Page 293 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 293

‫נייןק רפס‪      ‬המכיר לכותה‪      ‬פרק יא ‪	271‬‬                                                                  ‫	‬

‫חייב כלום‪" ,‬שכל התולה שעבוד שאינו‬                           ‫טו‪ֵּ  2‬כי ַצד? ָהאֹו ֵמר ָל ֵע ִדים ' ֱהיּו ָע ַלי ֵע ִדים ֶׁש ֲא ִני ַח ָּיב ִל ְפלֹו ִני‬
‫חייב בו ב'אם יהיה' ו'אם לא יהיה' – לא‬
‫גמר ולא הקנה קניין שלם‪ ,‬ולפיכך לא‬                           ‫ָמ ֶנה'‪ ,‬אֹו ֶׁשָּכ ַתב לֹו ִּבְׁש ָטר ' ֲהֵרי ִני ַח ָּיב ְלָך ָמ ֶנה' ַאף ַעל ִּפי‬
‫נשתעבד"‪ ,‬כדין ערב על חוב (ראה מלווה‬                         ‫ֶׁש ֵאין ָׁשם ֵע ִדים‪ ,‬אֹו ֶׁש ָא ַמר לֹו ִּב ְפ ֵני ֵע ִדים ' ֲהֵרי ִני ַח ָּיב ְלָך‬
                                                            ‫ָמ ֶנה ִּבְׁש ָטר'‪ַ ,‬אף ַעל ִּפי ֶׁשֹּלא ָא ַמר ' ַא ֶּתם ֵע ַדי' – הֹו ִאיל ְו ָא ַמר‬
                          ‫ולווה כה‪,‬ח)‪.‬‬

‫טו‪ֱ   2‬היּו ָע ַלי ֵע ִדים ֶׁש ֲא ִני ַח ָּיב ִל ְפלֹו ִני‬  ‫'ִּבְׁש ָטר'‪ֲ ,‬הֵרי ֶזה ְּכ ִמי ֶׁש ָא ַמר ' ֱהיּו ָע ַלי ֵע ִדים'‪ְ ,‬ו ַח ָּיב ְלַׁשֵּלם‪ַ ,‬אף‬
                                                            ‫ַעל ִּפי ֶׁשׁ ְּש ֵני ֶהם מֹו ִדים‪ְ ,‬ו ָה ֵע ִדים יֹו ְד ִעים ֶׁשֹּלא ָה ָיה לֹו ֶא ְצלֹו‬
‫ָמ ֶנה – כנוסח המחייב במלווה על פה‬                          ‫ְּכלּום‪ֶׁ ,‬ש ֲהֵרי ִח ֵּיב ַע ְצמֹו ְו ָג ַמר ְוִׁש ְעֵּבד ַע ְצמֹו ְּכמֹו ֶׁש ִּיְׁש ַּת ְעֵּבד‬

‫(מלווה ולווה יא‪,‬א)‪ַ .‬אף ַעל ִּפי ֶׁש ֵאין ָׁשם‬                                       ‫ֶה ָעֵרב‪ְ .‬ו ָכ ֶזה הֹורּו רֹב ַהְּגאֹו ִנים‪.‬‬

