Page 307 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 307
נייןק רפס המכיר לכותה פרק טז 285
גִ 2אם ֹלא הֹו ִדיעֹו – דינו כדין מוכר גֲ 2א ָבל ִאם ֹלא הֹו ִדיעֹו ֶׁשּיֹו ִליכֹו ִל ְמ ִדי ָנה ַא ֶחֶרתְ ,והֹו ִליכֹו
זרעים סתם .ואם הקונה מבקש לקבל ְו ִנ ְמ ָצא ּבֹו ָׁשם מּום – ֲהֵרי ֶזה ִּבְרׁשּות ַהּלֹו ֵק ַחַ ,עד ֶׁש ַּי ֲח ִזיר
את כספו ,חייב להחזיר לו את החפץ. ַהֶּמ ָּקח ְּבמּומֹו ַלּמֹו ֵכר.
ד ְו ָא ַבד ַא ַחר ָּכְך – שלא מחמת הפגם ד ַהּלֹו ֵק ַח ֶמ ָּקח ְו ִנ ְמ ָצא ּבֹו מּוםְ ,ו ָא ַבד ַא ַחר ָּכְך אֹו ִנ ְג ַנב
(השווה להלן ט) אלא מחמת פשיעת הלוקח.
ִּבְרׁשּות לֹו ֵק ַח – באחריות הקונהְ .ו ִאם – ֲהֵרי ֶזה ִּבְרׁשּות לֹו ֵק ַחַ ,עד ֶׁש ַּי ֲח ִזירֹו ַלּמֹו ֵכרְ .ו ִאם ִה ְת ִלי ַע
ִה ְת ִלי ַע וכו' – שניקבו אותו תולעים. ְו ִנ ְפ ַסד ֵמ ֲח ַמת ַה ְּז ַמן – ֲהֵרי ֶזה ִּבְרׁשּות מֹו ֵכרְ .ו ִאם ָה ָיה לֹו
ָה ָיה לֹו ְלהֹו ִדי ַע – הייתה לו אפשרות
להודיע על הפגםֲ .הֵרי ֶזה ִּבְרׁשּות לֹו ֵק ַח ְלהֹו ִדי ַע ַהּמֹו ֵכר ְוֹלא הֹו ִדיעֹו – ֲהֵרי ֶזה ִּבְרׁשּות לֹו ֵק ַח.
– הלוקח אחראי על החפץ ועל הנזקים ה ַהּמֹו ֵכר ׁשֹור ַל ֲח ֵברֹוְ ,ו ִנ ְמ ָצא ַנָּגח – ָיכֹול לֹו ַמר לֹו ' ִלְׁש ִחי ָטה
שייגרמו .כי אילו הודיע הלוקח למוכר
ְמ ַכ ְר ִּתיו ְלָך'ַּ .בֶּמה ְּד ָב ִרים ֲאמּו ִרים? ְּבֶׁש ָה ָיה ַהּלֹו ֵק ַח קֹו ֶנה על הפגם ,היה המוכר מטפל בדבר ולא
ִלְׁש ִחי ָטה ְו ַל ֲחִריָׁשהֲ .א ָבל ִאם ָה ָיה ָידּו ַע ֶׁשהּוא קֹו ֶנה ַל ֲחִריָׁשה היה נפסד.
ה ַנָּגח – נגחן ,שאינו ראוי למלאכה.
ִּב ְל ַבד – ֲהֵרי ֶזה ֶמ ַּקח ָטעּותְ ,וחֹו ֵזרְ .ו ֵכן ָּכל ַּכּיֹו ֵצא ָּב ֶזה.
קֹו ֶנה ִלְׁש ִחי ָטה ְו ַל ֲחִריָׁשה – רגיל לקנות
נמצא הפגם מחמת מעשה הלוקח
שור לבשר או לחרישה ,אך לא ידוע
ו ַהּמֹו ֵכר ְּב ֵה ָמה ַלַּטָּבחּ ,וְׁש ָח ָטּה ְו ִנ ְמ ֵצאת ְטֵר ָפה – ִאם לשם מה קנה הפעם.
