Page 144 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 144
זקיםנ רפס הואבד גזלה לכותה פרק י 122
ּ ֶפ ֶרק ֲע ִׂשי ִרי א ַּב ַעל ְזרֹו ַע – אדם אלים ,העושה דין
י
לעצמו במקום לתבוע בדיןֶׁ .ש ָא ַנס ִנ ְכ ֵסי
קנייה מאנס גוי; היורד לנכסי חברו ִיְׂשָר ֵאל ְו ָי ַרד ְלתֹוְך ָׂש ֵדהּו – שהשתלט
הקונה מאנס גוי התובע את חובו בכוח על שדה היהודי על דעת עצמו,
ולא המתין לפסק בית דין ,לא ערכאות
א ּגֹוי ַּב ַעל ְזרֹו ַע ֶׁש ָא ַנס ִנ ְכ ֵסי ִיְׂשָר ֵאל ְו ָי ַרד ְלתֹוְך ָׂש ֵדהּו ֵמ ֲח ַמת גויים ולא בית דין של ישראלֶׁ .ש ֵּיׁש לֹו
ֶנ ֶזק ְּב ַיד ֶזה ַה ִּיְׂשְר ֵא ִלי – שהיהודי או
ֶׁש ָה ָיה לֹו חֹוב ַעל ַּב ַעל ַהּ ָׂש ֶדה ,אֹו ֵמ ֲח ַמת ֶׁש ֵּיׁש לֹו ֶנ ֶזק ְּב ַיד
ממונו (כגון שורו) הזיקו לנכסי הגויֶ ,זה ַה ִּיְׂש ְר ֵא ִלי ,אֹו ֵמ ֲח ַמת ֶׁש ִה ְפ ִסיד ָממֹונֹוְ ,ו ַא ַחר ֶׁש ָּת ַקף ַעל
וחייב לשלם לו .אֹו ֵמ ֲח ַמת ֶׁש ִה ְפ ִסיד
ַהּ ָׂש ֶדה ְמ ָכָרּה ְל ִיְׂשָר ֵאל ַא ֵחר – ֵאין ַהְּב ָע ִלים ְיכֹו ִלין ְלהֹו ִציא ָממֹונֹו – היהודי הפסיד ממונו של הגוי,
ִמ ַּיד ַהּלֹו ֵק ַח. כגון שפשע בשמירה על ממון הגוי או
ב ַּבֶּמה ְּד ָבִרים ֲאמּוִרים? ְּבֶׁשהֹודּו ַהְּב ָע ִלים ֶׁש ֱא ֶמת ָט ַען שעשה עסקה כושלת.
ַהּגֹוי ַהּמֹו ֵכר ,אֹו ָי ִעידּו ֵע ֵדי ִיְׂשָר ֵאל ֶׁש ֱא ֶמת ָט ַען ַהּגֹויְ .ו ֵכן ב ְּבֶׁשהֹודּו ַהְּב ָע ִלים – שאם לא כן,
ִאם ָה ָיה ָׁשם ֶמ ֶלְך אֹו ַׂשר ְּבאֹותֹו ָמקֹום ֶׁש ָּיכֹול ָל ֹכף ֶאת ַהּגֹוי
ֶׁשָּמ ַכר ַל ִּדיןְ ,וֹלא ָּת ְבעּו ַהְּב ָע ִלים ֶאת ַהּגֹוי – ֵאי ָנן ְיכֹו ִלין יטען כל אנס שהוא לוקח את השדה
תמורת חוב שבעליה חייב לו (מ"מ).
ואם הבעלים אינם תובעים ממנו –
ְלהֹו ִציא ִמ ַּיד ַהּלֹו ֵק ַח ִמן ַהּגֹויַ ,אף ַעל ִּפי ֶׁש ֵאי ָנן מֹו ִדין ַלּגֹוי, הריהם כמודים בחוב ,מפני שידעו שהם
ְו ַאף ַעל ִּפי ֶׁש ֵאין ָׁשם ֵע ִדים ֶׁש ֱא ֶמת ָט ַען ַהּגֹויֶׁ ,ש ֲהֵרי ַהּלֹו ֵק ַח עתידים להפסיד.
אֹו ֵמר ַלְּב ָע ִלים ' ִאם ַּג ְז ָלן הּוא ַהּגֹוי – ָלָּמה ֹלא ְּת ַב ְע ֶּתם אֹותֹו
גַ 1הּגֹו ִיים ַהְּמ ִצי ִקין ְל ִיְׂשָר ֵאל וכו' –
ְּב ִדי ֵני ֶהם?'.
הרקע להלכה זו הוא שלטון מלכות
הרשעה המושחתת ,מלכות רומי,
הקונה מאנס גוי מציק שהתעללה באכזריות ביהודי ארץ
ישראל וניסתה לנשלם מארצם (י').
