Page 200 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 200
זקיםנ רפס ומזיק חובל הלכות פרק ז 1 78
ט ְו ֵכן ַהּׂשֹוֵרף ִׁש ְטרֹו ָתיו ֶׁשַּל ֲח ֵברֹו ט ְו ֵכן ַהּׂשֹו ֵרף ִׁש ְטרֹו ָתיו ֶׁשַּל ֲח ֵברֹו – ַח ָּיב ְלׁ ַשֵּלם ָּכל ַהחֹוב
– שטרי חוב ,שלא היו עדים על מה
ֶׁש ָה ָיה ַּבׁ ְּש ָטרֶׁ ,ש ַאף ַעל ִּפי ֶׁש ֵאין ּגּוף ַהׁ ְּש ָטר ָממֹוןֲ ,הֵרי ָּג ַרם שכתוב בהם .כי אם יש עדים ,אפשר
ְל ַאֵּבד ַהָּממֹון; ּו ִב ְל ַבד ֶׁשּיֹו ֶדה לֹו ַהַּמ ִּזיק ֶׁשׁ ְּש ָטר ְמ ֻק ָּים ָה ָיה, לברר מהו החוב (בבלי ב"ק צח,ב)ֶׁ .ש ֵאין
ְו ָכְך ְו ָכְך ָה ָיה ָּכתּוב ּבֹוּ ,ו ֵמ ֲח ַמת ֶׁשׂ ְּשָרפֹו הּוא ֶׁש ֵאינֹו ָיכֹול ּגּוף ַהׁ ְּש ָטר ָממֹון – אין חומר השטר
מהווה את שוויו ,שאינו אלא פיסת ניירִ ,ל ְגּבֹות ַהחֹובֲ .א ָבל ִאם ֹלא ֶה ֱא ִמינֹו – ֵאינֹו ְמַׁשֵּלם לֹו ֶאָּלא
והכתוב בו הוא ההוכחה" ,ואם נתקיימה
ְּד ֵמי ַהְּנ ָיר ִּב ְל ַבד. הראיה ,מציאות השטר והיעדרו שוים"
י ְו ֵכן ְראּו ֵבן ֶׁש ָה ָיה נֹוֶׁשה ְּבִׁש ְמעֹוןּ ,ו ָמ ַכר ַהּ ְׁש ָטר ְל ֵלִויְ ,ו ָח ַזר (פה"מ שבועות ו,ה)ְ .מ ֻק ָּים – שאישר בית
הדין שהחתימות שבו אינן מזויפות
ַא ַחר ֶׁשְּמ ָכרֹוּ ,ו ְמ ָחלֹו ְלִׁש ְמעֹון – ֲהֵרי ִנ ְפ ַטר ִׁש ְמעֹוןְּ ,כמֹו
ֶׁש ִּי ְתָּב ֵאר ִּב ְמקֹומֹו (מכירהו,יב)ְ ,ו ִנ ְת ַח ֵּיב ְראּו ֵבן ְלׁ ַשֵּלם ְל ֵל ִוי ָּכל ַמה (עדות פרק ו).
ׁ ֶּשַּבׁ ְּש ָטרֶׁ ,ש ֲהֵרי ָּג ַרם לֹו ְל ַאֵּבד ַהׁ ְּש ָטרַ ,ו ֲהֵרי הּוא ְּכ ִמי ֶׁשׂ ְּשָרפֹו.
י ֶׁש ָה ָיה נֹוֶׁשה ְּבִׁש ְמעֹון – ששמעון
חייבלוכסףּ.ו ָמ ַכר ַהּ ְׁש ָטר ְל ֵלִוי–מכירת
השטרות היא מדברי סופרים ,מפני ְו ֵכן ִאם ְמ ָחלֹו יֹו ֵרׁש ְראּו ֵבן – ְמַׁשֵּלם ַהּמֹו ֵחל ִמן ַה ָּי ֶפה ֶׁשִּב ְנ ָכ ָסיו.
שחוב ההלוואה אינו דבר ממשי (מכירה
ו,יב) אלא התחייבות אישית בין המלווה יאְ 1ו ֵכן ָהעֹוֶׂשה ַע ְבּדֹו ַהּפֹו ִתי ִקיְ ,ו ָח ַזר ְוִׁש ְח ְררֹו – ַח ָּיב
לבין הלווה ,שסופה לבוא לידי תשלום.
ַהְּמַׁש ְחֵרר ְלׁ ַשֵּלם ְל ַב ַעל ַהחֹובֶׁ ,ש ֲהֵרי ִה ְפ ִקי ַע ִׁש ְעּבּודֹוְ ,ו ָג ַרם ומכירת שטר החוב אינה אלא בגדר
ְל ַאֵּבד ָממֹונֹוְ .וכֹו ִפין ֶאת ַּב ַעל ַהחֹוב ַּגם הּוא ְלַׁש ְחֵרר ָה ֶע ֶבד, הרשאה (ייפוי כוח) לביצוע הגבייה,
ולא מכירה של השטר עצמו ,ועדיין
ְּכ ֵדי ֶׁשֹּלא ִי ְפַּגע ּבֹו ְויֹא ַמר לֹו ' ַע ְב ִּדי ָא ָּתה'.
