Page 707 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 707
םיטפשמ רפס ונטען טוען הלכות פרק ה 685
יֹ 2ע ֶנׁש ַהּ ְׁשבּו ָעה – שהוא עונש חמור יִ 2נ ְמ ֵצא ָת ָל ֵמד ֶׁש ַה ָּק ָטן ֶׁשָּט ַען ַעל ַהָּגדֹולֵּ ,בין ֶׁשהֹו ָדה
על חילול השם (לחומרת השבועות ,ראה ְּב ִמ ְק ָצת ֵּבין ֶׁשָּכ ַפר ַּבּכֹל ֵּבין ֶׁש ָה ָיה ָׁשם ֵעד – ֲהֵרי ֶזה ִנְׁשָּבע
שבועות פרק יב). ֶה ֵּסתְ ,ו ֵאינֹו ָיכֹול ַל ֲה ֹפְך ַעל ַה ָּק ָטןֶׁ ,ש ֵאין ַמְׁשִּבי ִעין ֶאת ַה ָּק ָטן
ְּכ ָלל; ַו ֲא ִפּלּו ֵחֶרם ְס ָתם ֵאינֹו ְמ ַקֵּבלְ ,ל ִפי ֶׁש ֵאינֹו יֹו ֵד ַע עֹ ֶנׁש
יאָ 1ק ָטן ֶׁשְּט ָענֹו ַהָּגדֹול – שתבע
הגדול את הקטןְּ .כגֹון ִע ְס ֵקי ַמּ ָׂשא ּו ַמ ָּתן
– כדי שלא יימנעו הבריות מלקנות ממנו ַהּ ְׁשבּו ָעה.
ומלמכור לו ,ונמצא שאם ידונו אותו,
הם מטיבים עמו ,כשם שתיקנו לו לעניין כשהנתבע קטן
מכירה וקנייה" :שלושה אין מיקחן
[קנייתם] מיקח ואין ממכרן ממכר דין יאָ 1ק ָטן ֶׁשְּט ָענֹו ַהָּגדֹולִ :אם ְט ָענֹו ְּב ָד ָבר ֶׁש ֵּיׁש ּבֹו ֲה ָנ ָיה ַל ָּק ָטן,
תורה ,החרש והשוטה והקטן .אבל
חכמים תיקנו שיהיה החרש והקטן נושא ְּכגֹון ִע ְס ֵקי ַמּ ָׂשא ּו ַמ ָּתןְ ,והֹו ָדה ַה ָּק ָטן – ִנ ְפָר ִעין ִמְּנ ָכ ָסיו; ְו ִאם
ֵאין לֹו – ַי ְמ ִּתין ַעד ֶׁש ִּי ְה ֶיה לֹוִ ,ויַׁשֵּלםְ .ו ִאם ָּכ ַפר ַה ָּק ָטן – ונותן [קונה ומוכר] במיטלטלין ומעשיו
קיימין משום כדי חייו [פרנסתו]" (מכירה
כט,א)ְּ .כגֹון ְנ ָז ִקין ְו ַחָּבלֹות – "חרש שוטה ַמ ְמ ִּתי ִנין לֹו ַעד ֶׁש ַּי ְג ִּדילְ ,ו ִיּ ָׁש ַבעְ .ו ִאם ְט ָענֹו ְּב ָד ָבר ֶׁש ֵאין ַל ָּק ָטן
ּבֹו ֲה ָנ ָיהְּ ,כגֹון ְנ ָז ִקין ְו ַחָּבלֹות – ַאף ַעל ִּפי ֶׁשּמֹו ֶדהְ ,ו ַאף ַעל וקטן פגיעתן רעה .החובל בהן חייב,
ִּפי ֶׁש ֵּיׁש לֹו ִמַּמה ְּיַׁשֵּלם – ָּפטּורַ ,ו ֲא ִפּלּו ְל ַא ַחר ֶׁש ִה ְג ִּדילְ .ו ִאם והן שחבלו באחרים פטורין .אף על פי
שנתפתח [החל לשמוע] החרש ונשתפה
[נהיה שפוי בדעתו] השוטה והגדיל ָה ָיה ַהּתֹו ֵב ַע ִמן ַהִּנְׁשָּב ִעין ְונֹו ְט ִליןְּ ,כגֹון ַהּ ָׂש ִכיר ְו ַכּיֹו ֵצא ּבֹו,
ֶׁש ֵּיׁש ּבֹו ֲה ָנ ָיה ַל ָּק ָטן ֶׁש ִּיְׂש ַּתֵּכר לֹו ָׂש ִכיר – ֲה ֵרי ֶזה ִנְׁשָּבע ְונֹו ֵטל הקטן – אינן חייבין לשלם ,שבשעה
שחבלו אינן בני דעה" (חובל ומזיק ד,כ).