‫ֵע ִדים – שאין חתימת עדים על השטר‪,‬‬

‫שהוא מועיל רק כמלווה על פה (מלווה‬

‫ולווה יא‪,‬ג)‪ֲ .‬ה ֵרי ֶזה ְּכ ִמי ֶׁש ָא ַמר ֱהיּו ָע ַלי‬                                                     ‫המתחייב בדבר שאינו קצוב‬
‫ֵע ִדים – וכל האומר 'אתם עדיי'‪ ,‬אף‬
‫על פי שלא עשה מעשה קניין‪ ,‬אינו‬                              ‫טז   ִח ֵּיב ַע ְצמֹו ְּב ָד ָבר ֶׁש ֵאינֹו ָקצּוב‪ְּ ,‬כגֹון ֶׁש ָא ַמר ' ֲהֵרי ִני ַח ָּיב‬
‫יכול לומר 'משטה אני בך' (עדות יז‪,‬ד;‬
                                                            ‫ָלזּון אֹו ְתָך' אֹו ' ְל ַכּסֹו ְתָך' ' ָח ֵמׁש ָׁש ִנים' – ַאף ַעל ִּפי ֶׁש ָּקנּו‬
‫טוען ונטען ו‪,‬ז)‪ָ .‬ע ֵרב – המקבל על עצמו‬
‫לשלם את חובו של חברו‪ ,‬אם לא יוכל‬                            ‫ִמ ָּידֹו‪ֹ ,‬לא ִנְׁש ַּת ְעֵּבד‪ֶׁ ,‬שּזֹו ְּכמֹו ַמ ָּת ָנה ִהיא‪ְ ,‬ו ֵאין ָּכאן ָּד ָבר‬
‫חברו לשלמו (לביאור דיניו‪ ,‬ראה מלווה ולווה‬
‫כה)‪ְּ .‬כמֹו ֶׁש ִּיְׁש ַּת ְעֵּבד ֶה ָעֵרב – שגם הערב‬       ‫ָידּו ַע ּו ָמצּוי ֶׁשְּנ ָתנֹו ְּב ַמ ָּת ָנה‪ְ .‬ו ֵכן הֹורּו ַרּבֹו ַתי‪   .‬יז  ּו ִמְּפ ֵני ָמה‬

                                                            ‫ַהּפֹו ֵסק ִעם ִאְׁשּתֹו ֶׁש ִּי ְה ֶיה ָזן ֶאת ִּב ָּתּה ַח ָּיב ְלזּו ָנּה? ִמְּפ ֵני ֶׁשָּפ ַסק‬

‫מתחייב בלא תמורה‪ַ .‬הְּגאֹו ִנים – "כל‬                           ‫ִּבְׁש ַעת ִנּׂשּו ִאין‪ְ ,‬ו ַה ָּד ָבר ּדֹו ֶמה ַל ְּד ָבִרים ַהִּנ ְק ִנין ַּב ֲא ִמיָרה‪.‬‬
‫החכמים שעמדו אחר חיבור התלמוד‬
‫[עד הרמב"ם] ובנו בו [=התבוננו‬                                                                                       ‫אופן קיום אסמכתא‬
‫בו והעמיקו בהבנתו] ויצא להם שם‬
                                                            ‫יח  ְּכֶׁש ָהיּו ַח ְכ ֵמי ְס ָפַרד רֹו ִצין ְל ַה ְקנֹות ְּב ַא ְס ַמ ְכ ָּתא‪ָּ ,‬כְך ָהיּו‬
‫בחכמתם‪ ...‬שעמדו בארץ ישראל ובארץ‬
‫שנער [=בבל] ובספרד ובצרפת‪ ,‬למדו‬                             ‫עֹוִׂשין‪ :‬קֹו ִנין ִמ ֶּזה ֶׁשהּוא ַח ָּיב ָל ֶזה ֵמ ָאה ִּדי ָנִרין‪ְ ,‬ו ַא ַחר ֶׁש ְּי ַח ֵּיב‬
‫דרך התלמוד והוציאו לאור תעלומותיו‬                           ‫ַע ְצמֹו קֹו ִנין ִמַּב ַעל חֹובֹו ֶׁש'ָּכל ְז ַמן ֶׁש ִּי ְה ֶיה ָּכְך' אֹו 'ֶׁש ַּי ֲעֶׂשה‬
                                                            ‫ָּכְך'‪ֲ ' ,‬הֵרי ַהחֹוב ַה ֶּזה ָמחּול לֹו ֵמ ַע ְכָׁשו'‪ְ' ,‬ו ִאם ֹלא ִי ְה ֶיה' אֹו‬
  ‫וביארו ענייניו" (הקדמת משנה תורה‪ ,‬לג)‪.‬‬

‫'ֹלא ַי ֲעֶׂשה'‪ֲ ' ,‬הֵרי ִני ּתֹו ְבעֹו ַּבָּממֹון ֶׁש ִח ֵּיב ַע ְצמֹו ּבֹו'‪ְ .‬ו ַעל ֶּדֶרְך טז  ְּב ָד ָבר ֶׁש ֵאינֹו ָקצּוב – בהתחייבות‬

