Page 268 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 268

‫נייןק רפס‪      ‬המכיר לכותה‪      ‬פרק ב	‬                                                       ‫‪	246‬‬

‫ח   ְו ִת ְק ֶנה – לשון עתיד‪ּ .‬ו ְק ֵנה – לשון הלשון המועילה לקנייה‬

‫ח   ָהאֹו ֵמר ַל ֲח ֵברֹו ' ְמׁ ֹשְך ְו ִת ְק ֶנה' אֹו ' ֲח ַזק ְו ִת ְק ֶנה'‬                                     ‫הווה‪ ,‬לשון ציווי‪.‬‬

‫ְו ַכּיֹו ֵצא ִּב ְד ָבִרים ֵאּלּו‪ְ ,‬ו ָה ַלְך ּו ָמַׁשְך אֹו ֶה ֱח ִזיק – ֹלא‬                 ‫ט   ְמׁ ֹשְך ָּפָרה זֹו וכו' – שהפריד‬

                                                                                               ‫המוכר בין מעשה הקניין לבין הבעלות‬
‫(הקניין)‪ֹ .‬לא ָק ָנה – משום שבזמן ָק ָנה‪ֶׁ ,‬שַּמְׁש ַמע ' ִּת ְק ֶנה' ְל ַהָּבא‪ַ ,‬ו ֲע ַד ִין ֹלא ִה ְק ָנה לֹו‪ֶ .‬אָּלא‬
                                                                                               ‫הבעלות (בסוף שלושים הימים) לא‬
‫ָצִריְך ַהּמֹו ֵכר אֹו ַהּנֹו ֵתן לֹו ַמר לֹו ' ְמׁ ֹשְך ּו ְק ֵנה' אֹו ' ֲח ַזק‬               ‫נעשה מעשה קניין‪ .‬ולא יועיל מעשה‬
‫ּו ְק ֵנה' ְו ַכּיֹו ֵצא ִּב ְד ָבִרים ֵאּלּו ֶׁשַּמְׁש ָמ ָען ֶׁש ִּי ְק ֶנה ַע ָּתה ְּב ֵעת‬  ‫הקניין הראשון שעשה‪ ,‬מפני שכבר‬

                                   ‫ֶׁש ִּי ְמׁשְֹך אֹו ַי ֲח ִזיק‪.‬‬                             ‫עבר‪ ,‬ובשעה שנעשה לא הועיל‪ ,‬כי לא‬
                                                                                               ‫קנה בו דבר (השווה בין קניין במשיכה‪ ,‬שאינו‬
‫ט   ָהאֹו ֵמר ַל ֲח ֵברֹו ' ְמׁשְֹך ָּפָרה זֹו‪ְ ,‬וֹלא ִּת ְק ֶנה ֶאָּלא ְל ַא ַחר‬
                                                                                               ‫קונה‪ ,‬לבין קניין בכסף‪ ,‬כגון בקידושין‪ ,‬שהוא‬

‫ְׁשלִׁשים יֹום'‪ּ ,‬ו ָמַׁשְך – ֹלא ָק ָנה‪ְ .‬ו ִאם ָא ַמר לֹו ' ְק ֵנה ֵמ ַע ְכָׁשו‬              ‫קונה‪ .‬ראה‪ :‬אישות ז‪,‬י; כס"מ)‪ְ .‬ק ֵנה ֵמ ַע ְכָׁשו –‬
‫ּו ְל ַא ַחר ְׁשלִׁשים יֹום' – ָק ָנה‪ַ ,‬ו ֲא ִפּלּו ָה ְי ָתה עֹו ֶמ ֶדת ָּב ֲא ַגם‬            ‫מפני שהמוכר מתכוון שלאחר שלושים‬
                                                                                               ‫יום‪ ,‬תהיה הפרה קנויה למפרע‪ ,‬כלומר‬

‫ְּביֹום ְׁשלִׁשים‪ֶׁ ,‬ש ֶּזה ְּכ ִמי ֶׁש ִה ְק ָנה ֵמ ַע ָּתה ַעל ְּת ַנאי‪ַ :‬נ ֲעָׂשה‬           ‫משעת מעשה הקניין‪ .‬נמצא שהקניין‬
‫ַה ְּת ַנאי – ִנ ְת ַק ֵּים ַהִּק ְנ ָין‪ְ .‬ו ָכל ָהאֹו ֵמר ' ַעל ְמ ָנת' – ְּכאֹו ֵמר‬          ‫חל בשעת מעשה הקניין‪ֲ .‬א ַגם – אחו‪.‬‬
                                                                                               ‫מקום חורש או ערבה (ר' תנחום)‪ .‬מקום‬
                                            ‫' ֵמ ַע ְכָׁשו'‪.‬‬                                   ‫הפקר‪ ,‬שאינו שייך לאיש‪ .‬נמצא‬

‫י‪ַ   1‬הּמֹו ֵכר ְּב ֵה ָמה ַל ֲח ֵברֹו אֹו ְנ ָת ָנּה לֹו ְּב ַמ ָּת ָנה‪ְ ,‬ו ָא ַמר לֹו‬        ‫שהפרה אינה ברשות הלוקח ביום‬
                                                                                               ‫השלושים‪ ,‬ואף על פי כן הקניין‬

