Page 302 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 302

‫נייןק רפס‪      ‬המכיר לכותה‪      ‬פרק יד	‬                                                 ‫‪	280‬‬

‫יב  הֹו ָנ ָיה ִּב ְד ָבִרים – שאסור לצער אונאת דברים‬

‫יב  ְּכֵׁשם ֶׁשהֹו ָנ ָיה ְּב ֶמ ָּקח ּו ִמ ְמָּכר‪ָּ ,‬כְך הֹו ָנ ָיה ִּב ְד ָבִרים‪,‬‬       ‫את חברו בדיבור‪ ,‬ולא לקנטר אותו ולא‬
                                                                                          ‫להעליב אותו‪ ,‬שלא "יאמר לו דברים‬
‫ֶׁשֶּנ ֱא ַמר‪ְ" :‬וֹלא תֹונּו ִאיׁש ֶאת ֲע ִמיתֹו ְו ָי ֵרא ָת ֵמ ֱאֹל ֶהיָך [‪]...‬‬         ‫המצערים ומחרידים אותו ולא יוכל‬
                                                                                          ‫לאושש עצמו" (סה"מ ל"ת רנא; פה"מ ב"מ‬
‫ֲא ִני יי" (ויקרא כה‪,‬יז) – זֹו הֹו ָנ ַית ְּד ָב ִרים‪   .‬יג‪ֵּ  1‬כי ַצד? ָה ָיה ַּב ַעל‬
‫ד‪,‬י)‪ֶׁ .‬שֶּנ ֱא ַמר‪ְ :‬וֹלא תֹונּו ִאיׁש ֶאת ֲע ִמיתֹו ְּתׁשּו ָבה – ֹלא יֹא ַמר לֹו ' ְזכֹר ַמ ֲעֶׂשיָך ָה ִראׁשֹו ִנים'; ְו ִאם ָה ָיה‬
                                                                                          ‫ְו ָי ֵרא ָת ֵמ ֱאֹל ֶהיָך‪ִּ ,‬כי ֲא ִני יי ֱאֹל ֵהי ֶכם‪ .‬זֹו‬
‫ֶּבן ֵּגִרים – ֹלא יֹא ַמר לֹו ' ְזכֹר ַמ ֲעֵׂשה ֲאבֹו ֶתיָך'‪.‬‬                            ‫הֹו ָנ ַית ְּד ָבִרים – והוא לשון צער‪ ,‬שאף‬

‫יג‪ָ   2‬ה ָיה ֵּגר‪ּ ,‬ו ָבא ִל ְלמֹד ּתֹוָרה – ֹלא יֹא ַמר לֹו 'ֶּפה ֶׁש ָא ַכל‬             ‫המצער את חברו נקרא מונה‪ ,‬כמו‬
                                                                                          ‫בפסוק "והאכלתי את מוניך" (ישעיהו‬
‫ְנ ֵבלֹות ּו ְטֵרפֹות ָיבֹוא ְו ִי ְלמֹד ּתֹוָרה ֶׁשִּנ ְּת ָנה ִמִּפי ַהְּגבּוָרה?!'‪.‬‬    ‫מט‪,‬כו – רש"י)‪ .‬האונאה‪ ,‬שהיא לשון‬
‫ָהיּו ֳח ָל ִאים ְו ִיּסּוִרין ָּב ִאין ָע ָליו‪ ,‬אֹו ֶׁש ָה ָיה ְמ ַקֵּבר ֶאת ָּב ָניו –‬  ‫רמאות‪ ,‬נזכרת בפסוקים הקודמים‪:‬‬

‫"ְו ִכי ִת ְמְּכרּו ִמ ְמָּכר ַל ֲע ִמי ֶתָך אֹו ָק ֹנה ִמ ַּיד ֹלא יֹא ַמר לֹו ְּכ ֶד ֶרְך ֶׁש ָא ְמרּו ֲח ֵב ָריו ֶׁשְּל ִאּיֹוב " ֲהֹלא ִי ְר ָא ְתָך‬
                                                                                          ‫ֲע ִמי ֶתָך‪ַ ,‬אל ּתֹונּו ִאיׁש ֶאת ָא ִחיו" (ויקרא‬
‫ִּכ ְס ָל ֶתָך [‪ְ ]...‬ז ָכר ָנא ִמי הּוא ָנ ִקי ָא ָבד" (איוב ד‪,‬ו‪-‬ז)‪.‬‬                                       ‫כה‪,‬יד; בבלי ב"מ נח‪,‬ב)‪.‬‬