יאְ 2ו ֵכן ַהּדֹו ֵחף ַמ ְטֵּב ַע ֲח ֵברֹוְ ,ו ִנ ְתַּג ְלֵּגל ְו ָי ַרד ַל ָּים – ַח ָּיב מקורההתחייבותנשארביןהמלווהלבין
הלווה,וויתור(=מחילה)עלהחובמבטל
ְלׁ ַשֵּלםְ .ו ֵכן ַהּצֹוֵרם אֹ ֶזן ַהָּפָרה – ַח ָּיב ְלׁ ַשֵּלםֶׁ ,ש ֲהֵרי ָּג ַרם
את המכירה (המאיריבכתובותפה,ב).
יאַ 1הּפֹו ִתי ִקי – הדברים אמורים ִל ְפחֹת ָּד ֶמי ָהְ .ו ֵכן ַהְּמַר ֵּק ַע ִּדי ְנֵרי ֲח ֵברֹו ְו ֶה ֱע ִביר צּוָר ָתן – ַח ָּיב
בהפותיקי מפורש ,שהוא נכס שנאמר
ְלׁ ַשֵּלם ִמּׁשּום ּגֹוֵרםְ .ו ֵכן ָּכל ַּכּיֹו ֵצא ְּב ֵאּלּו ַה ְּד ָבִרים. במפורש שרק הוא משמש לגביית החוב
("שלא יהיה לו פירעון אלא מזו") .מקור יב ַהּזֹו ֵרק ְּכ ִלי ֵמרֹאׁש ַהַּגג ָל ָא ֶרץְ ,וֹלא ָה ָיה ַּת ְח ָּתיו ֵּכ ִלים,
המילה ביוונית ,וחכמים השתמשו בה
ְו ָק ַדם ַא ֵחר ּוְׁש ָברֹו ְּב ַמ ֵּקל ְּכֶׁשהּוא ָּב ֲאִויר ֹק ֶדם ֶׁש ַּיִּגי ַע ָל ָאֶרץ כנוטריקון' ,פה תקנה חובך' (ראה פה"מ
– ֲהֵרי ֶזה ָה ַא ֵחר ָּפטּורֶׁ ,שֹּלא ָׁש ַבר ֶאָּלא ְּכ ִלי ֶׁשּסֹופֹו ְל ִהׁ ָּש ֵבר גטין ד,ד) ,ולכן אם שחררו בעליו לא יהיה
ִמ ָּיד ְּבַו ַּדאיְ ,ו ִנ ְמ ָצא ְּכׁשֹו ֵבר ְּכ ִלי ָׁשבּורְ ,ו ֵאין ֶזה ְּכגֹוֵרםְ .ו ֵכן ָּכל לבעל החוב ממה לגבות .להפותיקי
מפורש יש דמיון מסוים למושג "בערבון ַּכּיֹו ֵצא ָּב ֶזה – ָּפטּור.
מוגבל" (או בע"מ) ,שמוסיפים בימינו
לשמן של חברות כדי לציין שיש אחריות מוגבלת של הבעלים לחובות החברה ,שייגבו רק מנכסיהִ .י ְפַּגע ּבֹו – יפגוש
אותוְ .ויֹא ַמר לֹו ַע ְב ִּדי ָא ָּתה – ואף על פי שיכול לסתור את דבריו ,תצא עליו שמועה המוציאה לעז על בניו (בבלי גטין מא,א).
יאַ 2הּדֹו ֵחף ַמ ְטֵּב ַע ֲח ֵברֹו – ולא נתכוון שיתגלגל לים ,שדחיפה מעין זו אינה מביאה בדרך כלל לנפילה לים .אבל אם
נתכוון ,הרי הוא בגדר מזיק ישירות ,כדין מי שיורה חץ .צֹו ֵרם – נוקב (פה"מ בכורות ה,ג)ֶׁ .ש ֲה ֵרי ָּג ַרם ִל ְפ ֹחת ָּד ֶמי ָה – שהטיל
בה מום הפוסל אותה להקרבה (בבלי ב"ק צח,א)ַ .הְּמ ַר ֵּק ַע ִּדי ְנ ֵרי ֲח ֵברֹו ְו ֶה ֱע ִביר צּו ָר ָתן – משטח ומחליק את מה שמוטבע
עליהם מבלי להפחית ממשקלם ,ומבטל את השימוש המסחרי בהם כמטבע עובר לסוחר .ובימינו ,שההטבעה קובעת
את ערך המטבע ,חייב לשלם משום מזיק ולא משום גורםִ .מּׁשּום ּגֹוֵרם – שבכל המקרים האלו ,ממון הניזק קיים כמו
שהיה ,ורק מסיבה אחרת פחת ערכו :במטבע שהולכה לים ,כיוון שקשה להגיע אליה; בפרה ,כיוון שאסור להעלות
על המזבח בהמה שאוזנה מנוקבת; ובמטבע שריקע אותה ,כיוון שהצורה המוסכמת היא הנותנת ערך מוסף למטבע.
נמצא שהסיבות הללו הן הגורמות בפועל לנזק ,אך מכיוון שהמזיק הוא הגורם הראשון ,יש לחייב אותו.
יב ֵּכ ִלים – כרים וכסתות לרכך את נחיתת הכליְ .ו ֵאין ֶזה ְּכגֹוֵרם – ראה לעיל ביאור הלכה ז.
