Page 600 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 600

‫םיטפשמ רפס‪      ‬הולוו והומל לכותה‪      ‬פרק ב	‬                                                    ‫‪5	 78‬‬

‫ד‪ְ  2‬וֹלא עֹוד‪ֶ ,‬אָּלא ָראּוי ַל ַּד ָּין ִל ְגעֹר ַּבּתֹו ֵב ַע ּו ְל ָטְרדֹו‪ִ ,‬מְּפ ֵני‬          ‫ד‪ּ  2‬ו ְל ָטְרדֹו – לדחות את תביעתו‬

‫ֶׁשהּוא ִעֵּור ְוהֹו ֵלְך ִּבְׁשִרירּות ִלּבֹו‪ֶׁ ,‬שֹּלא ִּתְּקנּו ְּגאֹו ִנים ַּת ָּק ָנה‬          ‫או את השבועה מדיון אחד לדיון‬
‫זֹו ֶאָּלא ִמְּפ ֵני ָהַרָּמ ִאין‪ַ ,‬ו ֲהֵרי ֶנ ֱא ַמר‪ַ " :‬עד ְּדרֹשׁ� ָא ִחיָך אֹתֹו"‬
‫(דברים כב‪,‬ב) – ַעד ֶׁש ִּת ְדרֹ שׁ� ֶאת ָא ִחיָך ִאם ַרַּמאי הּוא אֹו ֵאינֹו‬                       ‫אחר (י')‪ֶׁ .‬שהּוא ִע ֵּור ְוהֹו ֵלְך ִּבְׁש ִרירּות‬

                                                                                                   ‫ִלּבֹו – "שהוא עיור ואינו רואה דרך‬

                                                                                                   ‫האמת מפני תא ַות לבו" (רוצח יב‪,‬יד)‪.‬‬

‫ַו ֲהֵרי ֶנ ֱא ַמר – במי שמצא אבדה‪ְ" :‬ו ָה ָיה ַרַּמאי‪ּ .‬ו ֵמ ַא ַחר ֶׁש ֻה ְח ַזק ֶזה ֶׁשהּוא ָע ִני ְוֶׁש ֵאינֹו ַרַּמאי – ָאסּור‬
                                                                                                   ‫ִעְּמָך ַעד ְּדרֹ�ׁש ָא ִחיָך ֹאתֹו‪ַ ,‬ו ֲהֵׁשבֹתֹו לֹו"‬
‫ְל ַהְׁשִּביעֹו‪.‬‬                                                                                   ‫– ו"אמרו חכמים‪ ...‬עד שתחקור אחר‬

‫ד‪ְ  3‬ו ֵכן ֲא ִני אֹו ֵמר ֶׁשִּמי ֶׁש ֻה ְח ַזק ַרַּמאי ּו ְדָר ָכיו ְמ ֻק ְל ָק ִלין‬              ‫אחיך אם רמאי הוא אם לאו"‪ ,‬שאפילו‬
                                                                                                   ‫נתן סימנים מובהקים שהאבדה שלו‪,‬‬
‫ְּב ַמּ ָׂשאֹו ּו ַמ ָּתנֹו‪ַ ,‬ו ֲהֵרי הּוא ָאמּוד ֶׁש ֵּיׁש לֹו ָממֹון‪ְ ,‬ו ָט ַען ֶׁש ֵאין‬         ‫אבל הוא מוחזק להיות רמאי – אין‬
‫לֹו ְּכלּום‪ַ ,‬ו ֲהֵרי הּוא ָרץ ְל ִהּ ָׁש ַבע ְּב ַת ָּק ָנה זֹו – ֶׁש ֵאין ָראּוי‬                 ‫מאמינים לו‪ ,‬עד שיביא עדים שהאבדה‬

‫ְל ַהְׁשִּביעֹו; ֶאָּלא ִאם ֵיׁש ּכֹ ַח ַּב ַּד ָּין ְל ַעּׂשֹותֹו ַעד ֶׁש ִּי ְפַרע ַּב ַעל‬       ‫שלו (גזלה ואבדה יג‪,‬ג)‪.‬‬

