Page 56 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 56
זקיםנ רפס ןוממ יקזנ תוכלה פרק ח 3 4
ט ְו ִה ְנ ִהיגּוהּו – וקנו אותו בהנהגתו ט מּו ָעד ֶׁש ִה ִּזיקֵּ ,בין ָע ַמד ַּב ִּדין ֵּבין ֶׁשֹּלא ָע ַמד ַּב ִּדין,
(ראה מכירה ב,ה-ו)ִ .מן ַה ָּי ֶפה – מן הקרקע
ְו ִה ְק ִּדיׁשֹו אֹו ְמ ָכרֹו אֹו ְנ ָתנֹו ְּב ַמ ָּת ָנה אֹו ְׁש ָחטֹו – ַמה ּ ֶׁש ָעָׂשה הטובה ביותרַ .ו ֲהֵרי ָּכל ְנ ָכ ָסיו ְמֻׁש ְעָּב ִדין
ָעׂשּויָ .ק ְדמּו ַּב ֲע ֵלי חֹובֹות ְו ִה ְנ ִהיגּוהּו – ֵּבין ָחב ָל ֶהם ַעד ֶׁשֹּלא ְל ֶנ ֶזק ֶזה – ויש נכסים אחרים העשויים
ִה ִּזיק ֵּבין ִה ִּזיק ַעד ֶׁשֹּלא ָחבָ ,זכּו ּבֹוְ ,ל ִפי ֶׁש ֵאין ִמְׁש ַּתֵּלם ַהִּנ ָּזק
לשמש לפירעון החוב.
י ִנ ְז ָק ִקין – מטפלים בגביית חובו של ֶאָּלא ִמן ַה ָּי ֶפה ֶׁשְּב ִנ ְכ ֵסי ַהַּמ ִּזיקַ ,ו ֲה ֵרי ָּכל ְנ ָכ ָסיו ְמֻׁש ְעָּב ִדין
המזיקֻ .סִּבין – הפסולת היוצאת מניפוי
ְל ֶנ ֶזק ֶזה. הקמח ,שמקורה בקליפת גרגר החיטה.
גביית הנזק יא ַה ִּזּבּוִרית – החלק הרע והכחוש
י ְּכֶׁשֵּבית ִּדין ִנ ְז ָק ִקין ִל ְגּבֹות ַהֶּנ ֶזק ִמִּנ ְכ ֵסי ַהַּמ ִּזיק – ּגֹו ִבין ִמן שבשדות (אישות טז,ג)ִ .מְּפ ֵני ֶׁש ַהִּנ ָּזק ַנ ֲעָׂשה
ְּכ ַב ַעל חֹוב – שאם מת המזיק ,הפך ַהִּמַּט ְל ְט ִלין ְּת ִחָּלהִ .אם ֹלא ָהיּו לֹו ִמַּט ְל ְט ִלין ְּכ ָלל ,אֹו ֶׁשֹּלא
התשלום שצריכים בניו לשלם לחוב.
ָהיּו ַהִּמַּט ְל ְט ִלין ְּכ ֶנ ֶגד ָּכל ַהֶּנ ֶזק – ּגֹו ִבין ַהּ ְׁש ָאר ִמן ַה ַּקְר ַקע ְו ַהִּמַּט ְל ְט ִלין ֵאין ִמְׁש ַּת ְעְּב ִדין ְל ַב ַעל
ִמן ַה ָּי ֶפה ֶׁשְּב ִנ ְכ ֵסי ַהַּמ ִּזיקְ .ו ָכל ְז ַמן ֶׁש ִּיָּמ ְצאּו ִמַּט ְל ְט ִליןֲ ,א ִפּלּו
חֹוב – מכיוון שהמלווה אינו סומך על
ֻסִּבין – ֵאין ִנ ְז ָק ִקין ַל ַּקְר ַקע. האפשרות שישמשו המיטלטלין ערבות
יא ֵמת ַהַּמ ִּזיק ֹק ֶדם ֶׁש ְּיַׁשֵּלם – ֵאין ֵּבית ִּדין ִנ ְז ָק ִקין ַלִּמַּט ְל ְט ִלין להחזרת החוב ,שהרי אפשר להסתירם.
