Page 150 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 150

‫זקיםנ רפס‪      ‬הואבד גזלה לכותה‪      ‬פרק יא‪-‬יב	‬                               ‫‪1	 28‬‬

                                                           ‫הצלת ממון חברו‬

‫כ   ָהרֹו ֶאה ַמ ִים ׁשֹו ְט ִפין ּו ָב ִאין ְל ַהְׁש ִחית ִּב ְנ ַין ֲח ֵברֹו אֹו‬

‫ְל ַהְׁש ִחית ָׂש ֵדהּו – ַח ָּיב ִל ְגּדֹר ִּב ְפ ֵני ֶהן ּו ְל ָמ ְנ ָען‪ֶׁ ,‬שֶּנ ֱא ַמר‪ְ " :‬ל ָכל‬
                ‫ֲא ֵב ַדת ָא ִחיָך" (שם) – ְלַרּבֹות ֲא ֵב ַדת ַקְר ָקעֹו‪.‬‬

‫ּ ֶפ ֶרק ְׁש ֵנים ָע ָׂשר 	‬  ‫א  ָּפ ַגע – פגש‪ֶׁ .‬שּלֹו קֹו ֵדם ְל ָכל ָא ָדם 	‬

                             ‫– "והרמז שהאדם עצמו קודם לזולתו יב‬

‫הצלת ממון הכרוכה בהפסד‬                                                                               ‫יהיה מי שיהיה‪ ,‬אמרֹו יתעלה בממון‬

                                                    ‫הקדימות בהשבת אבדה‬                               ‫'אפס כי לא יהיה בך אביון'‪ ,‬כאלו אמר‬
                                                                                                     ‫שאין אתה חייב לסלק נזק מזולתך‬
‫א   ִמי ֶׁש ָא ְב ָדה לֹו ֲא ֵב ָדה‪ּ ,‬ו ָפ ַגע ַּב ֲא ֵב ָדתֹו ַו ֲא ֵב ַדת ֲח ֵברֹו‪ִ :‬אם‬            ‫אלא בתנאי שלא יחול בך כאותו הנזק‬
                                                                                                     ‫שסלקת ממנו‪ ,‬לפי שאם היית במצב‬
‫ָיכֹול ְל ַה ֲח ִזיר ְׁש ֵּתי ֶהן – ַח ָּיב ְל ַה ֲח ִזיר; ְו ִאם ֵאינֹו ָיכֹול ְל ַה ֲח ִזיר‬

‫שאם תתן לאביון די מחסורו תחזור ֶאָּלא ַא ַחת ֵמ ֶהן – ֲא ֵב ָדתֹו קֹו ֶד ֶמת‪ַ ,‬ו ֲא ִפּלּו ַל ֲא ֵב ַדת ָא ִביו אֹו‬
                                                                                                     ‫אתה להיות אביון – אינך חייב ליתן‬
‫ַרּבֹו; ֶׁשּלֹו קֹו ֵדם ְל ָכל ָא ָדם‪.‬‬                                                                                 ‫לו" (פה"מ ב"מ ב‪,‬יא)‪.‬‬

‫ב   ִאם ָה ָיה ָא ִביו ָׁשקּול ְּכ ֶנ ֶגד ַרּבֹו – ב  ָּפ ַגע ַּב ֲא ֵב ַדת ַרּבֹו ִעם ֲא ֵב ַדת ָא ִביו‪ִ :‬אם ָה ָיה ָא ִביו ָׁשקּול‬
‫במקום אחר הרמב"ם כותב דברים ְּכ ֶנ ֶגד ַרּבֹו – ֶׁשְּל ָא ִביו קֹו ֶד ֶמת; ְו ִאם ָלאו – ֶׁשְּל ַרּבֹו קֹו ֶד ֶמת;‬
                                                                                                     ‫הנראים כסותרים‪" :‬כשם שאדם מצווה‬
‫ְוהּוא ֶׁש ִּי ְה ֶיה ַרּבֹו ֻמ ְב ָהק‪ֶׁ ,‬שרֹב ָח ְכ ָמתֹו ֶׁשַּלּתֹוָרה ִמֶּמּנּו‪.‬‬                  ‫בכבוד אביו וביראתו‪ ,‬כך הוא חייב‬

                             ‫בכבוד רבו ויראתו‪ .‬ורבו יתר מאביו‪ .‬שכר הצלה‬

‫ג   ִהִּני ַח ֲא ֵב ָדתֹו ְו ֶה ֱח ִזיר ֲא ֵב ַדת ֲח ֵברֹו – ֵאין לֹו ֶאָּלא ְׂש ָכרֹו‬               ‫שאביו הביאו לחיי העולם הזה‪ ,‬ורבו‪,‬‬
                                                                                                     ‫שלמדו חכמה‪ ,‬מביאו לחיי העולם‬
‫ָהָראּוי לֹו‪ֵּ .‬כי ַצד? ָׁש ַטף ָנ ָהר ֲחמֹורֹו ַו ֲחמֹור ֲח ֵברֹו‪ֶׁ ,‬שּלֹו ָי ֶפה‬                   ‫הבא‪ .‬ראה אבידת אביו ואבידת רבו‬
‫ָמ ֶנה ְוֶׁשַּל ֲח ֵברֹו ָמא ַת ִים‪ִ ,‬הִּני ַח ֶאת ֶׁשּלֹו ְו ִהִּציל ֶאת ֶׁשַּל ֲח ֵברֹו –‬          ‫– שלרבו קודמת לשלאביו‪ ...‬ואם היה‬