‫חֹובֹו אֹו ְל ַנּדֹותֹו ַעד ֶׁש ִּי ֵּתן – ְי ַעׂ ֶּשה‪ֵ ,‬מ ַא ַחר ֶׁשהּוא ָאמּוד‪,‬‬                  ‫ד‪ָ   3‬אמּוד – מוערך‪ְ .‬ל ַעּׂשֹותֹו – לאלצו‪.‬‬
                              ‫ֶׁשְּפִרי ַעת ַּב ַעל חֹוב ִמ ְצָוה‪.‬‬
                                                                                                   ‫ֶׁשְּפִרי ַעת ַּב ַעל חֹוב ִמ ְצָוה – שלא‬
‫ד‪ְּ  4‬כ ָללֹו ֶׁשַּל ָּד ָבר‪ָּ :‬כל ֶׁש ַּי ֲעֶׂשה ַה ַּד ָּין ִמ ְּד ָבִרים ֵאּלּו ְו ַכָּו ָנתֹו‬
                                                                                                   ‫לעשוק‪ ,‬כלומר שלא להחזיק בממון‬

                                                                                                                  ‫אחרים (גזלה ואבדה א‪,‬ד)‪.‬‬

‫ד‪ֲ   4‬הֵרי ֶזה ֻמְרֶׁשה ַל ֲעׂשֹות – שמעיקר ִל ְרּדֹף ַהֶּצ ֶדק ִּב ְל ַבד ֶׁשִּנ ְצ ַט ֵּוינּו ְל ָר ְדפֹו‪ְ ,‬וֹלא ַל ֲעבֹר ַה ִּדין ַעל‬
                                                                                                   ‫הדין‪" ,‬יש לדיין לדון בדיני ממונות על‬
‫ֶא ָחד ִמַּב ֲע ֵלי ִּדי ִנין – ֲהֵרי ֶזה ֻמְרֶׁשה ַל ֲעׂשֹות‪ּ ,‬ו ְמ ַקֵּבל ָׂש ָכר;‬               ‫פי הדברים שדעתו נוטה להם שהם‬
                        ‫ְוהּוא ֶׁש ִּי ְהיּו ַמ ֲעָׂשיו ְלֵׁשם ָׁש ַמ ִים‪.‬‬                         ‫אמת‪ ,‬והדבר חזק בלבו שהוא כן‪ ,‬אף‬

‫על פי שאין שם ראיה ברורה‪ .‬ואין צריך חשש קנוניא‬

‫ה   ִמי ֶׁשִּנ ְת ַח ֵּיב ִּבְׁשבּו ָעה זֹו ִמְּפ ֵני ְׁש ַטר חֹוב ֶׁש ָע ָליו‪ְ ,‬והֹו ָדה‬          ‫לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן‪,‬‬
                                                                                                   ‫שהוא דן כפי מה ש ֵידע‪ ...‬אבל משרבו‬
‫ַל ֲא ֵחִרים ְּבחֹובֹות ֲא ֵחִרים‪ְ ,‬ו ִהּ ִׂשי ָגה ָידֹו ָי ֵתר ַעל ָהָראּוי לֹו‬                   ‫בתי דינין שאינן הגונים‪ ,‬ואפלו יהיו‬
‫– ֹלא ִיּטֹל ַה ָּי ֵתר ֶאָּלא ַּב ֲע ֵלי ַהּ ְׁש ָטרֹות ִּב ְל ַבד‪ֶׁ ,‬שָּמא ְקנּו ְנ ָיא‬          ‫הגונים במעשיהם‪ ,‬אינם חכמים כראוי‬

‫ובעלי בינה – הסכימו רוב בתי דיני עֹוֶׂשה ְּבהֹו ָד ָאתֹו ַעל ְנ ָכ ָסיו ֶׁשָּל ֶזה‪.‬‬
                                                                                                   ‫ישראל‪ ...‬שלא ידון הדיין בסמיכת‬
‫ו‪ְ  1‬ראּו ֵבן ֶׁש ָה ָיה ַח ָּיב ְלִׁש ְמעֹון ֵמ ָאה‪ְ ,‬ו ֵלִוי ַח ָּיב ִלְראּו ֵבן ֵמ ָאה –‬        ‫דעתו ולא בידיעתו‪ ,‬כדי שלא יאמר כל‬

