Page 133 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 133
זקיםנ רפס הואבד גזלה לכותה פרק ו 111
ד ַׁש ֲח ַל ִים ַהּצֹו ְמ ִחין ְּבתֹוְך ַהִּפְׁש ָּתןַ :הְּמ ַל ֵּקט אֹו ָתן ְּכֶׁש ֵהן ד ַׁש ֲח ַל ִים – 'שחליים תרבותיים'
) .(Lepidium sativumצמח חד שנתי
שעליו הירוקים וזרעיו בעלי טעם חריף ַל ִחין – ֵאין ָּב ֶהן ִמּׁשּום ָּג ֵזלִ ,מְּפ ֵני ֶׁש ֵהן ַמ ְפ ִסי ִדין ַהִּפְׁש ָּתן ַעל
ומשמשים כתבלין (פה"מ מעשרות ד,ה). ַּב ַעל ַהּ ָׂש ֶדה; ְו ִאם ָי ְבׁשּו – ֲאסּוִרין ִמּׁשּום ָּג ֵזלֶׁ ,שְּכ ָבר ִה ְפ ִסידּו
ְּכֶׁש ֵהן ַל ִחין – כשהעלים שלהם ירוקים, ַמה ּ ֶׁש ִה ְפ ִסידּו; ְו ִאם ָהיּו ַעל ַהְּגבּול – ֲאסּוִרין ֲא ִפּלּו ְּכֶׁש ֵהן
לא הגרגרים (ק')ֵ .אין ָּב ֶהן ִמּׁשּום ָּג ֵזל ַל ִחין.
– שהריהו כמנכש שדה חברוִ .מְּפ ֵני
שאינו בגדר גזל – הסרת מכשול
ֶׁש ֵהן ַמ ְפ ִסי ִדין ַהִּפְׁש ָּתן – שהפשתן יקר
ה ְּכ ָבר ֵּב ַא ְרנּו ְּב ִנ ְז ֵקי ָממֹון (יג,יד) ֶׁש ַהּמֹו ִציא ִּת ְבנֹו ְו ַקּׁשֹו ִל ְרׁשּות יותר ,והשחליים מנצלים את משאבי
הקרקע ומונעים מן הפשתן לגדול
כראויֲ .אסּוִרין ֲא ִפּלּו ְּכֶׁש ֵהן ַל ִחין – ָהַרִּבים – ֵאין ָּב ֶהן ִמּׁשּום ָּג ֵזלֲ .א ָבל ַהּמֹו ִציא ֶאת ַהָּג ָלל ִלְרׁשּות
השחליים שבקצה השדה אינם גורמים ָהַרִּביםֵּ ,בין ִּבְׁש ַעת הֹו ָצ ַאת ְז ָב ִלים ֵּבין ֶׁשֹּלא ִּבְׁש ַעת הֹו ָצ ַאת
נזק משמעותי לפשתן הגדל בשדה. ְז ָב ִלים – ַח ָּי ִבין ֲע ֵלי ֶהן ִמּׁשּום ָּג ֵזל.
ה ְּכ ָבר ֵּב ַאְרנּו וכו' – "לא יוציא אדם החלפת כלים בשוגג
תיבנו וקשו לרשות הרבים כדי ֶׁש ִּיּדֹוׁשּו וִ 1מי ֶׁשִּנ ְת ַחְּלפּו לֹו ֵּכ ָליו ְּב ֵכ ִלים ֲא ֵחִרים ְּב ֵבית ָה ֵא ֶבל אֹו
[יידרסו ברגלי העוברים ,כדי שיהיו
שבורים וקצוצים ויתיישנו באדמה ְּב ֵבית ַהִּמְׁש ֶּתה – ֲהֵרי ֶזה ֹלא ִיְׁש ַּתֵּמׁש ָּב ֶהן ַעד ֶׁש ָּיבֹוא ַהָּלה
ְו ִיּ ֹטל ֶאת ֶׁשּלֹוִ .נ ְת ַחְּלפּו לֹו ְּב ֵבית ָה ֻאָּמןִ :אם ִאְׁשּתֹו ּו ָב ָניו ויועילו לה] ְוֵי ָעׂשּו לו זבל [דשן לאדמה.
ואסור לעשות כן מפני שהם מכשול].
