Page 221 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 221
זקיםנ רפס שפנ תושמיר חצור תהלכו פרק ג 199
"ְּב ָידֹו"ִ ,ה ְצ ִריְך ַהָּכתּוב ִל ְהיֹות ַה ַהָּכ ָיה "ְּב ֵאי ָבה"; ִמְּכ ָלל ז ְו ֵי ָר ֶאה ִלי – ראה לעיל ביאור ב,יד.
ֲעָׂשָרה ְט ָפ ִחים – כ 80-ס"מ .הגובה
מלמד אם דחף אותו מתוך שנאה אם ֶׁשְּמַׁש ֲעִרין ּ ֹכ ַח ַה ַהָּכ ָיה.
ז ְו ֵכן ַהּדֹו ֵחף ֶאת ֲח ֵברֹו ֵמרֹאׁש ַהַּגגְ ,ו ָנ ַפל ּו ֵמת – ְמַׁש ֲע ִרין לאו (י')ְּ .כ ֶדֶרְך ֶׁש ָא ְמרּו ַּבּבֹור ְל ִע ְנ ַין
ְּב ֵה ָמה – שפטור על הריגתה מגובה זה
(נזקי ממון יב,י) .וקל וחומר למי שדוחף בן ּ ֹג ַבּה ַהָּמקֹום ֶׁש ִהִּפילֹו ֵמ ָע ָליו ְו ֹכ ַח ַהִּנ ְד ָחףֶׁ ,ש ֵאינֹו ּדֹו ֶמה ֶּבן
אדם ,מפני שהוא מסוגל להיזהר יותר יֹומֹו ֶׁשָּנ ַפל ְל ָגדֹול ֶׁשָּנ ַפלּ .ו ִמַּנ ִין ֶׁשְּמַׁש ֲעִרין ּ ֹג ַבּה ַהָּמקֹום?
ֶׁשֶּנ ֱא ַמרְ" :ו ִאם ְּבִׂש ְנ ָאה ֶי ְהֳּד ֶפּנּו" (שם לה,כ)ְ .ו ֵי ָר ֶאה ִלי ֶׁשָּכל
מן הבהמה (י').
ָמקֹום ֶׁש ֵאין ְּב ָג ְבהֹו ֲעָׂש ָרה ְט ָפ ִחים – ֵאין ּבֹו ְּכ ֵדי ְל ָה ִמית ,ח גּוׁש ֶׁשְּל ֶמ ַלח ְו ָג ְפִרית – גוש שהוצא
מן האדמה המורכב ממלח וגפרית ,כגון ְּכ ֶדֶרְך ֶׁש ָא ְמרּו ַּבּבֹור ְל ִע ְנ ַין ְּב ֵה ָמה.
אלו שבסביבות ים המלח (י')ְ .צרֹורֹות ח ֶא ָחד ַהַּמֶּכה ֶאת ֲח ֵברֹו ְּב ֶא ֶבן אֹו ְּב ֵעץ ,אֹו ֶׁש ִהָּכהּו ְּבגּוׁש
– אבנים קטנות (פה"מ כלים ה,ח)ֶּ .פ ַלח
ֶׁשַּל ֲא ָד ָמה אֹו ְּבגּוׁש ֶׁשְּל ֶמ ַלח ְו ָג ְפ ִרית אֹו ְּב ַסל ָמ ֵלא ָע ָפר ֶׁשִּל ְד ֵב ָלה – חתיכה של תאנים דבוקות
(פה"מ פאה ח,ה)ְ .ו ַהּ ֹכ ֶבד הּוא ֶׁשֵּמ ִמית
– משקל כלי הרצח משפיע יותר מן אֹו ְצרֹורֹותַ ,ו ֲא ִפּלּו ְּב ֶפ ַלח ֶׁשִּל ְד ֵב ָלהֶׁ ,שֶּנ ֱא ַמרֲ " :אֶׁשר ָימּות
ָּבּה" (שם לה,יז; לה,כג) – ָּכל ֶׁשהּוא ָראּוי ְל ָה ִמיתְ ,ו ַהּ ֹכ ֶבד הּוא
החומר שהוא עשוי ממנו (י').
ֶׁשֵּמ ִמית.
טָּ 1פטּור ִמִּמי ַתת ֵּבית ִּדין – אבל
חייב בדיני שמים (י'; כבכל מופעיו של ביטוי גרימת מוות מייד
זה במשנה תורה)ָּ .כ ַבׁש ָע ָליו ְּבתֹוְך ַה ָּים –
מנע ממנו להרים את ראשו מעל המים. טַ 1הּדֹו ֵחף ֶאת ֲח ֵברֹו ְלתֹוְך ַהַּמ ִים אֹו ְלתֹוְך ָה ֵאׁש – אֹו ְמ ִדין
טָ 2ח ְטמֹו – אפוְ .מ ַפְרֵּפר – מניע את אֹותֹוִ :אם ָיכֹול ַל ֲעלֹות ִמׁ ָּשם – ָּפטּור ִמִּמי ַתת ֵּבית ִּדין; ְו ִאם
ֵאינֹו ָיכֹול ַל ֲעלֹות – ַח ָּיבְ .ו ֵכן ִאם ָּכ ַבׁש ָע ָליו ְּבתֹוְך ַה ָּים אֹו
אבריו לפני מותוֶׁ .שְּכ ָפתֹו – שקשר
ְּבתֹוְך ָה ֵאׁש ַעד ֶׁשֹּלא ִנְׁש ַאר ּבֹו ּכֹ ַח ַל ֲעלֹותּ ,ו ֵמת – ַח ָּיבַ ,אף אותוַּ .בִּצָּנה – במקום קרֶׁ .שָּמ ַנע ִמֶּמּנּו
ָהרּו ַח – שמנע ממנו מלנשום ,ומת
ממחסור בחמצןְ .ו ִעׁ ֵּשן ָע ָליו – מילא ַעל ִּפי ֶׁש ֵאינֹו הּוא ַהּדֹו ֵחף ַּב ְּת ִחָּלה.
