Page 56 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 56

‫זקיםנ רפס‪      ‬ןוממ יקזנ תוכלה‪      ‬פרק ח	‬                                                             ‫‪3	 4‬‬

‫ט  ְו ִה ְנ ִהיגּוהּו – וקנו אותו בהנהגתו ט  מּו ָעד ֶׁש ִה ִּזיק‪ֵּ ,‬בין ָע ַמד ַּב ִּדין ֵּבין ֶׁשֹּלא ָע ַמד ַּב ִּדין‪,‬‬
                                                                                                         ‫(ראה מכירה ב‪,‬ה‪-‬ו)‪ִ .‬מן ַה ָּי ֶפה – מן הקרקע‬
‫ְו ִה ְק ִּדיׁשֹו אֹו ְמ ָכרֹו אֹו ְנ ָתנֹו ְּב ַמ ָּת ָנה אֹו ְׁש ָחטֹו – ַמה ּ ֶׁש ָעָׂשה‬              ‫הטובה ביותר‪ַ .‬ו ֲהֵרי ָּכל ְנ ָכ ָסיו ְמֻׁש ְעָּב ִדין‬
‫ָעׂשּוי‪ָ .‬ק ְדמּו ַּב ֲע ֵלי חֹובֹות ְו ִה ְנ ִהיגּוהּו – ֵּבין ָחב ָל ֶהם ַעד ֶׁשֹּלא‬                   ‫ְל ֶנ ֶזק ֶזה – ויש נכסים אחרים העשויים‬
‫ִה ִּזיק ֵּבין ִה ִּזיק ַעד ֶׁשֹּלא ָחב‪ָ ,‬זכּו ּבֹו‪ְ ,‬ל ִפי ֶׁש ֵאין ִמְׁש ַּתֵּלם ַהִּנ ָּזק‬
                                                                                                                       ‫לשמש לפירעון החוב‪.‬‬

‫י   ִנ ְז ָק ִקין – מטפלים בגביית חובו של ֶאָּלא ִמן ַה ָּי ֶפה ֶׁשְּב ִנ ְכ ֵסי ַהַּמ ִּזיק‪ַ ,‬ו ֲה ֵרי ָּכל ְנ ָכ ָסיו ְמֻׁש ְעָּב ִדין‬
                                                                                                         ‫המזיק‪ֻ .‬סִּבין – הפסולת היוצאת מניפוי‬
                                             ‫ְל ֶנ ֶזק ֶזה‪.‬‬                                              ‫הקמח‪ ,‬שמקורה בקליפת גרגר החיטה‪.‬‬

                                                                 ‫גביית הנזק‬                              ‫יא   ַה ִּזּבּוִרית – החלק הרע והכחוש‬

‫י  ְּכֶׁשֵּבית ִּדין ִנ ְז ָק ִקין ִל ְגּבֹות ַהֶּנ ֶזק ִמִּנ ְכ ֵסי ַהַּמ ִּזיק – ּגֹו ִבין ִמן‬         ‫שבשדות (אישות טז‪,‬ג)‪ִ .‬מְּפ ֵני ֶׁש ַהִּנ ָּזק ַנ ֲעָׂשה‬

‫ְּכ ַב ַעל חֹוב – שאם מת המזיק‪ ,‬הפך ַהִּמַּט ְל ְט ִלין ְּת ִחָּלה‪ִ .‬אם ֹלא ָהיּו לֹו ִמַּט ְל ְט ִלין ְּכ ָלל‪ ,‬אֹו ֶׁשֹּלא‬
                                                                                                         ‫התשלום שצריכים בניו לשלם לחוב‪.‬‬
‫ָהיּו ַהִּמַּט ְל ְט ִלין ְּכ ֶנ ֶגד ָּכל ַהֶּנ ֶזק – ּגֹו ִבין ַהּ ְׁש ָאר ִמן ַה ַּקְר ַקע‬             ‫ְו ַהִּמַּט ְל ְט ִלין ֵאין ִמְׁש ַּת ְעְּב ִדין ְל ַב ַעל‬
‫ִמן ַה ָּי ֶפה ֶׁשְּב ִנ ְכ ֵסי ַהַּמ ִּזיק‪ְ .‬ו ָכל ְז ַמן ֶׁש ִּיָּמ ְצאּו ִמַּט ְל ְט ִלין‪ֲ ,‬א ִפּלּו‬
                                                                                                         ‫חֹוב – מכיוון שהמלווה אינו סומך על‬
                             ‫ֻסִּבין – ֵאין ִנ ְז ָק ִקין ַל ַּקְר ַקע‪.‬‬                                  ‫האפשרות שישמשו המיטלטלין ערבות‬

