Page 287 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 287
נייןק רפס המכיר לכותה פרק ט 265
דְ 2וָרצּו ַהָּלקֹוחֹות ַל ֲחזֹר – אחר שנתנו דֲ 2א ָבל ִאם הּו ְזלּו ַהֵּפרֹותְ ,וָרצּו ַהָּלקֹוחֹות ַל ֲחזֹר – חֹו ְזִרין,
כסף ולפני שמשכו את הפירותְּ .כ ִדי ָנם ּו ְמ ַקְּב ִלין ' ִמי ֶׁשָּפַרע'ְּ ,כ ִדי ָנם ִעם ְׁש ָאר ָה ָעם; ֶׁש ִאם ְנ ַח ֵּיב
אֹו ָתם ִל ַּקח ַהֵּפרֹות ְּכ ִדין ּתֹוָרה – ֲהֵרי זֹו ָר ָעה ַל ְּיתֹו ִמים,
ִעם ְׁש ָאר ָה ָעם – ולא כדין הקדש שאם
קנו מהיתומים אינם יכולים לחזור.
ֶׁש ִאם ִי ְה ֶיה ִּדי ָנם ָּכְךְּ ,כֶׁש ִּי ְצ ָט ְרכּו ִל ְמּ ֹכר ֹלא ִי ְמ ְצאּו ִמי ֶׁש ִּי ֵּתן והסיבה להבדל היא ,שאין חוששים
שבגלל תקנה זו לא יקדישו בני אדם
או לא ימכרו להקדש ,אך ביתומים ָל ֶהם ָּד ִמים.
חוששים לדבר זה (המאירי גטין נב,ב)ֹ .לא ה ְו ֵכן ְיתֹו ִמים ֶׁשָּל ְקחּו ֵּפרֹותּ ,ו ָמְׁשכּו ַהֵּפרֹות ְוֹלא ָנ ְתנּו
ִי ְמ ְצאּו ִמי ֶׁש ִּי ֵּתן ָל ֶהם ָּד ִמים – לא יהיה
ַה ָּד ִמיםְ ,והּו ְקרּו – ֹלא ִי ְה ֶיה ּ ֹכ ַח ֶה ְדיֹוט ָּגדֹול ִמּ ֹכ ָחן; ְו ִאם מי שיקנה מהם ,מחשש שיחזרו בהם
היתומים ויפסיד.
הּו ְזלּו ַהֵּפרֹות – ֵאי ָנן חֹו ְזִריןֶׁ ,שּזֹו ָר ָעה ָל ֶהםְּ :כֶׁש ִּי ְצ ָטְרכּו
ה ְוהּו ְקרּו – אין המוכר יכול לחזור ִל ְקנֹות ֵּפרֹותֹ ,לא ִי ְמ ְצאּו ִמי ֶׁש ִּי ְמּכֹר ָל ֶהם.
בו ,מפני שמשיכתם קונה כבכל אדם.
ֵאי ָנן חֹו ְזִרין – ודינם כתקנת חכמים, ו ָנ ְתנּו ַה ָּד ִמים ְוֹלא ָמְׁשכּו ַהֵּפרֹותְ ,והּו ְזלּו ַהֵּפרֹות – חֹו ְזִרין;
שהמשיכה מועילה.
ֹלא ִי ְה ֶיה ּכֹ ַח ֶה ְדיֹוט ָחמּור ֵמ ֶהן .הּו ְקרּו – ִאם ָרצּו ַהּמֹו ְכִרים ו יֹא ַמר ָל ֶהם ַהּמֹו ֵכר וכו' – שזהו
החשש שבגללו תיקנו חכמים שרק
המשיכה קונה ,ולא המעות (לעיל ג,ה). ַל ֲחזֹר ָּב ֶהם ,חֹו ְזִריןּ ,ו ְמ ַקְּב ִלין ' ִמי ֶׁשָּפַרע'; ֶׁש ִאם ִי ְה ֶיה ִּדי ָנם
ולכן גם כאן תיקנו חכמים שלא יקנו ֶׁש ִּי ְקנּו ִּב ְנ ִתי ַנת ַהָּמעֹות ,יֹא ַמר ָל ֶהם ַהּמֹו ֵכר ' ִנְׂשְרפּו ַהֵּפרֹות
ֶׁשְּל ַק ְח ֶּתם' אֹו ' ָא ְבדּו ְּב ֹא ֶנס'ּ' ,ו ְכ ָבר ַנ ֲעׂשּו ִּב ְרׁשּו ְת ֶכם ִמׁ ְּש ַעת אלא במשיכה .ובהקדש אין חשש שמא
לא יטרח המוכר להציל בשרפה מפני
כבוד ההקדש (המאירי גטין נב,א). ְנ ִתי ַנת ַהָּמעֹות'.
