Page 347 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 347
נייןק רפס המכיר לכותה פרק כט 325
ה ִמי ֶׁשהּוא ֵעת ׁשֹו ֶטה ְו ֵעת ָׁשפּויְּ ,כגֹון ֵאּלּו ַהִּנ ְכִּפין – ְּב ֵעת ה ָׁשפּוי – בר דעת ,בריא בשכלו.
ִנ ְכִּפין – הכיפיון הוא מחלת הנפילה,
שבה מאבד האדם את הכרתו ונופל ֶׁשהּוא ָׁשפּויָּ ,כל ַמ ֲעָׂשיו ַק ָּי ִמיןְ ,וזֹו ֶכה ְל ַע ְצמֹו ְו ַל ֲא ֵחִרים ְּכ ָכל
ֶּבן ַּד ַעתּ .ו ְצִרי ִכין ָה ֵע ִדים ַל ֲח ֹקר ַה ָּד ָבר ֵהי ֵטבֶׁ ,שָּמא ְּבסֹוף
(פה"מ בכורות ז,ה .ק' :שסובל מהתקפות טירוף,
ְׁש ִפּיּותֹו ּו ִב ְת ִחַּלת ַׁש ְטיּותֹו ָעָׂשה ַמה ׁ ֶּש ָעָׂשה.
ולאו דווקא מן המחלה הנקראת בימינו מחלת
הנפילה ,אפילפסיה)ְּ .בסֹוף ְׁש ִפּיּותֹו ּו ִב ְת ִחַּלת חלות קניין קטן עד גיל שלוש-עשרה
ַׁש ְטיּותֹו – שהוא נראה בהן בריא.
ו ָק ָטןַ :עד ֵׁשׁש ָׁש ִנים – ֵאין ַה ְק ָנ ָיתֹו ַל ֲא ֵחִרים ְּכלּום;
ו ֵאין ַה ְק ָנ ָיתֹו ַל ֲא ֵחִרים ְּכלּום – ואינה
ּו ִמׁ ֵּשׁש ָׁש ִנים ַעד ֶׁש ַּי ְג ִּדיל – ּבֹו ְד ִקין אֹותֹוִ :אם יֹו ֵד ַע ְּב ִטיב חלה אפילו מדרבנן ,מפני שאין בו
דעת להקנות .אבל לעצמו ,קונה משעה
שהוא יודע להבדיל בין דבר שראוי ַמׂ ָּשא ּו ַמ ָּתן – ֶמ ָּקחֹו ֶמ ָּקח ּו ִמ ְמָּכרֹו ִמ ְמָּכר ּו ַמ ְּת ָנתֹו ַמ ָּת ָנה,
לשמור עליו לבין דבר שראוי להשליכו ֵּבין ְּב ָד ָבר ְמֻרֶּבה ֵּבין ְּב ָד ָבר מּו ָעטֵּ ,בין ַמ ְּת ַנת ָּבִריא ֵּבין
ַמ ְּת ַנת ְׁש ִכיב ְמ ַרעְ .ו ָד ָבר ֶזה ִמ ִּד ְב ֵרי ֲח ָכ ִמיםְּ ,כמֹו ֶׁשֵּב ַא ְרנּו (בבלי גטין סה,א)ַ .עד ֶׁש ַּי ְג ִּדיל – עד שיהיה
הבן בן 13שנה או שתהיה הבת בת 12
ויביאו שתי שערות במקום הערווהִ .אם (לעיל א)ְּ ,כ ֵדי ֶׁשֹּלא ִיָּב ֵטל ְוֹלא ִי ְמ ָצא ִמי ֶׁש ִּי ְמּכֹר לֹו ְוֹלא ִי ַּקח
יֹו ֵד ַע ְּב ִטיב ַמׂ ָּשא ּו ַמ ָּתן – מכיר את דרכי ִמֶּמּנּו; ְו ַהּכֹל ַּבִּמַּט ְל ְט ִליןֲ .א ָבל ַּב ַּקְר ַקע – ֵאינֹו מֹו ֵכר ְוֹלא
המסחר וערך כל סחורהַ .מ ְּת ַנת ְׁש ִכיב נֹו ֵתןַ ,עד ֶׁש ַּי ְג ִּדיל.
ְמַרע – ראה לעיל כב,א. ז ַּבֶּמה ְּד ָבִרים ֲאמּוִרים? ְּב ָק ָטן ֶׁש ֵאין לֹו ַאִּפ ְטרֹוּפֹוסֲ .א ָבל
ז ֵאין ַמ ֲעָׂשיו ְּכלּום – מפני שכל הרכוש
ִאם ָה ָיה לֹו ַאִּפ ְטרֹוּפֹוס – ֵאין ַמ ֲעָׂשיו ְּכלּום ֲא ִפּלּו ַּבִּמַּט ְל ְט ִלין ,נמסר לנאמנות האפטרופוס ,ואין לקטן
רשות להוציא ממנו דבר בלי רשותו.