‫אביו תלמיד חכמים – פודה את אביו ֵאין לֹו ֶאָּלא ְׂש ָכרֹו ָה ָראּוי לֹו‪ְ .‬ו ִאם ָא ַמר לֹו ' ַאִּציל ֶאת ֶׁשְּלָך‬
                                                                                                     ‫תחלה‪ .‬וכן אם היה אביו חכם‪ ,‬אף על פי‬
‫ְו ַא ָּתה נֹו ֵתן ִלי ְּד ֵמי ֶׁשִּלי'‪ ,‬אֹו ֶׁש ִה ְת ָנה ִּב ְפ ֵני ֵּבית ִּדין – ַח ָּיב ִל ֵּתן‬  ‫שאינו שקול כנגד רבו – משיב אבידתו‬
‫לֹו ְּד ֵמי ֶׁשּלֹו‪ְ ,‬ו ַאף ַעל ִּפי ֶׁש ָע ָלה ֲחמֹור ֶׁשּלֹו ֵמ ֵא ָליו; הֹו ִאיל‬                  ‫ואחר כך משיב אבדת רבו" (תלמוד תורה‬
                                                                                                     ‫ה‪,‬א)‪ .‬ותיאום הדברים‪ :‬לאב יש עדיפות‬
‫ְוֹלא ִנ ְת ַע ֵּסק ּבֹו‪ָ ,‬ז ָכה ַּבֶּמה ֶׁש ִה ְת ָנה ִעּמֹו‪  .‬ד‪ָ   1‬י ַרד ְל ַהִּציל ְוֹלא‬
                    ‫כשהוא מוגדר 'חכם' בלא זיקה לחכמת ִהִּציל – ֵאין לֹו ֶאָּלא ְׂש ָכרֹו ָה ָראּוי לֹו‪.‬‬

                                                                      ‫הרב‪ ,‬וכן (בהלכה שלפנינו) אם האב‬

‫אינו 'חכם'‪ ,‬אבל גדול בחכמתו מן הרב‪ ,‬ד‪ְ   2‬ו ֵכן ִאם ָה ָיה עֹו ֵסק ִּב ְמ ָלא ָכה‪ּ ,‬ו ָב ַטל ִמְּמ ַלא ְכּתֹו ֶׁשׁ ָּש ָוה‬
‫והדבר ייתכן כשהרב אינו אלא מלמד ִּדי ָנר ְו ֶה ֱח ִזיר ֲא ֵב ָדה ֶׁשּ ָׁש ָוה ֵמ ָאה ִּדי ָנ ִרין – ֹלא יֹא ַמר לֹו ' ֵּתן‬
                                                                                                                               ‫פשוט (ק')‪.‬‬
‫ִלי ִּדי ָנר ֶׁש ִה ְפ ַס ְד ִּתי'‪ֶ ,‬אָּלא נֹו ֵתן לֹו ְׂש ָכרֹו ְּכפֹו ֵעל ָּב ֵטל ֶׁש ִּיָּב ֵטל‬
                                                                                                     ‫ג   ִהִּני ַח ֲא ֵב ָדתֹו – שעשה לפנים משורת‬

‫הדין‪ְׂ .‬ש ָכרֹו ָה ָראּוי לֹו – שכר פועל ששכרו בעל הבית להציל את אבדתו (י') לפי הזמן והטרחה ובלא זיקה לערכה‬

‫של האבדה שמצא או להפסד אבדתו שלו‪ ,‬מפני שהציל מעצמו‪ָ .‬י ֶפה ָמ ֶנה – שווה מאה דינר‪ .‬הֹו ִאיל ְוֹלא ִנ ְת ַע ֵּסק‬

‫ּבֹו – והפקירו כדי להציל את של חברו‪ ,‬והמציל זכה בחמור שלו כי מן השמים ריחמו עליו (בבלי ב"ק קטז‪,‬א; רש"י שם)‪.‬‬

                                        ‫ד‪ָ   1‬י ַרד ְל ַהִּציל ְוֹלא ִהִּציל – והתנה עמו (רמ"א חו"מ רסד)‪.‬‬

‫ד‪ְׂ  2‬ש ָכרֹו ְּכפֹו ֵעל ָּב ֵטל ֶׁש ִּיָּב ֵטל ֵמאֹו ָתּה ְמ ָלא ָכה וכו' – התשלום הממוצע שהאדם מסכים לקבל ולהיות בטל מעבודה‬

‫בהשוואה לשכר שהיה מקבל אילו עבד והתאמץ יותר‪ .‬תשלום זה משתנה לפי אופי העבודה‪ ,‬מפני שבעבודות כפיים‬

‫יש יגיעה רבה‪ ,‬ובני אדם מעדיפים לקבל סכום נמוך ובלבד שלא לעשות עבודה קשה‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬עבודות שאין‬
   145   146   147   148   149   150   151   152   153   154   155