Page 604 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 604
םיטפשמ רפס הולוו והומל לכותה פרק ג-ד 5 82
וַ 2עד ָמ ַתי הּוא ַח ָּיב ְל ַה ֲח ִזיר ְו ִל ַּקח? ַעד ְלעֹו ָלםְ .ו ִאם ָה ָיה וַ 2עד ְׁשלִׁשים יֹום – מפני שנלקח
ַהַּמְׁשּכֹון ִמ ְּד ָבִרים ֶׁש ֵאינֹו ָצִריְך ָל ֶהםְ ,ו ֵאין ַמִּני ִחין אֹו ָתן ַלּלֹוֶוה משכון בזמן פירעון החוב ,כאמור
– ֲהֵרי ֶזה ַמִּני ָחן ֶא ְצלֹו ַעד ְׁשלִׁשים יֹום; ּו ִמּ ְׁשלִׁשים יֹום ּו ְל ַהָּלן
להלן" :אמר הלווה 'הריני משלםִ ,קבעו
לי זמן כדי שאלֶוה מאחר' או 'אמשכן'
או 'אמכור' 'ואביא המעות' – קובעין – מֹו ֵכר ַהַּמְׁשּכֹון ְּב ֵבית ִּדיןֵ .מת ַהּלֹו ֶוה – ֵאינֹו ַמ ֲח ִזיר ְל ָב ָניו.
לו זמן שלשים יום" (כב,א) .ורואים את
ֵמת ַהּלֹוֶוה ַא ַחר ֶׁשהּוַׁשב לֹו ַהַּמְׁשּכֹון – ׁשֹו ְמטֹו ַהַּמ ְלֶוה ֵמ ַעל לקיחת המשכון כהלוואה חדשה ,וסתם
ָּב ָניוְ ,ו ֵאינֹו ַמ ֲח ִזיר. הלוואה היא לשלושים יום (להלן יג,ה;
ראב"ד) .מֹו ֵכר ַהַּמְׁשּכֹון ְּב ֵבית ִּדין – על מישכון מי שאינו הלווה
פי הערכת בית הדיןֵ .אינֹו ַמ ֲח ִזיר ְל ָב ָניו
ז ֶה ָעֵרב – ֻמ ָּתר ְל ַמְׁשְּכנֹו ִּב ְזרֹו ַע ּו ְל ִהָּכ ֵנס ְל ֵביתֹו ְו ִלּ ֹטל – אלא מוכרו בבית דיןׁ .שֹו ְמטֹו ַהַּמ ְלֶוה
ֵמ ַעל ָּב ָניו – מוציאו מבניו ,מפני שהוא
ַהַּמְׁשּכֹוןֶׁ ,שֶּנ ֱא ַמרְ " :ל ַקח ִּב ְגדֹו ִּכי ָע ַרב ָזר" (משלי כ,טז)ְ .ו ֵכן
כאילו כבר קנה את המשכון ,שלא ִמי ֶׁש ֵּיׁש לֹו ָׂש ָכר ֵא ֶצל ֲח ֵברֹוֵּ ,בין ְׂש ַכר ְמ ַלא ְכּתֹו ֵּבין ְׂש ַכר
כאיסור לגבות הלוואה מן היתומים
ְּב ֶה ְמּתֹו ְו ֵכ ָליו ֵּבין ְׂש ַכר ֵּביתֹו – ֲהֵרי ֶזה ֻמ ָּתר ְל ַמְׁשְּכנֹו ֶׁשֹּלא (לעיל ביאור ה.)3
ַעל ִּפי ֵּבית ִּדיןְ ,ו ִנ ְכ ָנס ְל ֵביתֹו ְונֹו ֵטל ַהַּמְׁשּכֹון ִּבְׂש ָכרֹוְ .ו ִאם
ָז ַקף ַהּ ָׂש ָכר ָע ָליו ְּב ִמ ְלָוה – ָאסּורֶׁ ,שֶּנ ֱא ַמרִּ" :כי ַתׁ ֶּשה ְבֵר ֲעָך ז ֶה ָעֵרב – האומר 'הלווהו ואני אפרע
חובו' ,שנתחייב מרצונו ולא מתוך
ַמׁ ַּשאת ְמאּו ָמה( "...דברים כד,י). מצוקה ,ולכן אין דינו כדין הלווה.
