Page 307 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד

‫נייןק רפס‪  ‬המכיר לכותה‪  ‬פרק טז ‪ 285‬‬ ‫ ‬

‫ג‪ִ 2‬אם ֹלא הֹו ִדיעֹו – דינו כדין מוכר‬ ‫ג‪ֲ 2‬א ָבל ִאם ֹלא הֹו ִדיעֹו ֶׁשּיֹו ִליכֹו ִל ְמ ִדי ָנה ַא ֶחֶרת‪ְ ,‬והֹו ִליכֹו‬

‫זרעים סתם‪ .‬ואם הקונה מבקש לקבל‬ ‫ְו ִנ ְמ ָצא ּבֹו ָׁשם מּום – ֲהֵרי ֶזה ִּבְרׁשּות ַהּלֹו ֵק ַח‪ַ ,‬עד ֶׁש ַּי ֲח ִזיר‬
‫את כספו‪ ,‬חייב להחזיר לו את החפץ‪.‬‬ ‫ַהֶּמ ָּקח ְּבמּומֹו ַלּמֹו ֵכר‪.‬‬

‫ד ְו ָא ַבד ַא ַחר ָּכְך – שלא מחמת הפגם‬ ‫ד ַהּלֹו ֵק ַח ֶמ ָּקח ְו ִנ ְמ ָצא ּבֹו מּום‪ְ ,‬ו ָא ַבד ַא ַחר ָּכְך אֹו ִנ ְג ַנב‬

‫(השווה להלן ט) אלא מחמת פשיעת הלוקח‪.‬‬

‫ִּבְרׁשּות לֹו ֵק ַח – באחריות הקונה‪ְ .‬ו ִאם‬ ‫– ֲהֵרי ֶזה ִּבְרׁשּות לֹו ֵק ַח‪ַ ,‬עד ֶׁש ַּי ֲח ִזירֹו ַלּמֹו ֵכר‪ְ .‬ו ִאם ִה ְת ִלי ַע‬
‫ִה ְת ִלי ַע וכו' – שניקבו אותו תולעים‪.‬‬ ‫ְו ִנ ְפ ַסד ֵמ ֲח ַמת ַה ְּז ַמן – ֲהֵרי ֶזה ִּבְרׁשּות מֹו ֵכר‪ְ .‬ו ִאם ָה ָיה לֹו‬
‫ָה ָיה לֹו ְלהֹו ִדי ַע – הייתה לו אפשרות‬
‫להודיע על הפגם‪ֲ .‬הֵרי ֶזה ִּבְרׁשּות לֹו ֵק ַח‬ ‫ְלהֹו ִדי ַע ַהּמֹו ֵכר ְוֹלא הֹו ִדיעֹו – ֲהֵרי ֶזה ִּבְרׁשּות לֹו ֵק ַח‪.‬‬

‫– הלוקח אחראי על החפץ ועל הנזקים‬ ‫ה ַהּמֹו ֵכר ׁשֹור ַל ֲח ֵברֹו‪ְ ,‬ו ִנ ְמ ָצא ַנָּגח – ָיכֹול לֹו ַמר לֹו ' ִלְׁש ִחי ָטה‬
‫שייגרמו‪ .‬כי אילו הודיע הלוקח למוכר‬
‫ְמ ַכ ְר ִּתיו ְלָך'‪ַּ .‬בֶּמה ְּד ָב ִרים ֲאמּו ִרים? ְּבֶׁש ָה ָיה ַהּלֹו ֵק ַח קֹו ֶנה על הפגם‪ ,‬היה המוכר מטפל בדבר ולא‬