ִמן ַה ָּק ָטן.
יאֶ 2ח ְנָו ִני – בעל חנות המוכר בהקפה
ורושם את החוב בפנקסו ,וכאן טוען יאֲ 2א ָבל ֶח ְנָו ִני ֶׁשִּנְׁשַּבע ַעל ִּפ ְנ ָקסֹו – ֵאינֹו ִנְׁשָּבע ְונֹו ֵטל
שעל פי בקשת הקטן נתן כסף לפועל
ִמן ַה ָּק ָטןֶׁ ,ש ֵאין ַל ָּק ָטן ָּב ֶזה ֲה ָנ ָיהֶׁ ,ש ֲה ֵרי ַח ָּיב ִל ֵּתן ְלפֹו ֲע ָליו ,או לבעל חובו של הקטןֶׁ .שִּנְׁשַּבע ַעל
ִּפ ְנ ָקסֹו – אם הפועל טוען שלא קיבל
את הכסף ,החנווני חייב להישבע ְו ִנְׁשָּב ִעין ְונֹו ְט ִלין ִמֶּמּנּוְ ,ו ֶזה ַה ֶח ְנָו ִני ִה ְפ ִסיד ַעל ַנ ְפׁשֹוֶׁ ,שָּנ ַתן
שנתן לפועל ,והפועל חייב להישבע ָממֹונֹו ַעל ִּפי ָק ָטןְ .ו ֵכן ָּכל ַּכּיֹו ֵצא ָּב ֶזה.
שלא קיבל ,ושניהם נשבעים בנוכחות
המעסיק ,וגובים ממנו" .ושבועה זו תביעות חרש ,שוטה וסומא
תקנת חכמים היא בנקיטת חפץ ,מפני
שבאין שניהן ליטול" (מלווה ולווה טז,ה). יב ַה ֵחֵרׁש ְו ַהּׁשֹו ֶטה – ֵאין ִנ ְז ָק ִקין ָל ֶהן ְל ָכל ַט ֲע ָנהֹ ,לא
ְל ַט ֲע ָנ ָתן ַעל ֲא ֵח ִרים ְוֹלא ְל ַט ֲע ַנת ֲא ֵח ִרים ֲע ֵלי ֶהןֹ ,לא ִלְׁשבּו ָעה ואין תקנה זו חלה במעסיק שהוא קטן.
ֶׁש ֲהֵרי ַח ָּיב ִל ֵּתן ְלפֹו ֲע ָליו – שחייב
לשלם לפועליו את שכרם אף אם הוא ַקָּלהְ ,ו ֵאין ָצִריְך לֹו ַמר ְׁשבּו ָעה ֲחמּוָרה אֹו ַּתְׁשלּו ִמיןֲ .א ָבל
ַהּסֹו ֵמא – ֲה ֵרי הּוא ְּכ ָב ִריא ְל ָכל ָּד ָבר ְּב ִע ְנ ָי ִנים ֵאּלּוְ ,ו ִנְׁשָּבע ָּכל קטן (כלעיל יא.)1
יב ֵאין ִנ ְז ָק ִקין – בית דין אינו נדרש
ִמי ֵני ְׁשבּועֹותְ ,ו ִנְׁשָּב ִעין ַעל ַט ֲע ָנתֹו.
לדון בתביעות שהחרש והשוטה צד
בהןִ .לְׁשבּו ָעה ַקָּלהְׁ ...שבּו ָעה ֲחמּוָרה – שבועה חמורה מן התורה ,וקלה ממנה שבועה מדבריהם כעין של תורה,
וקלה משתיהן שבועת היסתְּ .ב ִע ְנ ָי ִנים ֵאּלּו – אך פסול מלדון ומלהעיד (ראה :סנהדרין ב,ט; עדות ט,יב).