‫ממונית בלא הגבלת סכום (לחיובו של מי‬                         ‫ֶזה ָה ִיינּו עֹוִׂשין ְּב ָכל ַה ְּת ָנ ִאין ֶׁשֵּבין ָא ָדם ְל ִאְׁשּתֹו ְּבִׁשּדּו ִכין‬
‫שנשבע על התחייבותו‪ ,‬ראה מלווה ולווה כג‪,‬טו)‪.‬‬                                             ‫ּו ְב ָכל ַה ְּד ָבִרים ַהּדֹו ִמין ָל ֶהם‪.‬‬
‫ָלזּון אֹו ְתָך – לפרנס אותך‪ ,‬לדאוג‬

‫למזונותיך‪ְ .‬ל ַכּסֹו ְתָך – לקנות לך בגדים‪ֹ .‬לא ִנְׁש ַּת ְעֵּבד – "שכיון שאינו יודע הדבר ששעבד עצמו בו‪ ,‬לא סמכה דעתו‬

‫ולא שעבד עצמו"‪ ,‬כדין ערב לחוב לא קצוב (ראה מלווה ולווה כה‪,‬יג)‪ְ .‬ו ֵאין ָּכאן ָּד ָבר ָידּו ַע ּו ָמצּוי ֶׁשְּנ ָתנֹו ְּב ַמ ָּת ָנה – ומתנה‬

‫שלא הוגדרה בדיוק אינה מתנה (זכייה ומתנה ג‪,‬ה)‪ַ .‬רּבֹו ַתי – מי שהרמב"ם ראה כרבותיו‪ :‬רבי יוסף הלוי אבן מיגאש‪,‬‬

‫שאביו של הרמב"ם למד אצלו‪ ,‬ורבו הרי"ף (שאלה ופיקדון ה‪,‬ו)‪ .‬והרמב"ם אומר על רבי יוסף הלוי‪" :‬וחי ה' כי הבנת אותו‬

‫האיש בתלמוד מפליאה כל מי שמתבונן בדבריו ועומק עיונו‪ ,‬עד שאפשר לי לומר עליו‪ :‬לפניו לא היה מלך כמוהו‬

‫בשיטתו" (הקדמה לפה"מ)‪ .‬יז   ַהּפֹו ֵסק – המתחייב‪ֶׁ .‬שָּפ ַסק ִּבְׁש ַעת ִנּׂשּו ִאין – כשקנו מידו או בשעת קידושין‪ ,‬אף אם לא‬

‫קנו מידו (אישות כג‪,‬יז)‪ַ .‬ל ְּד ָב ִרים ַהִּנ ְק ִנין ַּב ֲא ִמי ָרה – התחייבות שמתחייבים החתן והכלה זה לזה בשעת הקידושין נקנית‬

‫באמירה‪ ,‬בדיבור בלבד וחלה גם בלא מעשה קניין‪ ,‬שמתוך רוב השמחה של הקידושין‪ ,‬גומר ומקנה באמירה בלבד‬

‫(אישות כג‪,‬יד)‪ .‬והפוסק בשעת נישואין לזון את בת אשתו‪ ,‬אף על פי שמדובר בדבר שאינו קצוב‪ ,‬עקב שמחת הנישואין‬

‫(הדומה לשמחת הקידושין) מסכים לשעבד את עצמו ולהקנות גם בדבר שאינו קצוב‪.‬‬

‫יח  רֹו ִצין ְל ַה ְקנֹות ְּב ַא ְס ַמ ְכ ָּתא – ואין הם בית דין חשוב (ראה הלכה יג)‪ .‬קֹו ִנין ִמ ֶּזה – בהתחייבות בלא תנאי (כבהלכה טו)‪.‬‬

‫קֹו ִנין ִמַּב ַעל חֹובֹו – כדי לחזק את אמירתו‪ ,‬שלא יהיה כמשחק ומהתל (לעיל ה‪,‬יג)‪ָ .‬מחּול לֹו ֵמ ַע ְכָׁשו – במחילה אין דין‬

‫אסמכתא‪ ,‬כמבואר לעיל ז‪ִׁ .‬שּדּו ִכין – הסכמה בין המיועדים להתקדש על התנאים הכספיים (אישות כג‪,‬יג)‪ .‬בשידוכין שיש‬

‫מיד לאחריהם קידושין‪ ,‬כל מה שהסכימו עליו נקנה גם בלי מעשה קניין‪ ,‬מפני שהם "דברים הנקנים באמירה" (שם)‪.‬‬
   288   289   290   291   292   293   294   295   296   297   298