נֹו ַדע ְּב ַו ַּדאי ֶׁש ָה ְי ָתה ְט ֵר ָפה ְּכֶׁשְּל ָק ָחּהֲ ,ה ֵרי ֶזה ַמ ֲח ִזיר לֹו ו ַטָּבח – שוחט .נֹו ַדע ְּבַו ַּדאי ֶׁש ָה ְי ָתה
ְטֵר ָפה – טרפה היא בהמה החולה באחד
מן החוליים העלולים להביא למיתתה, ֶאת ַהׁ ְּשחּו ָטהְ ,ו ַי ֲח ִזיר ַהּמֹו ֵכר ֶאת ַה ָּד ִמיםִ .מָּכאן ַא ָּתה ָל ֵמד
המנויים בהלכה (שחיטה פרקים ה-יא) ,והיא ֶׁש ַהּמֹו ֵכר ֶׁש ָה ָיה מּום ְּב ִמ ְמָּכרֹוְ ,ו ָעָׂשה ּבֹו ַהּלֹו ֵק ַח מּום ַא ֵחר
אסורה באכילה ,גם אם נשחטה לפני ֹק ֶדם ֶׁש ִּיָּו ַדע לֹו ַהּמּום ָהִראׁשֹוןִ :אם ָעָׂשה ָּד ָבר ֶׁש ַּדְרּכֹו
שמתהַ .מ ֲח ִזיר לֹו ֶאת ַהׁ ְּשחּו ָטה – מפני ַל ֲעׂשֹותֹוְּ ,כגֹון ֶזה ֶׁשׁ ָּש ַחט ֶאת ַהְּטֵר ָפה – ָּפטּור; ְו ִאם ִׁשָּנה
שלא ידע הקונה על המום הזה ,והרי זה ְו ָעָׂשה מּום ַא ֵחר ֹק ֶדם ֶׁש ִּיָּו ַדע לֹו ַהּמּום – ַמ ֲח ִזיר ַהֶּמ ָּקח
מקח טעות (לעיל טו,ג) .והטרפה ראויה
להימכר לגויים או להאכילה לכלבים, ִל ְב ָע ָליוּ ,ו ְמַׁשֵּלם ְּד ֵמי ַהּמּום ֶׁש ָעָׂשה.
לכן מחירה נמוך יותרָּ .ד ָבר ֶׁש ַּדְרּכֹו ז ָק ָנה ֶּב ֶגד ּו ְקָרעֹו ַל ֲעׂשֹות ִמֶּמּנּו ָחלּוקְ ,ו ַא ַחר ָּכְך נֹו ַדע ַהּמּום
ַל ֲעׂשֹותֹוָּ ...פטּור – הקונה פטור מכל
אחריות ,שהרי לשם זה קנה את החפץ. ֵמ ֲח ַמת ַהְּקִרי ָעה – ַמ ֲח ִזיר לֹו ֶאת ַהְּקָר ִעיםְּ .ת ָפרֹו ְו ַא ַחר ָּכְך
נֹו ַדע ַהּמּום – ִאם ִהְׁשִּבי ַח ,נֹו ֵטל ֶׁש ַבח ַה ְּת ִפי ָרה ִמן ַהּמֹו ֵכרְ .ו ִאם ִׁשָּנה ְו ָעָׂשה מּום ַא ֵחר – שאין דרך
בני אדם לעשותו בסחורה מסוג זה.
ּו ְמַׁשֵּלם ְּד ֵמי ַהּמּום ֶׁש ָעָׂשה – הקונה ְו ֵכן ָּכל ַּכּיֹו ֵצא ָּב ֶזה.
משלם את ההפרש בין ערך הנכס עם תשלום הנאת הקונה עד להחזרת המקח
המום שעשה לבין ערכו בלא המום. ח ַהּמֹו ֵכר ַקְר ַקע ַל ֲח ֵברֹו ְו ָא ַכל ֵּפרֹו ֶתי ָהּ ,ו ְל ַא ַחר ְז ַמן ִנְר ָאה לֹו
ז ֶּב ֶגד – יריעת אריגּ .ו ְקָרעֹו – גזר אותו ָּבּה מּום – ִאם ָר ָצה ְל ַה ֲח ִזיר ַה ַּקְר ַקע ַלְּב ָע ִליםַ ,מ ֲח ִזיר ָּכל ַהֵּפרֹות
ֶׁש ָא ַכלְ .ו ִאם ָה ְי ָתה ָח ֵצרְ ,ו ָדר ָּבּה – ָצִריְך ְל ַה ֲעלֹות לֹו ָׂש ָכר.
כדי לתפור ממנה לבוש ,כגון חלוק.
נֹו ַדע ַהּמּום ֵמ ֲח ַמת ַהְּקִרי ָעה – שחשפה
הקריעה את הפגם ,כלומר שהיה אריג גרועַ .מ ֲח ִזיר לֹו ֶאת ַהְּקָר ִעים – והמוכר מחזיר את דמי הבגד .נֹו ֵטל ֶׁש ַבח ַה ְּת ִפיָרה
ִמן ַהּמֹו ֵכר – נוסף על מה ששילם על הבגד הראשון .דרך משל ,אם קנה הקונה את הבגד בעשרה דינרים ,והמום הפחית
את ערכו לשמונה דינרים ,והתפירה העלתה את ערכו לתשעה דינרים ,המוכר נותן דינר לקונה ואם כבר שילם הקונה
על הבגד ,הקונה יחזיר יחזיר למוכר את הבגד ויקבל ממנו 11דינרים (סמ"ע חושן משפט רלב,לב).
ח ַמ ֲח ִזיר ָּכל ַהֵּפרֹות ֶׁש ָא ַכל – מכיוון שבטל המקח ,ונמצא שהקרקע הייתה של המוכר ,הוא חייב לשלם את מה שנהנה
ממנה .ועוד ,שהכסף שנתן למוכר הוא כעין הלוואה ,ואם יאכל מן הפירות ,נמצא שהוא מקבל ריבית על הלוואתו
(מלווה ולווה ו,ד)ָ .צ ִריְך ְל ַה ֲעלֹות לֹו ָׂש ָכר – בתנאי שהחצר מיועדת להשכרה (שו"ת הרי"ף קנג; גזלה ואבדה ג,ט).