‫מֹו ִצי ִאין ִמֵּלִוי ְונֹו ְת ִנין ְלִׁש ְמעֹון‪ְ .‬ל ִפי ָכְך‪ִ ,‬אם ֵאין ִלְראּו ֵבן ְנ ָכ ִסים‪,‬‬    ‫הדיוט והדיוט‪ :‬לבי מאמין לדברי זה‬
‫ְו ָה ָיה לֹו ִׁש ְטֵרי חֹוב ַעל ֵלִוי‪ְ ,‬ו ָא ַמר ֵלִוי 'ְׁש ַטר ֲא ָמ ָנה הּוא'‪ָּ' ,‬פרּו ַע‬       ‫ודעתי סומכת על זה" (סנהדרין כד‪,‬א‪-‬ב)‪.‬‬
‫הּוא'‪ְ ,‬והֹו ָדה לֹו ְראּו ֵבן – ֵאין ַמְׁשִּגי ִחין ַעל הֹו ָד ָיתֹו‪ֶׁ ,‬שָּמא‬                     ‫ַל ֲעבֹר ַה ִּדין – לוותר על הדין‪ּ .‬ו ְמ ַקֵּבל‬

                                                                                                                          ‫ָׂש ָכר – מה'‪.‬‬
‫ה  ְוהֹו ָדה ַל ֲא ֵחִרים ְּבחֹובֹות ֲא ֵחִרים – ְקנּו ְנ ָיא ֵהן עֹוִׂשין ְל ַאֵּבד ְזכּותֹו ֶׁשְּלִׁש ְמעֹון‪ֶ ,‬אָּלא ִיּ ָׁש ַבע ִׁש ְמעֹון‬

‫הודה שהוא חייב למי שטוען שהלווה ְו ִיּטֹל ִמֵּל ִוי‪ְּ ,‬כ ִדין ָּכל טֹו ֵרף‪ֶׁ ,‬ש ֵאינֹו ִנ ְפ ָרע ֶאָּלא ִּבְׁשבּו ָעה‪.‬‬

                                                            ‫לו בלא עדים‪ְ .‬ו ִהּ ִׂשי ָגה ָידֹו ָי ֵתר ַעל‬

‫ָה ָראּוי לֹו – צבר רכוש וממון יותר ממה שחייבים לסדר לו‪ ,‬וממנו חייב לפרוע חובותיו (לעיל א‪,‬ז‪ְ .)1‬קנּו ְנ ָיא – "והיא‬

‫התחבולה והמרמה שתהא בין התובע והנתבע לאבד ממון לא להם" (פה"מ ערכין ו‪,‬א)‪ .‬והדברים אמורים בהודאה בהלוואה‬

‫שלא בוצעה מעולם‪ַ .‬על ְנ ָכ ָסיו ֶׁשָּל ֶזה – כדי שיגבה המלווה המתחזה את הנכסים החדשים ויסייע להבריחם מן המלווה‬

                                                                                                   ‫האמתי שהלווה בשטר‪.‬‬

‫ו‪  1‬מֹו ִצי ִאין ִמֵּלִוי ְונֹו ְת ִנין ְלִׁש ְמעֹון – מפני שנוצרה זיקת שעבוד ישירה בין לוי לשמעון‪ִ .‬אם ֵאין ִלְראּו ֵבן ְנ ָכ ִסים – שהרי‬

‫אם יש לו נכסים – גובים מהם‪ ,‬ורק הוא מפסיד כשהוא מודה שלווה‪ְׁ .‬ש ַטר ֲא ָמ ָנה – שטר שניתן מתוך האמנה שלא‬

‫ישמש את המחזיק בו לתביעה‪ ,‬ובדרך כלל ניתן כדי לערוב להתחייבות מסוימת‪ ,‬כגון שטר הלוואה שנכתב ונמסר לפני‬

‫ביצוע ההלוואה (רש"י כתובות יט‪,‬א)‪" .‬המעיד על שטר אמנה כמעיד בשקר" (עדות ג‪,‬ו)‪ ,‬שאסור לאדם להשהות שטר אמנה‬
   595   596   597   598   599   600   601   602   603   604   605