Page 280 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד

‫נייןק רפס‪  ‬המכיר לכותה‪  ‬פרק ו ‬ ‫‪ 258‬‬

‫ז‪ְ 2‬ראּו ֵבן וכו' – ששמעון חייב לראובן ִּבְׁש ָטר אֹו ַּב ֲח ָז ָקה אֹו ְּב ִק ְנ ָין – ָז ָכה ַּבָּמעֹות; ְוהּוא ֶׁש ִּי ְהיּו אֹו ָתן‬
‫כסף‪ ,‬וראובן מוכר ללוי את גביית‬
‫ַהָּמעֹות ַק ָּי ִמין‪ְּ ,‬כגֹון ֶׁש ִּי ְהיּו ֻמ ְפ ָק ִדין ְּב ָמקֹום ַא ֵחר‪.‬‬ ‫החוב‪ .‬חֹוב – במלווה על פה‪ .‬לחוב‬

‫המחאת חוב‬ ‫בשטר‪ ,‬ראה להלן י‪ֵ .‬י ָר ֶאה ִלי – הצהרת‬
‫הרמב"ם שהלכה זו היא מדעתו ושאין‬
‫ז‪ֲ 2‬א ָבל ְראּו ֵבן ֶׁש ָה ָיה לֹו חֹוב ַעל ִׁש ְמעֹון‪ְ ,‬ו ִה ְק ָנה ְל ֵלִוי ַקְר ַקע‬ ‫לה מקור מפורש (איגרת לר' פנחס הדיין‪,‬‬

‫ְו ַעל ַּגָּבּה חֹוב ֶׁש ֵּיׁש לֹו ֵא ֶצל ִׁש ְמעֹון – ֵי ָר ֶאה ִלי ֶׁשֹּלא ָק ָנה‬ ‫שילת‪ ,‬עמ' תמג)‪ .‬ח ְו ָד ָבר ֶזה – העברת‬

‫ַהחֹוב‪ .‬ח ָהיּו עֹו ְמ ִדים ְׁש ָלְׁש ָּתן‪ְ ,‬ו ָא ַמר לֹו ' ָמ ֶנה ֶׁש ֵּיׁש ִלי‬ ‫החוב בדיבור במעמד שלושתם‪ .‬הוראה‬
‫לאדם אחר לשלם לו את הסכום נקראת‬
‫ְּב ָי ְדָך'‪ֵּ ,‬בין ִּפ ָּקדֹון ֵּבין ֶׁש ָה ָיה ִמ ְלָוה‪ְּ ' ,‬ת ֵנהּו ָל ֶזה' – ָק ָנה ֵלִוי‪ְ ,‬ו ֵאין‬

‫ֶא ָחד ִמׁ ְּש ָלְׁש ָּתן ָיכֹול ַל ֲחזֹר ּבֹו‪ְ .‬ו ָד ָבר ֶזה ָא ְמרּו ֲח ָכ ִמים ֶׁש ִהיא‬ ‫'המחאה' (מן השורש של פועל זה‪ ,‬נגזרה בימינו‬
‫ֲה ָל ָכה ֶׁש ֵאין ָלּה ַט ַעם‪ְ ,‬ל ִפי ָכְך ֵאין ְל ֵמ ִדין ִמֶּמָּנה ְל ִדין ַא ֵחר‪.‬‬ ‫המילה "המחאה" במשמעות ֶׁשק)‪ֲ .‬ה ָל ָכה ֶׁש ֵאין‬
‫ָלּה ַט ַעם – תקנה מיוחדת של חכמים‬
‫ט ָה ָיה ְראּו ֵבן ַח ָּיב ְלִׁש ְמעֹון ֵמ ָאה זּוז‪ְ ,‬ו ָא ַמר ְל ֵלִוי ' ֵּתן ְלִׁש ְמעֹון‬ ‫שאינה על פי כללי הקניין הרגילים‪,‬‬