‫יג‪ֶּ  2‬פה ֶׁש ָא ַכל ְנ ֵבלֹות וכו' – אף על יד   ָהיּו ַחָּמִרין ְמ ַבְּקִׁשין ְּתבּו ָאה – ֹלא יֹא ַמר ָל ֶהם ' ְלכּו ֵא ֶצל‬

‫ְּפלֹו ִני ֶׁשּמֹו ֵכר ְּתבּו ָאה' ְוהּוא יֹו ֵד ַע ּבֹו ֶׁש ֵאינֹו מֹו ֵכר ְּתבּו ָאה‬    ‫פי שהיה מותר לו לאכלן כשהיה גוי‪,‬‬
‫ֵמעֹו ָלם‪ִ .‬נְׁש ֲא ָלה ְׁש ֵא ָלה ֶׁשִּל ְד ַבר ָח ְכ ָמה – ֹלא יֹא ַמר ְל ִמי‬           ‫שמטרת הדברים להעליבו‪ְּ .‬כ ֶד ֶרְך‬
‫ֶׁש ֵאינֹו יֹו ֵד ַע אֹו ָתּה ָח ְכ ָמה ' ַמה ָּתִׁשיב ְּב ָד ָבר ֶזה?' אֹו ' ַמה‬         ‫ֶׁש ָא ְמרּו ֲח ֵבָריו ֶׁשְּל ִאּיֹוב – שהייסורים‬
                                                                                          ‫והצרות באים עליו בשל חטאיו‪ֲ " :‬הֹלא‬
‫ִיְר ָא ְתָך [יראת ה' שבך נבעה רק מן] ַּד ְע ְּתָך ְּב ָד ָבר ֶזה?'‪ְ ,‬ו ֵכן ָּכל ַּכּיֹו ֵצא ְּב ֵאּלּו ַה ְּד ָב ִרים‪.‬‬
                                                                                          ‫ִּכ ְס ָל ֶתָך [ביטחונך‪ ,‬שהיית יושב בטח‪,‬‬
                                                                   ‫אונאת גר‬               ‫ולא מתוך אמונה גם בשעת צער]‪,‬‬
                                                                                          ‫ִּת ְקָו ְתָך ְו ֹתם ְּדָר ֶכיָך‪ְ .‬ז ָכר ָנא ִמי הּוא‬
‫טו  ָּכל ַהּמֹו ֶנה ֶאת ַהֵּגר‪ֵּ ,‬בין ְּב ָממֹון ֵּבין ִּב ְד ָבִרים – עֹו ֵבר‬

‫ִּבְׁשלָׁשה ָלא ִוין‪ֶׁ ,‬שֶּנ ֱא ַמר‪ְ " :‬ו ֵגר ֹלא תֹו ֶנה" (שמות כב‪,‬כ) – זֹו‬              ‫ָנ ִקי ָא ָבד [התוכל להזכיר שם של אדם‬
‫הֹו ָנ ַית ְּד ָבִרים; "ְוֹלא ִת ְל ָח ֶצּנּו" (שם) – זֹו הֹו ָנ ַית ָממֹון‪ָ .‬הא‬          ‫נקי שאבד‪ ,‬כדי שניווכח שאתה נקי]‪,‬‬
‫ָל ַמ ְד ָּת ֶׁש ַהּמֹו ֶנה ֶאת ַהֵּגר עֹו ֵבר ִּבְׁשלָׁשה ָלאִוין‪ִ :‬מּׁשּום " ַאל‬        ‫ְו ֵאיפֹה ְיָׁש ִרים ִנ ְכ ָחדּו" (פירוש עפ"י רס"ג)‪.‬‬
                                                                                          ‫אף שהדברים דברי אמת‪ ,‬שהרי השקפת‬
‫התורה היא ש"אין יסורים בלא עוון"‪ּ ,‬תֹונּו ִאיׁש ֶאת ָא ִחיו" (ויקרא כה‪,‬יד)‪ּ ,‬ו ִמּׁשּום "[ ְו]ֹלא תֹונּו ִאיׁש ֶאת‬
                                                                                          ‫הרי שהכרה זו צריכה לבוא אל האדם‬
‫ֲע ִמיתֹו" (שם כה‪,‬יז)‪ּ ,‬ו ִמּׁשּום " ְו ֵגר ֹלא תֹו ֶנה"‪.‬‬                                 ‫מעצמו‪ ,‬ולא כהטלת אשמה שאינה‬