ואם הוציא – קנסו אותו חכמים שיהיו ֶׁשָּל ֻאָּמן ָנ ְתנּו לֹו ,אֹו ֶׁשָּנ ַתן לֹו ָה ֻאָּמן ְו ָא ַמר לֹו ' ֹטל ֵּכ ֶליָך' –
כהפקר ,וכל הקודם בהם זכה מעת ֲהֵרי ֶזה ֹלא ִיְׁש ַּתֵּמׁש ָּב ֶהן ַעד ֶׁש ָּיבֹוא ַהָּלה ְו ִיּטֹל ֶאת ֶׁשּלֹו.
שנידושו והשביחו .ואם קדם אדם וזכה וָ 2א ַמר לֹו ָה ֻאָּמן 'טֹל ְּכ ִלי ֶזה' – ֲהֵרי ֶזה ִיְׁש ַּתֵּמׁש ּבֹו ַעד
בהן משעת הוצאה לרשות הרבים – אין
מוציאין מידו .ואף על פי שהן כהפקר, ֶׁש ָּיבֹוא ַהָּלה ְו ַי ֲח ִזיר ֶאת ֶׁשּלֹוֶׁ ,שָּמא ֶּכ ְליֹו ֶׁשָּל ֻאָּמן הּוא ,אֹו
אם הוזק בהן אדם או בהמה [כגון ַּב ַעל ַהְּכ ִלי ִצָּוה ֶאת ָה ֻאָּמן ְל ָמ ְכרֹו לֹוְ .ו ֵכן ָּכל ַּכּיֹו ֵצא ָּב ֶזה.
שהחליקו עליהם ונחבלו] – הרי זה גזל מדרבנן
המוציא חיב לשלם" (נזקי ממון יג,יד)ִּ .ת ְבנֹו
ְו ַקּׁשֹו – התבן הוא הגבעולים היבשים זְּ 1ד ָבִרים ַהְרֵּבה ָא ְסרּו ֲח ָכ ִמים ִמּׁשּום ָּג ֵזלְ ,ו ָהעֹו ֵבר ֲע ֵלי ֶהם
ֲה ֵרי ֶזה ַּג ְז ָלן ִמ ִּד ְב ֵרי ֶהםְּ ,כגֹון ַמ ְפ ִרי ֵחי יֹו ִנים ְו ַהְּמַׂש ֲח ִקין של השיבולים ,והקש הוא התבן הגס
(פה"מ שבת ג,א)ֲ .א ָבל ַהּמֹו ִציא ֶאת ַהָּג ָלל
וכו' – "יש [מותר] לכל אדם להוציא את ְּבקּו ְב ָיה.
הזבל והגללים [צואת הבהמות] לרשות מפריחי יונים ומשחקים בקוביה
זַ 2מ ְפ ִרי ֵחי יֹו ִנים ֵּכי ַצד? ֹלא ַי ְפ ִרי ַח ָא ָדם יֹו ִנים ְּבתֹוְך ַה ִּיּׁשּוב ,הרבים בשעת הוצאת זבלים [בזמן
שדרך בני אדם להוציא את הזבל],
ולצבור אותם שם שלשים יום ,כדי שיהיה נישוף [נדרס] ברגלי אדם .ואף על פי כן ,אם הזיק [כגון שהחליק עליהם
אדם] – חיב לשלם .וחייבין על זה הגלל משום גזל [תמיד] .כיון שאין בו שבח אם נדוש – לא קנסו בו" (נזקי ממון יג,טו).
וֵּ 1כ ָליו – המושג 'כלים' כולל גם בגדיםֵּ .בית ַהִּמְׁש ֶּתה – מסיבת משתה יין (פה"מ ברכות א,ב)ַ .הָּלה – בעל החפץֵּ .בית
ָה ֻאָּמן – בית מלאכתו של בעל המקצוע שהניח בו כלי לתיקון.
וֹ 2טל ְּכ ִלי ֶזה וכו' – כיוון שאמר בלשון זה ,יש להניח שידע האומן שאינו מוסר ללקוח את הכלי המקורי שנמסר
לו לתיקון (אולי מפני שאבד הכלי המקורי או נמכר) ,והוא נותן ללקוח זמנית כלי אחר שלו או כלי של לקוח אחר,
המיועד למכירה (י') .אבל לגבי אשתו ובניו של האומן ,יש להניח שאמרו כן בלא כוונה מיוחדת (סמ"ע חו"מ קלו,א).
זָ 1א ְסרּו ֲח ָכ ִמים – מפני שלפי דין תורה ,הגזל הוא לקיחה בכוח (לעיל א,ג).
זְּ 2בתֹוְך ַה ִּיּׁשּוב – אבל במדבר מותר ,מפני שהיונים הן הפקר.