ֶׁשֶּנ ֱא ַמרְ " :ל ַקח ִּב ְגדֹו [קח את בגדו
השכרת משכון כעירבון] ִּכי ָעַרב ָזר [מפני שנכנע להיות
ערב ,אף אם עשה זאת בעבור גוי ,עליו
ח ִמי ֶׁש ָה ָיה ְּב ָידֹו ַמְׁשּכֹונֹו ֶׁשֶּל ָע ִני – ִאם ָה ָיה ְׂש ָכרֹו ָי ֵתר ַעל
לעמוד בערבותו]ּ ,ו ְב ַעד ָנ ְכִר ָּיה ַח ְב ֵלהּו
ְּפ ָחתֹוְּ ,כגֹון ַקְרּדֹם ּו ַמ ָּסר ָּגדֹול ְו ַכּיֹו ֵצא ָּב ֶהןֲ ,הֵרי ֶזה ֻמ ָּתר [קח ממנו משכון]"ֶׁ .ש ֵּיׁש לֹו ָׂש ָכר ֵא ֶצל
ְל ַהְׂשִּכירֹוּ ,ו ְמ ַנֶּכה ְׂש ָכרֹו ֵמחֹובֹו ָּת ִמידִ ,מְּפ ֵני ֶׁש ֶּזה ְּכ ֵמִׁשיב ֲח ֵברֹו – חוב של שכירותָ .ז ַקף ַהּ ָׂש ָכר
ָע ָליו ְּב ִמ ְלָוה – מחל לו על חיובו לשלם
ֲא ֵב ָדהְ ,ו ֵאינֹו ָצִריְך ְרׁשּות ְּב ָע ִלים.
כעת את השכר והשאיר את השכר אצלו
כהלוואה.
ח ְׂש ָכרֹו ָי ֵתר ַעל ְּפ ָחתֹו – הרווח מהשכרתו גדול מן ההפסד בגוף המשכון בשעת השימוש בו (פה"מ ב"מ ו,ח)ַ .ק ְרּדֹם –
גרזן (פה"מ שבת יז,ב)ַ .מ ָּסר ָּגדֹול – מסור גדול הנתון בין לוחות מלבניים גדולים ודקים מעץ שמנסרים בו עצים גדולים
(פה"מ :שבת יז,ד; כלים כא,ג)ִ .מְּפ ֵני ֶׁש ֶּזה ְּכ ֵמִׁשיב ֲא ֵב ָדה – שהרי יש שווי כספי לשימוש בכלי בזמן שהחפץ אצלו.
ּ ֶפ ֶרק ְר ִבי ִעי פרק ד – הקדמה :ריבית היא התוספת
ד (הרווח) שנוטל המלווה מן הלווה על
איסורי ריבית סכום ההלוואה בתמורה להלוואה
איסורי המעורבים בריבית שנתן לו .במקרא היא נקראת 'תרבית'
או 'מרבית' או 'נשך' ,ואילו בלשון
א ' ֶנֶׁשְך' ְו' ַתְרִּבית' – ֶא ָחד הּואֶׁ ,שֶּנ ֱא ַמרֶ " :את ַּכ ְסְּפָך חכמים היא נקראת 'ריבית' .ואף על פי
שיש הצדקה כלכלית מסוימת לגביית ֹלא ִת ֵּתן לֹו ְּב ֶנֶׁשְךּ ,ו ְב ַמ ְרִּבית ֹלא ִת ֵּתן ָא ְכ ֶלָך" (ויקרא כה,לז),
הריבית ,שהרי הלווה יכול להשקיע את
דמי ההלוואה ולהרוויח מהם ,עדיין יש בה משום ניצול חולשתו של הלווה ופיתויו באמצעות ההלוואה ,שגם כשיחזיר
את סכום ההלוואה המקורי (הקרן) ,עדיין יימצא במצוקה העלולה להיות ארוכת טווח להחזיר את הריבית ,העלולה
לעלות על מצוקתו בשעת לקיחת ההלוואה.
א ' ֶנֶׁשְך' ְו' ַתְרִּבית' – ֶא ָחד הּואֶׁ ,שֶּנ ֱא ַמר – נמצא שלגבי אוכל נזכר פעם 'נשך' ופעם 'מרבית' ,והדבר מעיד על