גַ 1הּגֹו ִיים ַהְּמ ִצי ִקין ְל ִיְׂשָר ֵאל ּו ְמ ַבְּקִׁשין ַל ֲהרֹג אֹותֹו ַעד הלכה זו נקראת "דין הסיקריקון",
והיא חלה על קרקעות בלבד" ,בשדהו
ֶׁש ִּי ְפ ֶּדה ַע ְצמֹו ִמ ַּיד ַהּגֹוי ְּבָׂש ֵדהּו אֹו ְּב ֵביתֹו ְו ִי ְּת ֶנּנּו ַלֵּמ ִציק
או בביתו"ַ .עד ֶׁש ִּי ְפ ֶּדה ַע ְצמֹו – מן
ְו ַא ַחר ָּכְך ַיִּני ֶחּנּו – ְּכֶׁש ִּיְר ֶצה ַהֵּמ ִציק ִל ְמּכֹר אֹו ָתּה ַה ַּקְר ַקע: המיתהֵ .יׁש ְּב ַיד ַהְּב ָע ִלים ִל ַּקח – יש
ִאם ֵיׁש ְּב ַיד ַהְּב ָע ִלים ִל ַּקח ִמן ַהֵּמ ִציק – ֵהן קֹו ְד ִמין ְל ָכל ָא ָדם; לבעלים יכולת כספית לקנות .אֹו
ְו ִאם ֵאין ְּב ַיד ַהְּב ָע ִלים ִל ַּקח ,אֹו ֶׁשּ ָׁש ָהת ַה ַּקְר ַקע ְּב ַיד ַהֵּמ ִציק
ֶׁשּ ָׁש ָהת ַה ַּקְר ַקע ְּב ַיד ַהֵּמ ִציק ְׁש ֵנים
ָעָׂשר ֹח ֶדׁש – נראה שזהו פרק זמן סביר ְׁש ֵנים ָעָׂשר חֹ ֶדׁש – ָּכל ַהּקֹו ֵדם ְו ָל ַקח ִמן ַהֵּמ ִציקָ ,ז ָכהּ ,ו ִב ְל ַבד
שנתנו חכמים לבעל השדה לחזר אחר
ֶׁש ִּי ֵּתן ַלְּב ָע ִלים ָהִראׁשֹו ִנים ְר ִבי ַע ַה ַּקְר ַקע אֹו ְׁש ִליׁש ַהָּמעֹות, מעות כדי להשיב אליו את השדה מיד
ִמְּפ ֵני ֶׁש ֶּזה ַהֵּמ ִציק מֹו ֵכר ְּבזֹול; הֹו ִאיל ְו ַקְר ַקע ֶׁש ֵאי ָנּה ֶׁשּלֹו המציק (המאירי גטין נה,ב)ְׁ .ש ִליׁש ַהָּמעֹות
הּוא מֹו ֵכר – ֲהֵרי ֶזה מֹו ֵכר ְּב ָפחּות ְר ִבי ַע אֹו ָקרֹוב לֹוְ ,ו ֶזה – שהם רבע משוויה של השדה .וביקשו
חכמים למנוע את השתקעות הקרקע ָה ְר ִבי ַע ֶׁשַּלְּב ָע ִליםֶׁ ,ש ֲה ֵרי ֵמ ֲח ַמת ֶׁש ִהיא ֶׁשָּל ֶהן מֹו ֵכר ְּבזֹול.
בידי הגוי ,אבל חששו שמא יבקש הגוי
גְ 2ל ִפי ָכְךַ ,הּלֹו ֵק ַח ִמן ַהֵּמ ִציק ִּבְׁשלִׁשים – נֹו ֵתן ַלְּב ָע ִלים למכור את הקרקע בזול ,וירבו הקופצים
עליה ,ולפיכך תיקנו שהבעלים קודמים ֲעָׂש ָרה אֹו נֹו ֵתן ָל ֶהם ְר ִבי ַע ַה ַּק ְר ַקעְ ,ו ַא ַחר ָּכְך ִי ְק ֶנה ַהּכֹלְ .ו ִאם
בקנייתה לכל אדם .ואם אין הבעלים
ֹלא ָנ ַתן – ֲהֵרי ְר ִבי ַע ַה ַּקְר ַקע ְּכ ָגזּול ְּב ָידֹו. קונים ,הקונה חייב לשלם את שוויה
המלא של השדה (שליש הכסף לבעלים ,היורד לקרקע חברו
והשאר למוכר) .וכך נמנעת האפשרות ד ַהּיֹו ֵרד ְלתֹוְך ְׂש ֵדה ֲח ֵברֹו ֶׁשֹּלא ִּב ְרׁשּותּ ,ו ְנ ָט ָעּהִ :אם ָה ְי ָתה
שימצא הגוי קונה בקלות (י').
ד ַהּיֹוֵרד ְלתֹוְך ְׂש ֵדה ֲח ֵברֹו – השימוש בלשון "יורד" בא מפני שהשדות היו בבקעה ,במישור' .יורד שלא ברשות'
