Page 302 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 302
נייןק רפס המכיר לכותה פרק יד 280
יב הֹו ָנ ָיה ִּב ְד ָבִרים – שאסור לצער אונאת דברים
יב ְּכֵׁשם ֶׁשהֹו ָנ ָיה ְּב ֶמ ָּקח ּו ִמ ְמָּכרָּ ,כְך הֹו ָנ ָיה ִּב ְד ָבִרים, את חברו בדיבור ,ולא לקנטר אותו ולא
להעליב אותו ,שלא "יאמר לו דברים
ֶׁשֶּנ ֱא ַמרְ" :וֹלא תֹונּו ִאיׁש ֶאת ֲע ִמיתֹו ְו ָי ֵרא ָת ֵמ ֱאֹל ֶהיָך []... המצערים ומחרידים אותו ולא יוכל
לאושש עצמו" (סה"מ ל"ת רנא; פה"מ ב"מ
ֲא ִני יי" (ויקרא כה,יז) – זֹו הֹו ָנ ַית ְּד ָב ִרים .יגֵּ 1כי ַצד? ָה ָיה ַּב ַעל
ד,י)ֶׁ .שֶּנ ֱא ַמרְ :וֹלא תֹונּו ִאיׁש ֶאת ֲע ִמיתֹו ְּתׁשּו ָבה – ֹלא יֹא ַמר לֹו ' ְזכֹר ַמ ֲעֶׂשיָך ָה ִראׁשֹו ִנים'; ְו ִאם ָה ָיה
ְו ָי ֵרא ָת ֵמ ֱאֹל ֶהיָךִּ ,כי ֲא ִני יי ֱאֹל ֵהי ֶכם .זֹו
ֶּבן ֵּגִרים – ֹלא יֹא ַמר לֹו ' ְזכֹר ַמ ֲעֵׂשה ֲאבֹו ֶתיָך'. הֹו ָנ ַית ְּד ָבִרים – והוא לשון צער ,שאף
יגָ 2ה ָיה ֵּגרּ ,ו ָבא ִל ְלמֹד ּתֹוָרה – ֹלא יֹא ַמר לֹו 'ֶּפה ֶׁש ָא ַכל המצער את חברו נקרא מונה ,כמו
בפסוק "והאכלתי את מוניך" (ישעיהו
ְנ ֵבלֹות ּו ְטֵרפֹות ָיבֹוא ְו ִי ְלמֹד ּתֹוָרה ֶׁשִּנ ְּת ָנה ִמִּפי ַהְּגבּוָרה?!'. מט,כו – רש"י) .האונאה ,שהיא לשון
ָהיּו ֳח ָל ִאים ְו ִיּסּוִרין ָּב ִאין ָע ָליו ,אֹו ֶׁש ָה ָיה ְמ ַקֵּבר ֶאת ָּב ָניו – רמאות ,נזכרת בפסוקים הקודמים:
"ְו ִכי ִת ְמְּכרּו ִמ ְמָּכר ַל ֲע ִמי ֶתָך אֹו ָק ֹנה ִמ ַּיד ֹלא יֹא ַמר לֹו ְּכ ֶד ֶרְך ֶׁש ָא ְמרּו ֲח ֵב ָריו ֶׁשְּל ִאּיֹוב " ֲהֹלא ִי ְר ָא ְתָך
ֲע ִמי ֶתָךַ ,אל ּתֹונּו ִאיׁש ֶאת ָא ִחיו" (ויקרא
ִּכ ְס ָל ֶתָך [ְ ]...ז ָכר ָנא ִמי הּוא ָנ ִקי ָא ָבד" (איוב ד,ו-ז). כה,יד; בבלי ב"מ נח,ב).
יגֶּ 2פה ֶׁש ָא ַכל ְנ ֵבלֹות וכו' – אף על יד ָהיּו ַחָּמִרין ְמ ַבְּקִׁשין ְּתבּו ָאה – ֹלא יֹא ַמר ָל ֶהם ' ְלכּו ֵא ֶצל
ְּפלֹו ִני ֶׁשּמֹו ֵכר ְּתבּו ָאה' ְוהּוא יֹו ֵד ַע ּבֹו ֶׁש ֵאינֹו מֹו ֵכר ְּתבּו ָאה פי שהיה מותר לו לאכלן כשהיה גוי,
ֵמעֹו ָלםִ .נְׁש ֲא ָלה ְׁש ֵא ָלה ֶׁשִּל ְד ַבר ָח ְכ ָמה – ֹלא יֹא ַמר ְל ִמי שמטרת הדברים להעליבוְּ .כ ֶד ֶרְך
ֶׁש ֵאינֹו יֹו ֵד ַע אֹו ָתּה ָח ְכ ָמה ' ַמה ָּתִׁשיב ְּב ָד ָבר ֶזה?' אֹו ' ַמה ֶׁש ָא ְמרּו ֲח ֵבָריו ֶׁשְּל ִאּיֹוב – שהייסורים
והצרות באים עליו בשל חטאיוֲ " :הֹלא
ִיְר ָא ְתָך [יראת ה' שבך נבעה רק מן] ַּד ְע ְּתָך ְּב ָד ָבר ֶזה?'ְ ,ו ֵכן ָּכל ַּכּיֹו ֵצא ְּב ֵאּלּו ַה ְּד ָב ִרים.
