Page 199 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 199
זקיםנ רפס ומזיק חובל הלכות פרק ז 177
ָּפטּור ִמ ִּדי ֵני ָא ָדם – גם כאן ,אין האדם ַחָּטאת – ָּפטּור ִמ ִּדי ֵני ָא ָדםְ ,ו ַח ָּיב ְּב ִדי ֵני ָׁש ַמ ִים.
חייב מבחינה משפטית על מחשבה ו ַהְּמ ַנ ֵּסְך ֵיין ֲח ֵברֹו ַל ֲעבֹו ָדה ָז ָרה – ֹלא ֶנ ֱא ַסר ַה ַּי ִיןֶׁ ,ש ֵאין
בלבד ,ואין זה דומה למי שמפגל
ָא ָדם ִמ ִּיְׂש ָר ֵאל אֹו ֵסר ָּד ָבר ֶׁש ֵאינֹו ֶׁשּלֹוְ .ו ִאם ָה ָיה לֹו ּבֹו (הנזכר בהלכה הקודמת) ,שהוא חייב
בדיני אדם ,מפני ששם הפסול כרוך גם
בעשייה ,כגון שחיטת הבהמה או זריקת ֻׁש ָּתפּות ,אֹו ֶׁש ָה ָיה ְמֻׁשָּמד ֶׁש ֲהֵרי הּוא ְּכגֹוי ,אֹו ֶׁש ִה ְתרּו ּבֹו
ְו ִקֵּבל ַה ַה ְת ָר ָאה ֶׁש ֲה ֵרי הּוא ְמֻׁשָּמד ֲה ֵרי ֶזה אֹו ֵסר ַה ַּי ִיןְ ,ו ַח ָּיב דמה (תוספות רי"ד גטין נג,א).
ְלׁ ַשֵּלםְ .ו ֵהי ַאְך ִי ְת ַח ֵּיב ֶזה ְלׁ ַשֵּלםַ ,ו ֲה ֵרי הּוא ִמ ְת ַח ֵּיב ְּב ַנ ְפׁשֹו? ו ְמ ַנ ֵּסְך – יוצק יין לכבוד עבודה זרה.
ֶׁש ֵאין ָא ָדם ִמ ִּיְׂשָר ֵאל אֹו ֵסר ָּד ָבר ֶׁש ֵאינֹו
ִמְּפ ֵני ֶׁשֵּמ ֵעת ֶׁש ִה ְגִּביהֹו ִנ ְת ַח ֵּיב ְלׁ ַשֵּלםְ ,ו ֵאינֹו ִמ ְת ַח ֵּיב ְּב ַנ ְפׁשֹו
ֶׁשּלֹו – הכלל הזה נאמר רק כשגורם ַעד ֶׁש ְּי ַנ ֵּסְך.
האיסור נעשה במחשבה או ברצון ,ולכן
הם אינם נאסרים במחשבת מי שאינו גרימת נזק
הבעלים ,הואיל ואין כוונת המבקש
להזיק אלא לצער את חברו (שחיטה ב,כא. זָּ 1כל ַהּגֹוֵרם ְל ַה ִּזיק ָממֹון ֲח ֵברֹו – ַח ָּיב ְלׁ ַשֵּלם ֶנ ֶזק ָׁש ֵלם
ִמן ַה ָּי ֶפה ֶׁשִּב ְנ ָכ ָסיוִּ ,כְׁש ָאר ַהַּמ ִּזי ִקין; ַאף ַעל ִּפי ֶׁש ֵאינֹו וראה עוד :עבודה זרה ח,א ;3איסורי מזבח ד,טו;
וראה טומאת מת י,ה שם האיסור מדרבנן כפי שבאר הּוא ַהַּמ ִּזיק ֶזה ַהֶּנ ֶזק ַע ְצמֹו ָּב ַא ֲחרֹו ָנה ,הֹו ִאיל ְוהּוא ַהּגֹוֵרם
ָהִראׁשֹוןַ ,ח ָּיב.
התוספות יבמות פג,א)ָ .ה ָיה לֹו ּבֹו ֻׁש ָּתפּות –
שבוודאי לא כיוון לצער בחלק שלו ,ומן
הסתם גם לא בחלק חברו (ש"ך)ְ .מֻׁשָּמד זֵּ 2כי ַצד? ַהּזֹוֵרק ְּכ ִלי ֶׁשּלֹו ֵמרֹאׁש ַהַּגג ַעל ַּגֵּבי ָּכִרים ּו ְכ ָסתֹות,
– מונח זה כולל הן את מי שנשתמד
ּו ָבא ַא ֵחר ְו ָק ַדם ְו ִסֵּלק ֶאת ַהָּכ ִרים ֵמ ַעל ָה ָא ֶרץְ ,ו ֶנ ְחַּבט ַהְּכ ִלי לעברה אחת ,מי שהורגל ונתפרסם
לעבור על דברי תורה בקביעות להכעיס,
ואפילו על עברה אחת קלה ,הן את מי ָּב ָאֶרץ ְו ִנְׁשַּבר – ַח ָּיב ֶנ ֶזק ָׁש ֵלם ְּכ ִאּלּו ְׁש ָברֹו ְּב ָידֹוֶׁ ,ש ִּסּלּוק
שנשתמד לכל התורה ,שעבר מרצון ַהָּכִרים ְו ַהְּכ ָסתֹות ָּג ַרם לֹו ֶׁש ִּיׁ ָּש ֵברְ .ו ֵכן ָּכל ַּכּיֹו ֵצא ָּב ֶזה.