ֶׁשַּל ְּיתֹו ִמים ֶאָּלא ַל ַּקְר ַקעְ ,וגֹו ִבין ַלִּנ ָּזק ִמן ַה ִּזּבּוִריתִ ,מְּפ ֵני יב ַהְּגאֹו ִנים – "כל החכמים שעמדו
ֶׁש ַהִּנ ָּזק ַנ ֲעָׂשה ְּכ ַב ַעל חֹובְ ,ו ַהִּמַּט ְל ְט ִלין ֵאין ִמְׁש ַּת ְעְּב ִדין ְל ַב ַעל
אחר חיבור התלמוד [עד הרמב"ם] ובנו
בו [=התבוננו בו והעמיקו בהבנתו],
ויצא להם שם בחכמתם ...שעמדו בארץ חֹובְ .ו ִאם ָּת ַפס ַהִּנ ָּזק ַהִּמַּט ְל ְט ִלין ְּב ַח ֵּיי ַהַּמ ִּזיק – ּגֹו ִבין לֹו ֵמ ֶהן
ישראל ובארץ שנער [=בבל] ובספרד
ַא ַחר מֹותֹו. ובצרפת ,למדו דרך התלמוד והוציאו
יב ְּכ ָבר ִּתְּקנּו ַהְּגאֹו ִנים ִל ְגּבֹות ַּב ַעל חֹוב ִמן ַהִּמַּט ְל ְט ִלין, לאור תעלומותיו וביארו ענייניו"
(הקדמת משנה תורה ,לג)ִ .ל ְגּבֹות ַּב ַעל חֹוב
ּו ָפְׁש ָטה ַּת ָּק ָנה זֹו ְּב ָכל ָּב ֵּתי ִּדי ִניןְ .ל ִפי ָכְך ַמ ְגִּבין ַהִּנ ָּז ִקין ִמן ִמן ַהִּמַּט ְל ְט ִלין – "מפני שאין הקרקעות
ַהִּמַּט ְל ְט ִלין ֶׁשַּל ְּיתֹו ִמיםְ ,ו ִאם ֹלא ִהִּני ַח ִמַּט ְל ְט ִלין – ּגֹו ִבין ָל ֶהן מצויים ביד ישראל כל כך ,ודעת הבריות
ִמן ַה ִּזּבּוִרית; ֶׁשָּכל ַהָּבא ִלָּפַרע ִמִּנ ְכ ֵסי ְיתֹו ִמים – ֹלא ִי ְגֶּבה סומכת על המטלטלין" (המאירי ב"ק קיא,ב).
ֶאָּלא ִמן ַה ִּזּבּו ִריתְּ ,כמֹו ֶׁש ִּי ְתָּב ֵאר (מלוה ולווה יט,א). ּו ָפְׁש ָטה – והתקבלהֹ .לא ִי ְגֶּבה ֶאָּלא ִמן
ַה ִּזּבּוִרית – מדין תורה ,בעל חוב גובה
האיסור לענוש באומד הדעת מן הקרקע הגרועה ביותר של החייב,
אבל תיקנו חכמים שיגבה מן הקרקע
יג ֵאין ַהְּנ ָז ִקין ִמְׁש ַּתְּל ִמיןְ ,ו ֵאין ַח ָּי ִבין ַּבּכֹ ֶפרְ ,ו ֵאין ַהְּב ֵה ָמה
הבינונית" ,כדי שלא תנעול דלת בפני
ֶנ ֱהֶר ֶגתֶ ,אָּלא ִּבְר ָא ָיה ְּברּוָרה ּו ְב ֵע ִדים ַהְּכֵׁשִרים ְל ָה ִעידֶׁ .שֹּלא לווין" ,שלא יימנעו בני אדם מלהלוות
ּ ֹתא ַמר :הֹו ִאיל ְו ֵאין ְמצּו ִיין ְּב ֻאְריֹות ַהּסּו ִסים ּו ְבֶר ֶפת ַהָּב ָקר זה לזה .אבל כלפי יתומים ,הניחו חכמים
ְו ִג ְדרֹות ַהּצֹאן ֶאָּלא ָה ֲע ָב ִדים ְו ָהרֹו ִעים ְו ַכּיֹו ֵצא ָּב ֶהן – ִאם
את הדבר כדין תורה (מלווה ולווה יט,א).
יג ּכֹ ֶפר – תשלום המוטל על בעל ֵה ִעידּו ֶׁשְּב ֵה ָמה זֹו ִהיא ֶׁש ִה ִּזי ָקה ֶאת זֹוׁ ,שֹו ְמ ִעין ָל ֶהן; אֹו
בהמה המועדת להרוג ,שהרגה אדם,
ִאם ֵה ִעידּו ְק ַטִּנים אֹו ָנִׁשים ֶׁש ָא ָדם ֶזה ָח ַבל ֶאת ֶזה אֹו ֵה ִעידּו שמטרתו לכפר עליו ולהצילו ממיתה
ִּבְׁש ָאר ְנ ָז ִקין סֹו ְמ ִכין ֲע ֵלי ֶהןֵ .אין ַה ָּד ָבר ֵּכן; ֶאָּלא ְלעֹו ָלם ֵאין בידי שמים (להלן י,ג-ד)ְ .ו ֵאין ַהְּב ֵה ָמה
ְמ ַח ְּי ִבין ָממֹון ַעל ִּפי ֵע ִדיםַ ,עד ֶׁש ִּי ְהיּו ֵע ִדים ַהְּכֵׁשִרים ְל ָה ִעיד ֶנ ֱה ֶר ֶגת – אם הרגה אדם (להלן י,א).
ֶאָּלא ִּבְר ָא ָיה ְּברּוָרה וכו' – כבכל דיני ְׁש ָאר ֵע ֻדיֹותְ ,ו ָי ִעידּו ְּב ֵבית ִּדיןִ ,וי ַח ְּיבּו ֵּבית ִּדין ַהַּמ ִּזיק ְלַׁשֵּלם.
המשפט ,ש"אין בית דין עונשין באמדן
הדעת אלא על פי עדים בראיה ברורה" (סנהדרין כ,א)ֻ .א ְריֹות – אורוֹות ,כלשון המקרא (דברי הימים-ב ט,כה)ָ .ה ֲע ָב ִדים
ְו ָהרֹו ִעים – שהם פסולים לעדות (עדות ט,י; שם י,ד)ְ .ק ַטִּנים אֹו ָנִׁשים – שאף הם פסולים לעדות (עדות ט,י; שם ט,ז).