ִּכ ְס ָל ֶתָך [ביטחונך ,שהיית יושב בטח,
אונאת גר ולא מתוך אמונה גם בשעת צער],
ִּת ְקָו ְתָך ְו ֹתם ְּדָר ֶכיָךְ .ז ָכר ָנא ִמי הּוא
טו ָּכל ַהּמֹו ֶנה ֶאת ַהֵּגרֵּ ,בין ְּב ָממֹון ֵּבין ִּב ְד ָבִרים – עֹו ֵבר
ִּבְׁשלָׁשה ָלא ִויןֶׁ ,שֶּנ ֱא ַמרְ " :ו ֵגר ֹלא תֹו ֶנה" (שמות כב,כ) – זֹו ָנ ִקי ָא ָבד [התוכל להזכיר שם של אדם
הֹו ָנ ַית ְּד ָבִרים; "ְוֹלא ִת ְל ָח ֶצּנּו" (שם) – זֹו הֹו ָנ ַית ָממֹוןָ .הא נקי שאבד ,כדי שניווכח שאתה נקי],
ָל ַמ ְד ָּת ֶׁש ַהּמֹו ֶנה ֶאת ַהֵּגר עֹו ֵבר ִּבְׁשלָׁשה ָלאִויןִ :מּׁשּום " ַאל ְו ֵאיפֹה ְיָׁש ִרים ִנ ְכ ָחדּו" (פירוש עפ"י רס"ג).
אף שהדברים דברי אמת ,שהרי השקפת
התורה היא ש"אין יסורים בלא עוון"ּ ,תֹונּו ִאיׁש ֶאת ָא ִחיו" (ויקרא כה,יד)ּ ,ו ִמּׁשּום "[ ְו]ֹלא תֹונּו ִאיׁש ֶאת
הרי שהכרה זו צריכה לבוא אל האדם
ֲע ִמיתֹו" (שם כה,יז)ּ ,ו ִמּׁשּום " ְו ֵגר ֹלא תֹו ֶנה". מעצמו ,ולא כהטלת אשמה שאינה
אלא מצערת (מו"נ ג,יז; ואלו הם דברי אליפז טז ְו ֵכן ִאם ְל ָחצֹו ְוהֹו ָנהּו ְּב ָממֹון – עֹו ֵבר ִּבְׁשלָׁשהִ :מּׁשּום
ראה שם,כג).
" ַאל ּתֹונּו ִאיׁש ֶאת ָא ִחיו"ּ ,ו ִמּׁשּום "ְוֹלא תֹונּו ִאיׁש ֶאת
ֲע ִמיתֹו"ּ ,ו ִמּׁשּום "ְוֹלא ִת ְל ָח ֶצּנּו". יד ַחָּמִרין – מובילי חמוריםְ .והּוא
יֹו ֵד ַע ּבֹו ֶׁש ֵאינֹו – ואומר את הדברים רק
כדילהביךאותו,אוכדילתעתעבחמרים .יז ּו ִמְּפ ֵני ָמה עֹו ֵבר ַּבֵּגר ַעל ָלאו ֶׁשְּלהֹו ָנ ַית ְּד ָב ִרים ַאף ְּבהֹו ָנ ַית
טו ֶׁשֶּנ ֱא ַמרְ" :ו ֵגר ֹלא תֹו ֶנה ְוֹלא
ִת ְל ָח ֶצּנּוִּ ,כי ֵגִרים ֱה ִיי ֶתם ְּב ֶאֶרץ ִמ ְצָר ִים" .עֹו ֵבר ִּבְׁשלָׁשה ָלאִוין – ומכל מקום אין לוקים על הלאווים הללו ,משום
שהלאו על אונאת דברים הוא לאו שאין בו מעשה ,והלאו בהונאת ממון הוא לאו הניתן לתשלומים (סנהדרין יח,ב)ָ .הא
ָל ַמ ְד ָּת – שנוסף על הלאו הרגיל החל על כל אדם מישראל (כולל הגר) ,שלא להונות לא בממון ולא בדברים ,נאמרו
עוד שתי אזהרות מיוחדות באונאת הגרִ .איׁש ֶאת ָא ִחיו – והגרים "אחינו בתורה ובמצוות הם" (גנבה ט,ו).
יז ּו ִמְּפ ֵני ָמה עֹו ֵבר ַּבֵּגר וכו' – בכל סוג של אונאת הגר ,נוסף על האזהרה שלא להונות יהודי בממון או בדברים,
עובר גם על שתי האונאות שבגר ,הן של ממון והן של דברים ,משום שאם הונה אותו בממון ,יש באונאתו גם שמץ
של אונאת דברים ,מפני שהגר סבור שמונים אותו רק בגלל שהוא גר .ואם הונה אותו בדברים ,הוא עתיד להונות אותו
גם בממון ,שמתוך הזלזול בו יבוא לידי הפסד ממון (אור שמח).
