Page 219 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 219
זקיםנ רפס שפנ תושמיר חצור תהלכו פרק ב 197
ֵּגרּ תֹוָׁשב – ֵאינֹו ֶנ ֱה ָרג ָע ָליו ְּב ֵבית ִּדיןֶׁ ,שֶּנ ֱא ַמרְ " :ו ִכי ָי ִזד ִאיׁש ביאה יב,יא; חגיגה ב,א .)3יא ֵּגר ּתֹוָׁשב –
גוי המקיים את שבע מצוות בני נח, ַעל ֵר ֵעהּו" (שמות כא,יד)ְ .ו ֵאין ָצ ִריְך לֹו ַמר ֶׁש ֵאינֹו ֶנ ֱה ָרג ַעל ַהּגֹוי.
מפני שציווהו בהן הקדוש ברוך הוא ְו ֶא ָחד ַההֹוֵרג ֶאת ֶע ֶבד ֲא ֵחִרים אֹו ַההֹוֵרג ַע ְבּדֹו – ֲהֵרי ֶזה ֶנ ֱהָרג
בתורה ,והוא הגר הרשאי לגור בארץ
(איסורי ביאה יד,ז-ח; מלכים ח,יא)ֵ .אינֹו ֶנ ֱה ָרג ָע ָליוֶׁ ,ש ָה ֶע ֶבד ְּכ ָבר ִקֵּבל ָע ָליו ִמ ְצוֹות ְונֹו ַסף ַעל ַנ ֲח ַלת יי.
ָע ָליו ְּב ֵבית ִּדין – אבל חייב בדיני
שמים (כס"מ)ֶׁ .שֶּנ ֱא ַמרְ " :ו ִכי ָי ִזד ִאיׁש יב ַמה ֵּבין ַע ְבּדֹו ְל ֶע ֶבד ֲא ֵחִרים? ֶׁש ַע ְבּדֹו ֵיׁש לֹו ְרׁשּות
ַעל ֵר ֵעהּו [ולא על גוי] ְל ָהְרגֹו ְב ָעְר ָמה, ְל ַהּכֹותֹוְ .ל ִפי ָכְךִ ,אם ִהָּכה ַע ְבּדֹו ַהָּכ ָיה ֶׁש ֵּיׁש ָּבּה ְּכ ֵדי ְל ָה ִמית,
ֵמ ִעם ִמ ְזְּב ִחי ִּת ָּק ֶחּנּו ָלמּות"ַ .נ ֲח ַלת יי ְו ָנ ָטה ָלמּותְ ,ו ָע ַמד ַאְרַּבע ְו ֶעְׂשִרים ָׁשעֹות ְו ַא ַחר ָּכְך ֵמת – ֵאינֹו
– עם ישראל.
ֶנ ֱה ָרג ָע ָליוַ ,אף ַעל ִּפי ֶׁשֵּמת ֵמ ֲח ַמת ַהַּמָּכהֶׁ ,שֶּנ ֱא ַמרֹ" :לא ֻי ַּקם יב ֶׁש ַע ְבּדֹו ֵיׁש לֹו ְרׁשּות ְל ַהּכֹותֹו
– כדי לייסר אותו (=ללמד אותו ִּכי ַכ ְסּפֹו הּוא" (שם כא,כא)ּ .ו ַמה הּוא "יֹום אֹו יֹו ַמ ִים" (שם)? יֹום
באמצעות הכאה) ,וחובה על אדוניו ֶׁשהּוא ְּכיֹו ַמ ִיםֶׁ ,שהּוא ֵמ ֵעת ְל ֵעת.
להתנהג עמו שלא באכזריות כדרך
ישראל הרחמנים (לאזהרות הרמב"ם בעניין יג ֲא ָבל ַהַּמֶּכה ֶע ֶבד ֶׁש ֵאינֹו ֶׁשּלֹו – ֲא ִפּלּו ֵמת ְל ַא ַחר ַּכָּמה
זה ,ראה עבדים ט,ח)ֶׁ .שֶּנ ֱא ַמר – במי שמכה
את עבדוְ" :ו ִכי ַיֶּכה ִאיׁש ֶאת ַע ְבּדֹו אֹו ָי ִמים ֵמ ֲח ַמת ַהַּמָּכה ,הֹו ִאיל ְו ִהָּכהּו ְּכ ֵדי ְל ָה ִמיתֲ ,הֵרי ֶזה ֶנ ֱהָרג
ֶאת ֲא ָמתֹו ַּבׁ ֵּש ֶבט ּו ֵמת ַּת ַחת ָידֹוָ ,נקֹם ָע ָליו ִּכְׁש ָאר ְּב ֵני ֹחִרין.