זְּ 1פָר ִקים – זמניםֶ .ה ֱע ִמידּו ִּד ְבֵרי ֶהם זמנים שהמעות קונות
ַעל ִּדין ּתֹוָרה ַּבָּבָׂשר – שהכסף קונה זְּ 1ב ַאְרָּב ָעה ְּפָר ִקים ַּבׁ ָּש ָנה ֶה ֱע ִמידּו ִּד ְבֵרי ֶהם ַעל ִּדין ּתֹוָרה
בלא משיכה ,שהרי קנה רק חלק מן
ַּבָּבָׂשרִ ,מְּפ ֵני ֶׁש ָה ָעם ֻּכָּלן ְצ ִרי ִכין ַלָּבָׂשרְ ,ו ֵאּלּו ֵהםֶ :ע ֶרב יֹום הבהמהְ .צִרי ִכין ַלָּבָׂשר – לשמחת יום
טוב ולקרבנות הרגל (יום טוב ו,יח; חגיגה
א,א) .יֹום טֹוב ָה ַא ֲחרֹון ֶׁשֶּל ָחג – שמיני טֹוב ָה ַא ֲחרֹון ֶׁשֶּל ָחגְ ,ו ֶעֶרב יֹום טֹוב ָהִראׁשֹון ֶׁשַּלֶּפ ַסחְ ,ו ֶעֶרב
עצרת ,שאחר חג הסוכות" ,שהיו ָה ֲע ֶצֶרתְ ,ו ֶעֶרב רֹאׁש ַהׁ ָּש ָנה.
מרבין בשמחה ,מפני שרגל לעצמו הוא זֵּ 2כי ַצד? ָה ָיה ַלַּטָּבח ׁשֹורֲ ,א ִפּלּו ָׁשֶוה ֵמ ָאה ִּדי ָנרְ ,ו ָל ַקח
וחביב עליהן" (רש"י חולין פג,א)ֲ .ע ֶצ ֶרת –
שבועות. ִּדי ָנר ֶא ָחד ִמן ַהּלֹו ֵק ַח ְּכ ֵדי ִל ֵּתן לֹו ָּבָׂשר ְּכֶׁש ִּיְׁשחֹטְ ,וֹלא
ִנ ְת ַקְּבצּו לֹו ָּכל ְּד ֵמי ַהּׁשֹור – ֵאינֹו ָיכֹול ַל ֲחזֹר ּבֹוֶ ,אָּלא
זַ 2טָּבח – שוחטְ .וֹלא ִנ ְת ַקְּבצּו לֹו ָּכל ַמְׁש ִחי ִטין ֶאת ַהַּטָּבח ְּב ַעל ָּכְרחֹוְ ,וכֹו ִפין אֹותֹו ִלְׁשחֹט ְו ִל ֵּתן
ְּד ֵמי ַהּׁשֹור – לא נמצאו די קונים לקנות
את כל השור ,והטבח מבקש להחזיר
ַהָּבָׂשר ַלּלֹו ֵק ַחְ .ל ִפי ָכְךִ ,אם ֵמת ַהּׁשֹור – ֵמת ִּב ְרׁשּות ַהּלֹו ֵק ַח .את הדמים שקיבל ולא לשחוט את
השור ,כדי שלא יפסיד את שאר הבשר.
ַמְׁש ִחי ִטין ֶאת ַהַּטָּבח – מכריחים אותו לשחוטֵ .מת ִּבְרׁשּות ַהּלֹו ֵק ַח – והפסיד הקונה את מה ששילם ,מפני שהעמידו
חכמים את הדין על דין תורה ,שהמעות קונות ,ונמצא שהשור שמת כבר היה של הקונים (פה"מ חולין ה,ד) .אבל בשאר
ימי השנה ,אף אם כבר שילם לטבח את כל דמי השור ,ומת השור ,הטבח חייב להחזיר לקונה את כספו ,מפני שלא
קנה אם עדיין לא משך את הבשר.