‫יא   ֵמת ַהַּמ ִּזיק ֹק ֶדם ֶׁש ְּיַׁשֵּלם – ֵאין ֵּבית ִּדין ִנ ְז ָק ִקין ַלִּמַּט ְל ְט ִלין‬          ‫להחזרת החוב‪ ,‬שהרי אפשר להסתירם‪.‬‬

‫ֶׁשַּל ְּיתֹו ִמים ֶאָּלא ַל ַּקְר ַקע‪ְ ,‬וגֹו ִבין ַלִּנ ָּזק ִמן ַה ִּזּבּוִרית‪ִ ,‬מְּפ ֵני‬              ‫יב   ַהְּגאֹו ִנים – "כל החכמים שעמדו‬
‫ֶׁש ַהִּנ ָּזק ַנ ֲעָׂשה ְּכ ַב ַעל חֹוב‪ְ ,‬ו ַהִּמַּט ְל ְט ִלין ֵאין ִמְׁש ַּת ְעְּב ִדין ְל ַב ַעל‬
                                                                                                         ‫אחר חיבור התלמוד [עד הרמב"ם] ובנו‬
                                                                                                         ‫בו [=התבוננו בו והעמיקו בהבנתו]‪,‬‬

‫ויצא להם שם בחכמתם‪ ...‬שעמדו בארץ חֹוב‪ְ .‬ו ִאם ָּת ַפס ַהִּנ ָּזק ַהִּמַּט ְל ְט ִלין ְּב ַח ֵּיי ַהַּמ ִּזיק – ּגֹו ִבין לֹו ֵמ ֶהן‬
                                                                                                         ‫ישראל ובארץ שנער [=בבל] ובספרד‬
‫ַא ַחר מֹותֹו‪.‬‬                                                                                           ‫ובצרפת‪ ,‬למדו דרך התלמוד והוציאו‬

‫יב  ְּכ ָבר ִּתְּקנּו ַהְּגאֹו ִנים ִל ְגּבֹות ַּב ַעל חֹוב ִמן ַהִּמַּט ְל ְט ִלין‪,‬‬                     ‫לאור תעלומותיו וביארו ענייניו"‬
                                                                                                         ‫(הקדמת משנה תורה‪ ,‬לג)‪ִ .‬ל ְגּבֹות ַּב ַעל חֹוב‬
‫ּו ָפְׁש ָטה ַּת ָּק ָנה זֹו ְּב ָכל ָּב ֵּתי ִּדי ִנין‪ְ .‬ל ִפי ָכְך ַמ ְגִּבין ַהִּנ ָּז ִקין ִמן‬       ‫ִמן ַהִּמַּט ְל ְט ִלין – "מפני שאין הקרקעות‬
‫ַהִּמַּט ְל ְט ִלין ֶׁשַּל ְּיתֹו ִמים‪ְ ,‬ו ִאם ֹלא ִהִּני ַח ִמַּט ְל ְט ִלין – ּגֹו ִבין ָל ֶהן‬         ‫מצויים ביד ישראל כל כך‪ ,‬ודעת הבריות‬
‫ִמן ַה ִּזּבּוִרית; ֶׁשָּכל ַהָּבא ִלָּפַרע ִמִּנ ְכ ֵסי ְיתֹו ִמים – ֹלא ִי ְגֶּבה‬                      ‫סומכת על המטלטלין" (המאירי ב"ק קיא‪,‬ב)‪.‬‬