את המקום בעשן עד שנחנק (הערוך). טְ 2והּוא ַה ִּדין ַלַּמִּני ַח ָידֹו ַעל ִּפי ֲח ֵברֹו ְו ָח ְטמֹו ַעד ֶׁש ִהִּניחֹו
ְל ַב ִית ֶׁשְּלַׁש ִיׁש – בית אטום לגמרי (רש"י
סנהדרין ע"ז,א; להלן ה,ב)ֶׁ .ש ֱה ִמיתֹו ַה ֶה ֶבל – ְמ ַפְרֵּפר ְו ֵאינֹו ָיכֹול ִל ְחיֹות ,אֹו ֶׁשְּכ ָפתֹו ְו ִהִּניחֹו ַּבִּצָּנה אֹו ַּב ַחָּמה
כידוע לנו היום :שצרך הנר את החמצן ַעד ֶׁשֵּמת ,אֹו ֶׁשָּב ָנה ָע ָליו ָמקֹום ַעד ֶׁשָּמ ַנע ִמֶּמּנּו ָהרּו ַח ,אֹו
שהאדם זקוק לו ונפלטה דו תחמוצת ֶׁש ִה ְכ ִניסֹו ִל ְמ ָעָרה ּו ַב ִית ְו ִעׁ ֵּשן ָע ָליו ַעד ֶׁשֵּמת ,אֹו ֶׁש ִה ְכ ִניסֹו
הפחמן החונקת את האדם. ְל ַב ִית ֶׁשְּלַׁש ִיׁש ְו ִה ְד ִליק ָע ָליו ֵנר ַעד ֶׁש ֱה ִמיתֹו ַה ֶה ֶבל – ְּב ָכל
ֵאּלּו ֶנ ֱהָרג ָע ָליוֶׁ ,ש ֶּזה ְּכ ִמי ֶׁש ֲח ָנקֹו ְּב ָידֹו.
י ֶׁשּסֹוף ַהִּצָּנה אֹו ַה ַחָּמה ָלבֹוא ְלָׁשם –
גרימת מוות לאחר זמן
שעתיד להתקרר או להתחמם .בכל אלו,
גורם המוות אינו מצוי בשעה שעשה את
י ֲא ָבל ַהּכֹו ֵפת ֶאת ֲח ֵברֹו ְו ִהִּניחֹו ָּבָר ָעב ַעד ֶׁשֵּמת ,אֹו ֶׁשְּכ ָפתֹו המעשה המביא למיתה או המסיר את
המניעה מן המיתה (המאירי סנהדרין עז
ע"א)ִּ .גי ִגית – נראה שמשמעותה כאן ְו ִהִּניחֹו ְּב ָמקֹום ֶׁשּסֹוף ַהִּצָּנה אֹו ַה ַחָּמה ָלבֹוא ְלָׁשם ּו ָב ָאה
כעין חבית גדולה ,שהיה יכול לנוע בה ֶו ֱה ִמי ַתּתּו ,אֹו ֶׁשָּכ ָפה ָע ָליו ִּגי ִגית ,אֹו ֶׁשָּפַרע ָע ָליו ֶאת ַהַּמ ֲע ֵז ָבה,
מעט ולפתוח בה פתח קטן כדי לנשום אֹו ֶׁש ִהׁ ִּשיְך ּבֹו ֶאת ַהָּנ ָחׁשְ ,ו ֵאין ָצִריְך לֹו ַמר ִאם ִׁש ָּסה ּבֹו ֶּכ ֶלב
אֹו ָנ ָחׁש – ְּב ָכל ֵאּלּו ֵאין ֵּבית ִּדין ְמ ִמי ִתין אֹותֹוַ ,ו ֲה ֵרי הּוא (או"ש)ֶׁ .שָּפַרע ָע ָליו ֶאת ַהַּמ ֲע ֵז ָבה – הסיר
את העפר והסיד שבתקרה ,ולאחר מכן
נכנס קור לאותו מקום ומת (פה"מ סוכה א,ז; רש"י סנהדרין עז,א)ֶׁ .ש ִהׁ ִּשיְך ּבֹו ֶאת ַהָּנ ָחׁש – שפתח את פי הנחש והצמיד את
שיניו לגופו ,שעדיין לא יצא הארס מפי הנחש כשהשיך אותו" ,שסם הנחש שהמית – מעצמו הוא מקיאו" (נזקי ממון
י,ח; פה"מ סנהדרין ט,א)ִׁ .ש ָּסה ּבֹו ֶּכ ֶלב – רמז לכלב בידו או בקולו שיתנפל עליו (פה"מ סנהדרין ט,א) .אינו נהרג ,מפני שאין זה