‫' ְק ֵנה אֹו ָתּה ְּכ ֶדֶרְך ֶׁשְּב ֵני ָא ָדם קֹו ִנין'‪ִ :‬אם ָמַׁשְך אֹו ִה ְגִּביַּה –‬       ‫מועיל‪ ,‬כיוון שבשעת הקניין משך‬
‫ָק ָנה; ֲא ָבל ִאם ָר ַכב ָע ֶלי ָה‪ִ :‬אם ַּבׂ ָּש ֶדה – ָק ָנה; ּו ָב ִעיר – ֹלא‬               ‫אותה לרשותו‪ ,‬והקניין חל למפרע‬
                                                                                               ‫מאותה שעה‪ַ .‬נ ֲעָׂשה ַה ְּת ַנאי – שיעברו‬
             ‫ָק ָנה‪ְ ,‬ל ִפי ֶׁש ֵאין ֶּדֶרְך ְּב ֵני ָא ָדם ִלְרּ ֹכב ָּב ִעיר‪.‬‬                ‫שלושים יום‪ִ .‬נ ְת ַק ֵּים ַהִּק ְנ ָין – משעת‬

‫י‪ְ   2‬ל ִפי ָכְך‪ִ ,‬אם ָה ָיה ָא ָדם ָחׁשּוב‪ֶׁ ,‬ש ַּדְרּכֹו ִלְרּכֹב ָּב ִעיר‪ ,‬אֹו‬              ‫מעשה הקניין‪ְ .‬ו ָכל ָהאֹו ֵמר ַעל ְמ ָנת‬
                                                                                               ‫וכו' – כגון שאמר לו 'קנה בהמה זו‬

‫על מנת שתתן לי כסף בעוד שלושים ָא ָדם ְמ ֻז ְל ָזל ְּביֹו ֵתר‪ֶׁ ,‬ש ֵאינֹו ַמ ְקִּפיד ַעל ִהּלּוכֹו ָּב ִעיר רֹו ֵכב‪,‬‬
                                                                                               ‫יום'‪ ,‬משמעו 'ק ֵנה בהמה זו מעכשיו‪,‬‬
‫ְּכגֹון ַהִּמַּטְּפ ִלין ְּב ִגּדּול ַהְּב ֵהמֹות ְו ָה ֲע ָב ִדים‪ ,‬אֹו ֶׁש ָה ְי ָתה‬          ‫אם תתן לי כסף בעוד שלושים יום'‪.‬‬
‫ִאׁ ָּשה‪ ,‬אֹו ֶׁש ָה ָיה ִּבְרׁשּות ָהַרִּבים‪ֶׁ ,‬ש ָהַרִּבים ּדֹו ֲח ִקין ָׁשם –‬
                                                                                               ‫י‪ָ   1‬מַׁשְך – הקונה משך את הבהמה‬
                ‫ֲהֵרי ֶזה ָק ָנה ָּבְר ִכי ָבה‪ְ ,‬והּוא ֶׁש ְּת ַהֵּלְך ּבֹו‪.‬‬
                                                                                               ‫לרשותו או לסמטה או לחצר של‬

                                                                                               ‫שניהם‪ ,‬שרק בזה מועיל הקניין‬

‫במשיכה‪ִ .‬ה ְגִּביַּה – בזה מועיל בכל מקום‪ ,‬כמבואר בהלכה ה‪.‬‬

‫י‪ָ   2‬א ָדם ָחׁשּוב – בעל מעמד חברתי בכיר‪ ,‬שאין דרכו למשוך בהמה‪ ,‬ולכן רוכב עליה‪ָ .‬א ָדם ְמ ֻז ְל ָזל ְּביֹו ֵתר‬

‫וכו' – שאינו מקפיד על הופעתו‪ ,‬ודרכו לרכוב בעיר ("הלוכו בעיר רוכב") אף במקומות שלא מקובל לרכוב‬

‫בהם‪ִ .‬אׁ ָּשה – שדרכה לרכוב על הבהמה‪ ,‬ולא להוליך אותה במשיכה‪ ,‬הדורשת כוח רב‪ִּ .‬בְרׁשּות ָהַרִּבים‬

‫ֶׁש ָהַרִּבים ּדֹו ֲח ִקין ָׁשם – שרגילים לרכוב שם על הבהמה ולא להנהיגה‪ ,‬שמא מתוך הצפיפות תישמט אחיזתו‬

‫בבהמתו‪ .‬ואף על פי שבמשיכה אינו קונה ברשות הרבים (לעיל ה)‪ ,‬משיכה הנעשית ברכיבה על הבהמה טובה‬

‫ממשיכה רגילה‪ ,‬ולכן קונה גם ברשות הרבים (המאירי ב"מ ט‪,‬א)‪ְ .‬והּוא ֶׁש ְּת ַהֵּלְך ּבֹו – שתלך הבהמה בעקבות‬

                                                                                               ‫הנהגתו אותה (לעיל ו)‪.‬‬
   263   264   265   266   267   268   269   270   271   272   273