‫ִלְׁש ִחי ָטה ְו ַל ֲחִריָׁשה‪ֲ .‬א ָבל ִאם ָה ָיה ָידּו ַע ֶׁשהּוא קֹו ֶנה ַל ֲחִריָׁשה היה נפסד‪.‬‬
‫ה ַנָּגח – נגחן‪ ,‬שאינו ראוי למלאכה‪.‬‬
‫ִּב ְל ַבד – ֲהֵרי ֶזה ֶמ ַּקח ָטעּות‪ְ ,‬וחֹו ֵזר‪ְ .‬ו ֵכן ָּכל ַּכּיֹו ֵצא ָּב ֶזה‪.‬‬
‫קֹו ֶנה ִלְׁש ִחי ָטה ְו ַל ֲחִריָׁשה – רגיל לקנות‬
‫נמצא הפגם מחמת מעשה הלוקח‬
‫שור לבשר או לחרישה‪ ,‬אך לא ידוע‬
‫ו ַהּמֹו ֵכר ְּב ֵה ָמה ַלַּטָּבח‪ּ ,‬וְׁש ָח ָטּה ְו ִנ ְמ ֵצאת ְטֵר ָפה – ִאם לשם מה קנה הפעם‪.‬‬
‫נֹו ַדע ְּב ַו ַּדאי ֶׁש ָה ְי ָתה ְט ֵר ָפה ְּכֶׁשְּל ָק ָחּה‪ֲ ,‬ה ֵרי ֶזה ַמ ֲח ִזיר לֹו ו ַטָּבח – שוחט‪ .‬נֹו ַדע ְּבַו ַּדאי ֶׁש ָה ְי ָתה‬
‫ְטֵר ָפה – טרפה היא בהמה החולה באחד‬
‫מן החוליים העלולים להביא למיתתה‪,‬‬ ‫ֶאת ַהׁ ְּשחּו ָטה‪ְ ,‬ו ַי ֲח ִזיר ַהּמֹו ֵכר ֶאת ַה ָּד ִמים‪ִ .‬מָּכאן ַא ָּתה ָל ֵמד‬
‫המנויים בהלכה (שחיטה פרקים ה‪-‬יא)‪ ,‬והיא‬ ‫ֶׁש ַהּמֹו ֵכר ֶׁש ָה ָיה מּום ְּב ִמ ְמָּכרֹו‪ְ ,‬ו ָעָׂשה ּבֹו ַהּלֹו ֵק ַח מּום ַא ֵחר‬
‫אסורה באכילה‪ ,‬גם אם נשחטה לפני‬ ‫ֹק ֶדם ֶׁש ִּיָּו ַדע לֹו ַהּמּום ָהִראׁשֹון‪ִ :‬אם ָעָׂשה ָּד ָבר ֶׁש ַּדְרּכֹו‬

‫שמתה‪ַ .‬מ ֲח ִזיר לֹו ֶאת ַהׁ ְּשחּו ָטה – מפני‬ ‫ַל ֲעׂשֹותֹו‪ְּ ,‬כגֹון ֶזה ֶׁשׁ ָּש ַחט ֶאת ַהְּטֵר ָפה – ָּפטּור; ְו ִאם ִׁשָּנה‬
‫שלא ידע הקונה על המום הזה‪ ,‬והרי זה‬ ‫ְו ָעָׂשה מּום ַא ֵחר ֹק ֶדם ֶׁש ִּיָּו ַדע לֹו ַהּמּום – ַמ ֲח ִזיר ַהֶּמ ָּקח‬
‫מקח טעות (לעיל טו‪,‬ג)‪ .‬והטרפה ראויה‬
‫להימכר לגויים או להאכילה לכלבים‪,‬‬ ‫ִל ְב ָע ָליו‪ּ ,‬ו ְמַׁשֵּלם ְּד ֵמי ַהּמּום ֶׁש ָעָׂשה‪.‬‬

‫לכן מחירה נמוך יותר‪ָּ .‬ד ָבר ֶׁש ַּדְרּכֹו‬ ‫ז ָק ָנה ֶּב ֶגד ּו ְקָרעֹו ַל ֲעׂשֹות ִמֶּמּנּו ָחלּוק‪ְ ,‬ו ַא ַחר ָּכְך נֹו ַדע ַהּמּום‬
‫ַל ֲעׂשֹותֹו‪ָּ ...‬פטּור – הקונה פטור מכל‬
‫אחריות‪ ,‬שהרי לשם זה קנה את החפץ‪.‬‬ ‫ֵמ ֲח ַמת ַהְּקִרי ָעה – ַמ ֲח ִזיר לֹו ֶאת ַהְּקָר ִעים‪ְּ .‬ת ָפרֹו ְו ַא ַחר ָּכְך‬