‫ֶזה ֵמ ָאה זּוז ֶׁש ֲא ִני ַח ָּיב לֹו ַעד ֶׁש ֶא ֵּתן ְלָך' אֹו ' ַעד ֶׁש ֶא ֱעֶׂשה ִעְּמָך‬ ‫שהרי אין אדם יכול להקנות דבר שאין‬
‫ֶחְׁשּבֹון'‪ְ ,‬ו ָא ַמרלֹו' ִהין'‪ְ ,‬ו ִקֵּבלִׁש ְמעֹון–ָּכל ֶא ָחד ִמׁ ְּש ָלְׁש ָּתן ָיכֹול‬ ‫בו ממש (כב‪,‬א; כב‪,‬ט‪ ,)2‬ולכן היא הלכה‬
‫ַל ֲחזֹר ּבֹו‪ַ ,‬ו ֲא ִפּלּו ָּפַרע ֵלִוי ְלִׁש ְמעֹון ִמ ְק ָצת חֹובֹו‪ְ .‬ל ִפי ָכְך‪ִ ,‬אם ֹלא‬ ‫ייחודית‪ .‬וחכמים תקנו זאת כדי להקל‬
‫על המסחר בשוק‪ ,‬כשאין ביד האדם‬

‫כסף מזומן‪ ,‬אך יש בידו אשראי של ָּפ ַרע ֵל ִוי ְלִׁש ְמעֹון – חֹו ֵזר ִׁש ְמעֹון ְותֹו ֵב ַע ְראּו ֵבן ִּבְׁש ָאר חֹובֹו‪.‬‬
‫חובות‪ ,‬והוא מעמידו אצל בעל חובו‬
‫מכירת שטר חוב‬ ‫וממחה (=מעביר) את חובו (תוספות גטין‬

‫י ַהּמֹו ֵכר ְׁש ַטר חֹוב ַל ֲח ֵברֹו‪ ,‬אֹו ְנ ָתנֹו לֹו ַמ ָּת ָנה – ֵאינֹו ִנ ְק ֶנה‬ ‫יד‪,‬א)‪.‬‬

‫ט ְו ִקֵּבל ִׁש ְמעֹון – הסכים‪ָּ .‬כל ֶא ָחד ִּב ְמ ִסי ַרת ַהׁ ְּש ָטר ְל ָידֹו‪ֶׁ ,‬שֹּלא ָמ ַכר ֶאָּלא ָה ְר ָא ָיה ֶׁשּבֹו‪ְ ,‬ו ֵאין‬
‫ִמׁ ְּש ָלְׁש ָּתן ָיכֹול ַל ֲחזֹר ּבֹו – מפני שאין ָה ְר ָא ָיה ִנ ְתֶּפֶׂשת ַּב ָּיד‪ .‬יא ְו ֵכי ַצד ִי ְק ֶנה ַהׁ ְּש ָטר? ֶׁש ִּי ְכּ ֹתב‬
‫לוי חייב לראובן כלום‪ ,‬ואין להסכמתו‬
‫לֹו ַהַּמ ְק ֶנה ' ְק ֵנה ְׁש ָטר ְּפלֹו ִני ְו ָכל ִׁש ְעּבּוד ֶׁשּבֹו'‪ְ ,‬ו ִי ְמ ֹסר לֹו‬ ‫תוקף מחייב‪ .‬ואילו בהלכה ח‪ ,‬שמעון‬
‫ַהׁ ְּש ָטר‪ְ ,‬ו ִנ ְמ ָצא ֶׁשִּנ ְק ָנה ִּב ְכ ִתי ָבה ּו ְמ ִסיָרה‪ְ .‬ו ֵאינֹו ָצִריְך ֵע ִדים‬ ‫חייב לראובן מנה‪ ,‬ועל אותו מנה חלה‬
‫ְל ִע ְנ ַין ְק ִנ ָּיתֹו‪ֲ ,‬א ָבל ָצִריְך ֵע ִדים ְל ִע ְנ ַין ְּת ִבי ָעה‪ֶׁ ,‬ש ֲהֵרי ַהִּנ ְתָּבע‬ ‫התחייבות הקניין (רי"ף ב"מ סח‪,‬א‪ .‬ראה מלווה‬

‫אֹו ֵמר לֹו ' ִמי יֹא ַמר ֶׁשַּב ַעל ְּד ָבִרים ֶׁשִּלי ָּכ ַתב ּו ָמ ַסר ְלָך?'‪.‬‬ ‫ולווה טז‪,‬ג‪-‬ד)‪.‬‬