            ‫ֶאָּלא ִמן ַה ִּזּבּו ִרית‪ְּ ,‬כמֹו ֶׁש ִּי ְתָּב ֵאר (מלוה ולווה יט‪,‬א)‪.‬‬                      ‫ּו ָפְׁש ָטה – והתקבלה‪ֹ .‬לא ִי ְגֶּבה ֶאָּלא ִמן‬
                                                                                                         ‫ַה ִּזּבּוִרית – מדין תורה‪ ,‬בעל חוב גובה‬
                                               ‫האיסור לענוש באומד הדעת‬                                   ‫מן הקרקע הגרועה ביותר של החייב‪,‬‬
                                                                                                         ‫אבל תיקנו חכמים שיגבה מן הקרקע‬
‫יג   ֵאין ַהְּנ ָז ִקין ִמְׁש ַּתְּל ִמין‪ְ ,‬ו ֵאין ַח ָּי ִבין ַּבּכֹ ֶפר‪ְ ,‬ו ֵאין ַהְּב ֵה ָמה‬
                                                                                                         ‫הבינונית‪" ,‬כדי שלא תנעול דלת בפני‬
‫ֶנ ֱהֶר ֶגת‪ֶ ,‬אָּלא ִּבְר ָא ָיה ְּברּוָרה ּו ְב ֵע ִדים ַהְּכֵׁשִרים ְל ָה ִעיד‪ֶׁ .‬שֹּלא‬                ‫לווין"‪ ,‬שלא יימנעו בני אדם מלהלוות‬
‫ּ ֹתא ַמר‪ :‬הֹו ִאיל ְו ֵאין ְמצּו ִיין ְּב ֻאְריֹות ַהּסּו ִסים ּו ְבֶר ֶפת ַהָּב ָקר‬                    ‫זה לזה‪ .‬אבל כלפי יתומים‪ ,‬הניחו חכמים‬
‫ְו ִג ְדרֹות ַהּצֹאן ֶאָּלא ָה ֲע ָב ִדים ְו ָהרֹו ִעים ְו ַכּיֹו ֵצא ָּב ֶהן – ִאם‬
                                                                                                           ‫את הדבר כדין תורה (מלווה ולווה יט‪,‬א)‪.‬‬

‫יג  ּכֹ ֶפר – תשלום המוטל על בעל ֵה ִעידּו ֶׁשְּב ֵה ָמה זֹו ִהיא ֶׁש ִה ִּזי ָקה ֶאת זֹו‪ׁ ,‬שֹו ְמ ִעין ָל ֶהן; אֹו‬
                                                                                                         ‫בהמה המועדת להרוג‪ ,‬שהרגה אדם‪,‬‬
‫ִאם ֵה ִעידּו ְק ַטִּנים אֹו ָנִׁשים ֶׁש ָא ָדם ֶזה ָח ַבל ֶאת ֶזה אֹו ֵה ִעידּו‬                         ‫שמטרתו לכפר עליו ולהצילו ממיתה‬
‫ִּבְׁש ָאר ְנ ָז ִקין סֹו ְמ ִכין ֲע ֵלי ֶהן‪ֵ .‬אין ַה ָּד ָבר ֵּכן; ֶאָּלא ְלעֹו ָלם ֵאין‬                ‫בידי שמים (להלן י‪,‬ג‪-‬ד)‪ְ .‬ו ֵאין ַהְּב ֵה ָמה‬
‫ְמ ַח ְּי ִבין ָממֹון ַעל ִּפי ֵע ִדים‪ַ ,‬עד ֶׁש ִּי ְהיּו ֵע ִדים ַהְּכֵׁשִרים ְל ָה ִעיד‬                ‫ֶנ ֱה ֶר ֶגת – אם הרגה אדם (להלן י‪,‬א)‪.‬‬

‫ֶאָּלא ִּבְר ָא ָיה ְּברּוָרה וכו' – כבכל דיני ְׁש ָאר ֵע ֻדיֹות‪ְ ,‬ו ָי ִעידּו ְּב ֵבית ִּדין‪ִ ,‬וי ַח ְּיבּו ֵּבית ִּדין ַהַּמ ִּזיק ְלַׁשֵּלם‪.‬‬
                                                                                                         ‫המשפט‪ ,‬ש"אין בית דין עונשין באמדן‬

‫הדעת אלא על פי עדים בראיה ברורה" (סנהדרין כ‪,‬א)‪ֻ .‬א ְריֹות – אורוֹות‪ ,‬כלשון המקרא (דברי הימים‪-‬ב ט‪,‬כה)‪ָ .‬ה ֲע ָב ִדים‬

‫ְו ָהרֹו ִעים – שהם פסולים לעדות (עדות ט‪,‬י; שם י‪,‬ד)‪ְ .‬ק ַטִּנים אֹו ָנִׁשים – שאף הם פסולים לעדות (עדות ט‪,‬י; שם ט‪,‬ז)‪.‬‬
   51   52   53   54   55   56   57   58   59   60   61