לדתי הגויים (בדרך כלל בשעת השמד) ח ַהּזֹוֵרק ְּכ ִלי ֶׁשַּל ֲח ֵברֹו ֵמרֹאׁש ַהַּגג ַעל ַּגֵּבי ָּכִרים ּו ְכ ָסתֹות
והתרחק מעמו (תשובה ג,ט)ֶׁ .ש ֲה ֵרי הּוא
ֶׁשְּל ַב ַעל ַהְּכ ִליְ ,ו ָק ַדם ַּב ַעל ַהְּכ ִלי ְו ֵה ִסיר ַהָּכ ִרים – ַהּזֹו ֵרק ַח ָּיבְּ ,כגֹוי – והגוי אוסר את יין ישראל.
ֶׁש ִה ְתרּו ּבֹו – ההתראה היא אזהרה
לפני עשיית העברה ,כגון" :אומרין לו: ֶׁש ְּזִרי ָקתֹו ִהיא ַהּגֹוֵרם ָהִראׁשֹון ִלְׁש ִביַרת ַהְּכ ִליְ .ו ִאם ָק ַדם ַא ֵחר
'פרוש' או 'אל תעשה'' ,שזו עבירה היא, ְו ִסְּל ָקן – ְׁש ֵני ֶהן ַח ָּי ִביןַ ,הּזֹוֵרק ְו ַהְּמ ַסֵּלקֶׁ ,שׁ ְּש ֵני ֶהם ָּגְרמּו ְל ַאֵּבד
וחייב אתה עליה מיתת בית דין' ...עד ָממֹונֹו ֶׁשָּל ֶזה.
שיתיר עצמו למיתה ויאמר' :על מנת כן
אני עושה'" (סנהדרין יב,ב)ְ .ו ֵהי ַאְך ִי ְת ַח ֵּיב ֶזה ְלׁ ַשֵּלם ַו ֲהֵרי הּוא ִמ ְת ַח ֵּיב ְּב ַנ ְפׁשֹו – והרי אין אדם מת ומשלם אם עשה מעשה
אחד הכולל שתי עברות (ראה גנבה ג,א)ִ .מְּפ ֵני ֶׁשֵּמ ֵעת ֶׁש ִה ְגִּביהֹו ִנ ְת ַח ֵּיב ְלׁ ַשֵּלם – וחיובו מפני שמדובר בשני מעשים זה
אחר זה :הגזלה הנעשת בהגבהה כמעשה קניין ,והניסוך לעבודה זרה.
זַ 1הּגֹוֵרם ְל ַה ִּזיק – שבלעדיו לא היה קורה הנזק ,אך לא הזיק ישירות .הֹו ִאיל ְוהּוא ַהּגֹוֵרם ָהִראׁשֹון – הדברים אמורים
בשרשרת אירועים שסופה להזיקָ .ה ִראׁשֹון – העיקרי (ראה ההלכה הבאה).
זֵּ 2כי ַצד – בשרשרת אירועים זו ,המתוארת בהלכות ז-2ח ,מעורבים כמה בני אדם ,חלקם עשו שלא בהיתר (שלא
בהרשאה) ,ועליהם מוטלת האחריות לתוצאת האירועים ,אף על פי שאין נזק במעשה לעצמו כשהוא מנותק מכלל
האירועיםַ .הּזֹוֵרק ְּכ ִלי ֶׁשּלֹו – כיוון שהכלי שלו ,הזריקה נעשית ברשות (בהיתר) ,והדיפון בכרים וכסתות ,היה עשוי
למנוע את הנזקּ .ו ָבא ַא ֵחר ְו ָק ַדם ְו ִסֵּלק ֶאת ַהָּכִרים וכו' – שלא בהיתר ,ולכן האחריות מוטלת עליו.
ח ַהּזֹוֵרק ְּכ ִלי ֶׁשַּל ֲח ֵברֹו – שלא ברשות בעל הכליְ .ו ָק ַדם ַּב ַעל ַהְּכ ִלי ְו ֵה ִסיר ַהָּכִרים – ברשות ,שהרי הם שלוְ .ו ִאם
ָק ַדם ַא ֵחר ְו ִסְּל ָקן – שלא בהיתר.