‫אלא מצערת (מו"נ ג‪,‬יז; ואלו הם דברי אליפז טז   ְו ֵכן ִאם ְל ָחצֹו ְוהֹו ָנהּו ְּב ָממֹון – עֹו ֵבר ִּבְׁשלָׁשה‪ִ :‬מּׁשּום‬
                                                                                                                    ‫ראה שם‪,‬כג)‪.‬‬
‫" ַאל ּתֹונּו ִאיׁש ֶאת ָא ִחיו"‪ּ ,‬ו ִמּׁשּום "ְוֹלא תֹונּו ִאיׁש ֶאת‬
                        ‫ֲע ִמיתֹו"‪ּ ,‬ו ִמּׁשּום "ְוֹלא ִת ְל ָח ֶצּנּו"‪.‬‬                  ‫יד   ַחָּמִרין – מובילי חמורים‪ְ .‬והּוא‬

                                                                                          ‫יֹו ֵד ַע ּבֹו ֶׁש ֵאינֹו – ואומר את הדברים רק‬
‫כדילהביךאותו‪,‬אוכדילתעתעבחמרים‪ .‬יז  ּו ִמְּפ ֵני ָמה עֹו ֵבר ַּבֵּגר ַעל ָלאו ֶׁשְּלהֹו ָנ ַית ְּד ָב ִרים ַאף ְּבהֹו ָנ ַית‬
                                                                                          ‫טו  ֶׁשֶּנ ֱא ַמר‪ְ" :‬ו ֵגר ֹלא תֹו ֶנה ְוֹלא‬

‫ִת ְל ָח ֶצּנּו‪ִּ ,‬כי ֵגִרים ֱה ִיי ֶתם ְּב ֶאֶרץ ִמ ְצָר ִים"‪ .‬עֹו ֵבר ִּבְׁשלָׁשה ָלאִוין – ומכל מקום אין לוקים על הלאווים הללו‪ ,‬משום‬

‫שהלאו על אונאת דברים הוא לאו שאין בו מעשה‪ ,‬והלאו בהונאת ממון הוא לאו הניתן לתשלומים (סנהדרין יח‪,‬ב)‪ָ .‬הא‬

‫ָל ַמ ְד ָּת – שנוסף על הלאו הרגיל החל על כל אדם מישראל (כולל הגר)‪ ,‬שלא להונות לא בממון ולא בדברים‪ ,‬נאמרו‬

‫עוד שתי אזהרות מיוחדות באונאת הגר‪ִ .‬איׁש ֶאת ָא ִחיו – והגרים "אחינו בתורה ובמצוות הם" (גנבה ט‪,‬ו)‪.‬‬

‫יז  ּו ִמְּפ ֵני ָמה עֹו ֵבר ַּבֵּגר וכו' – בכל סוג של אונאת הגר‪ ,‬נוסף על האזהרה שלא להונות יהודי בממון או בדברים‪,‬‬

‫עובר גם על שתי האונאות שבגר‪ ,‬הן של ממון והן של דברים‪ ,‬משום שאם הונה אותו בממון‪ ,‬יש באונאתו גם שמץ‬

‫של אונאת דברים‪ ,‬מפני שהגר סבור שמונים אותו רק בגלל שהוא גר‪ .‬ואם הונה אותו בדברים‪ ,‬הוא עתיד להונות אותו‬

‫גם בממון‪ ,‬שמתוך הזלזול בו יבוא לידי הפסד ממון (אור שמח)‪.‬‬
   297   298   299   300   301   302   303   304   305   306   307