬טז) – מכל מקום"‬ ‫ִּב ְד ָבִרים ָאסּור‪.‬‬

‫(גנבה ז‪,‬ח‪ .‬והשווה לעיל יג‪,‬ז‪ ,‬שהאונאה אינה חלה‬

‫על גויים)‪ַ .‬ו ֲא ִפּלּו ִל ְגנֹב ַּד ַעת ַהְּבִרּיֹות ִּב ְד ָבִרים ָאסּור – איסור כללי‪ ,‬ש"אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי‪,‬‬

‫ולא תהיה אחת בפה ואחת בלב‪ ,‬אלא תוכו כברו [פנימיותו כחיצוניותו]‪ ,‬והעניין שבלב הוא הדבר שבפה‪ .‬ואסור לגנוב‬

‫דעת הבריות‪ ,‬ואפילו דעת הגוי‪ .‬כיצד? לא ימכור לגוי בשר נבלה בכלל שחוטה (ראה להלן ג)‪ ,‬ולא מנעל שלמתה [נעל‬

‫עשויה מעור נבלה‪ ,‬שהוא פחות טוב] במקום מנעל שלשחוטה‪ .‬ולא יסרב [יפציר] בחברו שיאכל אצלו והוא יודע שאינו‬

‫אוכל‪ ,‬וירבה לו בתקרובת [מאכלים] והוא יודע שאינו מקבל‪ .‬ולא יפתח לו חביות שהוא צריך לפתח אותן למכרן כדי‬

‫לפתותו [רק כדי להרשים אותו] שבשביל כבודו פתח‪ .‬וכן כל כיוצא בזה‪ .‬אפלו מלה אחת שלפתוי ושלגנבת הדעת‬

‫אסורה‪ .‬אלא שפת אמת‪ ,‬ורוח נכון [רוח נאמנה]‪ ,‬ולב טהור מכל עמל והוות [שקר ומזימה רעה]" (דעות ב‪,‬ו)‪ .‬ועוד הזהיר‬

‫רבנו‪" :‬וכן אינן מותרין האונאות והתחבולות ומיני המרמות והזיוף והסלוף עם הגוים‪ .‬אמרו עליהם השלום‪ :‬אסור‬

‫לגנוב דעת הבריות‪ ,‬ואפילו דעת הגוי‪ ,‬וכל שכן אם יהא תלוי חילול השם‪ ,‬שאז יהיה העוון חמור יותר‪ ,‬ויושגו לאדם‬

‫תכונות רעות על ידי כל המעשים הרעים הללו [= "שלא ירגיל עצמו" האמור בהלכה הבאה]‪ ,‬אשר העיד יתעלה על‬

‫עצמו שהוא מתעב אותן כשלעצמן‪ ,‬נעשו עם מי שנעשו‪ ,‬והוא אמרֹו 'כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה‪ ,‬כל עושה‬

‫ָע ֶול' (דברים כה‪,‬טז)" (פה"מ כלים יב‪,‬ז)‪.‬‬