ִיָּנ ֵקם [בעונש מוות]ַ .אְך ִאם יֹום אֹו
יד ֵי ָר ֶאה ִלי ֶׁש ַהַּמֶּכה ֶאת ַע ְבּדֹו ְּב ַסִּכין ְו ַס ִיף אֹו ְּב ֶא ֶבן ְו ֶא ְגרֹוף
יֹו ַמ ִים ַי ֲע ֹמדֹ ,לא ֻי ַּקם [=לא ייהרג] ִּכי
ַכ ְסּפֹו הּוא"ּ .ו ַמה הּוא יֹום אֹו יֹו ַמ ִים ְו ַכּיֹו ֵצא ָּב ֶהןַ ,ו ֲא ָמדּוהּו ְל ִמי ָתהּ ,ו ֵמת – ֵאינֹו ְּב ִדין 'יֹום אֹו
– אם די בכך שיעמוד יום ,מה פשר יֹו ַמ ִים'ַ ,ו ֲא ִפּלּו ֵמת ְל ַא ַחר ָׁש ָנה – ֶנ ֱהָרג ָע ָליוְ .ל ָכְך ֶנ ֱא ַמר:
"יומיים"?ֵ .מ ֵעת ְל ֵעת – יממה ,עשרים
וארבע ושעות. "ַּבׁ ֵּש ֶבט" (שם כא,כ); ֶׁשֹּלא ָנ ְת ָנה לֹו ּתֹוָרה ְרׁשּות ְל ַהּכֹותֹו ֶאָּלא
ְּבֵׁש ֶבט ּוְרצּו ָעה ְו ַכּיֹו ֵצא ָּב ֶהםֹ ,לא ַהָּכ ַית ְר ִצי ָחה.
יג ְּכ ֵדי ְל ָה ִמית – שהעריכו בית דין
שהיה עשוי למות מן המכה (להלן ג,ג).
טו ַהּמֹו ֵכר ֶאת ַע ְבּדֹו ּו ָפ ַסק ִעּמֹו ֶׁש ְּיַׁשְּמֶׁשּנּו ְׁשלִׁשים יֹום ,יד ֵי ָר ֶאה ִלי – הצהרת הרמב"ם
שהלכה זו מדעתו ואין לה מקור מפורש
(איגרת לר' פנחס הדיין ,מהדורת שילת ,עמ' תמג). ְו ִהָּכהּו ֶא ָחד ֵמ ֶהם ְּבתֹוְך ַהׁ ְּשלִׁשים יֹום ֶו ֱה ִמיתֹו – ֲהֵרי ֶזה ֶנ ֱהָרג
ַּבׁ ֵּש ֶבט – ענף דק שנועד ללמדו אבל לא ָע ָליוְ ,ו ֵאינֹו ְּב ִדין 'יֹום אֹו יֹו ַמ ִים'ָ :הִראׁשֹון – ְל ִפי ֶׁש ֵאינֹו
להביא למותו (רס"ג תרגם "זמורה" .וכן כתב "ַּכ ְסּפֹו" (שם כא,כא) ַהְּמ ֻי ָחד לֹו; ְו ַהׁ ֵּש ִני – ְל ִפי ֶׁש ֲע ַד ִין ֵאינֹו
רבנו על החמלה על העבד במו"נ ג,לט; עבדים ט,ח). ַּת ְח ָּתיו.
והטעם שבאלו נידון בדין יום או יומיים
הוא ,משום שיש להניח שלא התכוון טז ְו ֵכן ִמי ֶׁש ֶח ְציֹו ֶע ֶבד ְו ֶח ְציֹו ֶּבן חִֹריןְ ,ו ֶע ֶבד ֶׁשִּלְׁש ֵני ֻׁש ָּת ִפין
אדוניו להרוג אותו ולא ידע שיש באלה
– ֵאינֹו ְּב ִדין 'יֹום אֹו יֹו ַמ ִים'ֶׁ ,ש ֲהֵרי ֵאינֹו ְל ֶא ָחד ֵמ ֶהם "ַּכ ְסּפֹו" כדי להמית אותו.
טו ּו ָפ ַסק ִעּמֹו ֶׁש ְּיַׁשְּמֶׁשּנּו ְׁשלִׁשים (שם) ַהְּמ ֻי ָחד לֹוּ ,ו ְל ִפי ָכְך ֶנ ֱהָרג ָע ָליו ִּכְׁש ָאר ָה ָעם.
יֹום – התנה המוכר עם הקונה שימשיך
העבד לשרת אותו שלושים יוםְ .ו ֵאינֹו ְּב ִדין יֹום אֹו יֹו ַמ ִים – אלא הוא כמי שהורג בן חוריןָ .הִראׁשֹון – המוכרֶׁ .ש ֵאינֹו
ַּכ ְסּפֹו ַהְּמ ֻי ָחד לֹו – שהרי אין לו בעלות בלעדית על העבד ,ולקונה אותו אין זכות להשתמש בו.
טז ֶׁש ֶח ְציֹו ֶע ֶבד ְו ֶח ְציֹו ֶּבן ֹח ִרין – כגון עבד השייך לשני אדונים ,ושחררו אחד מהם (פה"מ :גטין ד,ה; עדויות א,יג)ַ .הְּמ ֻי ָחד
לֹו – שאין לאחד מהם זכות בלעדית על העבד (י').