‫יב ִק ְנ ַין ַהׁ ְּש ָטרֹות ַּכ ֶּדֶרְך ַהּזֹאת – ִמ ִּד ְבֵרי סֹו ְפִרים‪ֲ .‬א ָבל ִמן‬ ‫י ֶׁשֹּלא ָמ ַכר ֶאָּלא ָהְר ָא ָיה ֶׁשּבֹו –‬

‫ַהּתֹוָרה ֵאין ָהְר ָאיֹות ִנ ְקנֹות ֶאָּלא ּגּוף ַה ָּד ָבר ַה ָּקנּוי ִּב ְל ַבד‪.‬‬ ‫השטרות "אין גופן ממון" (שכירות ב‪,‬א)‪,‬‬
‫ולכן מה שמכר לו הוא רק הרשאה‬

‫ְל ִפי ָכְך‪ַ ,‬הּמֹו ֵכר ְׁש ַטר חֹוב ַל ֲח ֵברֹו – ֲע ַד ִין ָיכֹול ְל ָמ ֳחלֹו‪ַ ,‬ו ֲא ִפּלּו‬ ‫(ייפוי כוח) לגבות את החוב‪ .‬וכבר‬
‫נתבאר ש"הדברים שאין בהן ממש –‬
‫יֹוְרׁשֹו מֹו ֲחלֹו‪ .‬יג ָה ִאׁ ָּשה ֶׁש ִה ְכ ִני ָסה ְׁש ַטר חֹוב ְל ַב ְע ָלּה –‬ ‫אין הקניין מועיל בהן כלום" (לעיל ה‪,‬יד)‪.‬‬

‫ֵאי ָנּה ְיכֹו ָלה ִל ְמחֹל ֶאָּלא ִמ ַּד ַעת ַּב ְע ָלּה‪ִ ,‬מְּפ ֵני ֶׁש ָּי ָדּה ְּכ ָידֹו‪.‬‬ ‫יא ֶׁש ִּי ְכּ ֹתב לֹו ַהַּמ ְק ֶנה – על שטר אחר‬

‫(ראה מלווה ולווה טז‪,‬ז)‪ְ .‬ו ָכל ִׁש ְעּבּוד ֶׁשּבֹו –‬

‫להדגיש שהוא מוכר את הזכות שיש לו בנכסי חברו‪ ,‬ולא רק את הנייר (בבלי ב"ב עו‪,‬ב)‪ִּ .‬ב ְכ ִתי ָבה ּו ְמ ִסי ָרה – כתיבת שטר‬

‫המכירה ומסירת שטר החוב‪ְ .‬ו ֵאינֹו ָצ ִריְך ֵע ִדים ְל ִע ְנ ַין ְק ִנ ָּיתֹו – ככל קניין ממוני‪ ,‬שאינו צריך עדים (לעיל א‪,‬ב)‪.‬‬

‫יב ִּד ְבֵרי סֹו ְפִרים – תקנות חכמים‪ּ .‬גּוף ַה ָּד ָבר – דבר מוחשי וממשי‪ ,‬וכאן לא מכר אלא את הנייר שהשטר כתוב‬

‫עליו‪ ,‬ולכן מן התורה קניין החוב אינו חל אלא רק מתקנת חכמים‪ֲ .‬ע ַד ִין ָיכֹול ְל ָמ ֳחלֹו – כיוון שמכירת שטר החוב‬

‫אינה אלא הרשאה לביצוע גביית החוב‪ ,‬עדיין מקור ההתחייבות הוא בין המלווה והלווה‪ ,‬ולכן זכות הוויתור‬

‫(=מחילה) על החוב עדיין נמצאת אצל המלווה (המאירי כתובות פה‪,‬ב)‪ .‬מכל מקום‪ ,‬אם מחל‪ ,‬חייב לשלם לקונה את‬

‫מה שכתוב בשטר‪" ,‬שהרי גרם לו לאבד השטר‪ ,‬והרי הוא כמי ששרפו" (חובל ומזיק ז‪,‬י)‪ .‬יג ֶׁש ִה ְכ ִני ָסה ְׁש ַטר חֹוב‬

‫ְל ַב ְע ָלּה – בנישואיה‪ִ .‬מְּפ ֵני ֶׁש ָּי ָדּה ְּכ ָידֹו – מרגע שנישאה‪ ,‬רכושה שייך גם לבעלה‪ ,‬ואינה יכולה לעשות ברכושה‬

‫דבר בלי רשותו (להלן ל‪,‬ג)‪.‬‬