‫נֹו ַדע ַהּמּום – ִאם ִהְׁשִּבי ַח‪ ,‬נֹו ֵטל ֶׁש ַבח ַה ְּת ִפי ָרה ִמן ַהּמֹו ֵכר‪ְ .‬ו ִאם ִׁשָּנה ְו ָעָׂשה מּום ַא ֵחר – שאין דרך‬
‫בני אדם לעשותו בסחורה מסוג זה‪.‬‬
‫ּו ְמַׁשֵּלם ְּד ֵמי ַהּמּום ֶׁש ָעָׂשה – הקונה‬ ‫ְו ֵכן ָּכל ַּכּיֹו ֵצא ָּב ֶזה‪.‬‬

‫משלם את ההפרש בין ערך הנכס עם‬ ‫תשלום הנאת הקונה עד להחזרת המקח‬

‫המום שעשה לבין ערכו בלא המום‪.‬‬ ‫ח ַהּמֹו ֵכר ַקְר ַקע ַל ֲח ֵברֹו ְו ָא ַכל ֵּפרֹו ֶתי ָה‪ּ ,‬ו ְל ַא ַחר ְז ַמן ִנְר ָאה לֹו‬

‫ז ֶּב ֶגד – יריעת אריג‪ּ .‬ו ְקָרעֹו – גזר אותו‬ ‫ָּבּה מּום – ִאם ָר ָצה ְל ַה ֲח ִזיר ַה ַּקְר ַקע ַלְּב ָע ִלים‪ַ ,‬מ ֲח ִזיר ָּכל ַהֵּפרֹות‬
‫ֶׁש ָא ַכל‪ְ .‬ו ִאם ָה ְי ָתה ָח ֵצר‪ְ ,‬ו ָדר ָּבּה – ָצִריְך ְל ַה ֲעלֹות לֹו ָׂש ָכר‪.‬‬
‫כדי לתפור ממנה לבוש‪ ,‬כגון חלוק‪.‬‬
‫נֹו ַדע ַהּמּום ֵמ ֲח ַמת ַהְּקִרי ָעה – שחשפה‬

‫הקריעה את הפגם‪ ,‬כלומר שהיה אריג גרוע‪ַ .‬מ ֲח ִזיר לֹו ֶאת ַהְּקָר ִעים – והמוכר מחזיר את דמי הבגד‪ .‬נֹו ֵטל ֶׁש ַבח ַה ְּת ִפיָרה‬

‫ִמן ַהּמֹו ֵכר – נוסף על מה ששילם על הבגד הראשון‪ .‬דרך משל‪ ,‬אם קנה הקונה את הבגד בעשרה דינרים‪ ,‬והמום הפחית‬

‫את ערכו לשמונה דינרים‪ ,‬והתפירה העלתה את ערכו לתשעה דינרים‪ ,‬המוכר נותן דינר לקונה ואם כבר שילם הקונה‬

‫על הבגד‪ ,‬הקונה יחזיר יחזיר למוכר את הבגד ויקבל ממנו ‪ 11‬דינרים (סמ"ע חושן משפט רלב‪,‬לב)‪.‬‬

‫ח ַמ ֲח ִזיר ָּכל ַהֵּפרֹות ֶׁש ָא ַכל – מכיוון שבטל המקח‪ ,‬ונמצא שהקרקע הייתה של המוכר‪ ,‬הוא חייב לשלם את מה שנהנה‬

‫ממנה‪ .‬ועוד‪ ,‬שהכסף שנתן למוכר הוא כעין הלוואה‪ ,‬ואם יאכל מן הפירות‪ ,‬נמצא שהוא מקבל ריבית על הלוואתו‬

‫(מלווה ולווה ו‪,‬ד)‪ָ .‬צ ִריְך ְל ַה ֲעלֹות לֹו ָׂש ָכר – בתנאי שהחצר מיועדת להשכרה (שו"ת הרי"ף קנג; גזלה ואבדה ג‪,‬ט)‪.‬‬