ֶאָּלא ִמ ַּד ַעת ָה ַאִּפ ְטרֹוּפֹוסֶׁ ,ש ִאם ָר ָצה ְל ַק ֵּים ֶמ ָּקחֹו ּו ִמ ְמָּכרֹו
חֵ 1יׁש ָׁשם – יש .המילה 'שם' היא ּו ַמ ְּת ָנתֹו ַּבִּמַּט ְל ְט ִלין – ְמ ַק ֵּים.
מילת קישור שתורגמה מהסגנון הערבי, חּ 1בֹו ְד ִקין ֶאת ַה ָּק ָטן ֵלי ַדע ִאם יֹו ֵד ַע ִטיב ַמׂ ָּשא ּו ַמ ָּתן אֹו ֵאינֹו
ואינה מציינת מקוםְ .והּוא ֶּבן ֶׁש ַבע יֹו ֵד ַעַ ,עד ֶׁש ַּי ְג ִּדיל; ְל ִפי ֶׁש ֵּיׁש ָׁשם ָק ָטן ָנבֹון ֶׁשהּוא יֹו ֵד ַע ְוהּוא
וכו' – מפני שמגיל שש ועד גיל ,13 ֶּבן ֶׁש ַבעְ ,ו ֵיׁש ַא ֵחר ֶׁש ֲא ִפּלּו הּוא ֶּבן ְׁשלׁש ֶעְׂשֵרה ֵאינֹו יֹו ֵד ַע
קנייניו חלים רק אם הוא יודע בטיב
משא ומתן.
חָ 2ט ָעה – בשווי הסחורה .אבל ִטיב ַמׂ ָּשא ּו ַמ ָּתן.
אם טעה בסחורה עצמה ,כגון בכמות חָ 2ק ָטן ַהּיֹו ֵד ַע ְּב ִטיב ַמׂ ָּשא ּו ַמ ָּתן ֶׁש ֵאין לֹו ַאִּפ ְטרֹוּפֹוס,
הנמכרת – חוזר לעולם כדין מקח טעות
ֶׁשָּנָׂשא ְו ָנ ַתן ַּבִּמַּט ְל ְט ִלין ְו ָט ָעה – ִּדינֹו ְּכ ִדין ַהָּגדֹולָּ :פחּות (לעיל טו,א).
ִמׁ ְּשתּות – ְמ ִחי ָלה; ְׁשתּות – ַּת ֲחזֹר ַההֹו ָנ ָיה; ָי ֵתר ַעל ְׁשתּות – חֲ 3א ִני אֹו ֵמר – הצהרת הרמב"ם
שהלכה זו מדעתו ואין לה מקור
מפורש (איגרת לר' פנחס הדיין ,שילת, ָּב ַטל ַהֶּמ ָּקחְּ ,כמֹו ֶׁשֵּב ַא ְרנּו (לעיל יב,ב-ד).
עמ' תמג)ְּ .בֶׁשָּמַׁשְך אֹו ִה ְמִׁשיְך – חֲ 3א ִני אֹו ֵמר ֶׁש ֵאין ֶמ ַּקח ַה ָּק ָטן ּו ִמ ְמָּכרֹו ַק ָּי ִמין ַּבִּמַּט ְל ְט ִלין
כשהגביה את החפץ או משך אותו
או כשהגביה הקונה את החפץ או ֶאָּלא ְּבֶׁשָּמַׁשְך אֹו ִה ְמִׁשיְךֲ .א ָבל ִאם ָנ ַתן ָמעֹות ַעל ַהֶּמ ָּקח ְו ָח ַזר
משך אותו ,ואיש משניהם אינו יכול ּבֹו – ֵאינֹו ְמ ַקֵּבל ' ִמי ֶׁשָּפַרע'ַ .ו ֲא ֵחִרים ֶׁש ָח ְזרּו ּבֹו – עֹו ְמ ִדין
לחזור בוֵ .אינֹו ְמ ַקֵּבל ִמי ֶׁשָּפַרע – ְּב' ִמי ֶׁשָּפַרע'.
שהיא קללה המוטלת על מי שחוזר
בו מהתחייבותו אחרי ששולמו דמי המכירה אך עדיין לא הועבר הנכס לקונה (ראה לעיל ז,א) .ותיקנו חכמים
שיועילו המקח והממכר של הקטן ,אך לא החמירו עמו לקבל 'מי שפרע'ַ .ו ֲא ֵחִרים ֶׁש ָח ְזרּו ּבֹו – אם נתן לו
הגדול מעות וחזר בו מן המכירה.
