Page 119 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 119
זקיםנ רפס הואבד גזלה לכותה פרק ב 97
ַהְּב ָע ִליםֵּ ,בין ִל ְפ ֵני ְמ ִכי ָרה ּו ְנ ִתי ָנה ֵּבין ְל ַא ַחר ְמ ִכי ָרה ּו ְנ ִתי ָנה את כספו .לֹו ֵק ַח – קונהִׁ .שּנּוי ְרׁשּות –
ראה הביאור בהקדמה לפרק (ובדומה לזה
גנבה ה,ב-ד .י'). – ָק ָנה אֹו ָתּה ַהּלֹו ֵק ַח ְּב ֵיאּוׁש ְוִׁשּנּוי ְרׁשּות.
דַ 1מה ּ ֶׁש ִהְׁשִּבי ַח הֹוִריׁש וכו' – קנה דַ 1הּגֹו ֵזל ְו ִהְׁשִּבי ַחּ ,ו ָמ ַכר אֹו הֹוִריׁש ִל ְפ ֵני ֵיאּוׁש – ַמה
הצד השלישי את השבח ,מפני שיש ּ ֶׁש ִהְׁשִּבי ַח הֹוִריׁש ּו ַמה ּ ֶׁש ִהְׁשִּבי ַח ָמ ַכרְ ,ו ָק ָנה לֹו ֵק ַח אֹו יֹוֵרׁש
כאן גם שינוי רשות (ועשו להם תקנה ֶאת ַהּ ֶׁש ַבחְ ,ונֹו ֵטל ְּד ֵמי ַהּ ֶׁש ַבח ִמן ַהִּנ ְג ָזל ּו ַמ ֲח ִזיר ַהְּג ֵז ָלה,
זו ,מפני שלא גזלו) (המאירי ב"ק צו,א). ְוחֹו ֵזר ַהִּנ ְג ָזל ְונֹו ֵטל ְּד ֵמי ַהּ ֶׁש ַבח ִמן ַהַּג ְז ָלןֶׁ ,ש ֲהֵרי ֹלא ִנ ְת ָי ֵאׁש.
והחפץ חוזר לבעליו ,כיוון שלא היה
ייאוש בעלים .ואם שילם עליה – דְ 2ו ֵכן ִאם ִהְׁשִּבי ַח ַהּלֹו ֵק ַח אֹו ַהּיֹוֵרׁש – נֹו ֵטל ַהּ ֶׁש ַבח ִמן
יצטרך הבעלים־הנגזל לשלם לקונה ַהִּנ ְג ָזל .ה ָמ ַכר ַהַּג ְז ָלן ְלגֹוי – ַאף ַעל ִּפי ֶׁש ִהְׁשִּבי ַח ַהּגֹוי,
(מפני תקנת השוק .ראה גנבה ה,ב) ,ויגבה את
מה ששילם מן הגזלן .ולעניין השבח, חֹו ֶז ֶרת ִל ְב ָע ֶלי ָהְ .מ ָכָרּה ַהּגֹוי ְל ִיְׂשָר ֵאל ַא ַחר ֶׁש ִהְׁשִּבי ָחּה –
הֹו ִאיל ְו ַהַּג ְז ָלן ִיְׂש ָר ֵאל ְו ֶזה ֶׁש ִהיא ְּב ָידֹו ִיְׂש ָר ֵאלָ ,ק ָנה ַהּ ֶׁש ַבח; הצד השלישי זוכה בו ,והבעלים צריך
לשלם לו תמורתו ולגבות את התשלום
מן הגזלן ,שהרי לא נתייאשו. ְו ִאם ָּת ַפׂש ַהִּנ ְג ָזל – ֵאין מֹו ִצי ִאין ִמ ָּידֹו.
ה חֹו ֶז ֶרת ִל ְב ָע ֶלי ָה – עם השבח .והגוי קניית השבח
וְּ 1כ ָבר ֵּב ַא ְרנּו (לעיל א-ב) ֶׁש ַהְּג ֵז ָלה ֶׁש ִהְׁשִּבי ָחה ַא ַחר ֵיאּוׁש אֹו אינו קונה את השבח ,מפני שלא תיקנו
חכמים תקנה זו בגויָּ .ת ַפׂש ַהִּנ ְג ָזל –
לקח את החפץ מן היהודיֵ .אין מֹו ִצי ִאין ַא ַחר ֶׁשִּנְׁש ַּתָּנת – ַהּ ֶׁש ַבח ֶׁשַּלַּג ְז ָלןִ ,מְּפ ֵני ַּת ָּק ַנת ַהּ ָׁש ִביםַ ,אף ַעל
ִמ ָּידֹו – יש ספק בדין אם שבח הגוי ִּפי ֶׁש ִהְׁשִּבי ָחה ֵמ ֵא ֶלי ָה.
מצטרף להפקיע בעלות הנגזל (בבלי ב"ק וֵּ 2כי ַצד? ָּג ַזל ָּפָרה ְו ִנ ְת ַעְּבָרה ֶא ְצלֹוֵּ ,בין ֶׁש ָּי ְל ָדה קֹ ֶדם ֶׁש ְּת ָבעֹו
צו,א) .ו"ככל ספק ממון :המוציא מחברו
– עליו הראיה" (איסורי ביאה טו,כו) ,ובגלל ַּב ִּדין ֵּבין ֶׁש ֲע ַד ִין ֹלא ָי ְל ָדה; ָּג ַזל ָר ֵחל ְו ִנ ְט ֲע ָנה ֶא ְצלֹוֵּ ,בין ֶׁשְּג ָז ָזּה
ֹק ֶדם ֶׁש ְּת ָבעֹו ַּב ִּדין ֵּבין ֶׁש ֲע ַד ִין ֹלא ְּג ָז ָזּה – הֹו ִאיל ְו ִנ ְת ָי ֲאׁשּו
הספק ,גם אין מוציאים מיד התופס.
ַהְּב ָע ִליםְ ,מַׁשֵּלם ִּכְׁש ַעת ַהְּג ֵז ָלהְ .ו ִאם ָי ְל ָדה ּו ְג ָז ָזּה – ַהִּגּזֹות וִ 1מְּפ ֵני ַּת ָּק ַנת ַהּ ָׁש ִבים – החלה רק
ְו ַה ְּו ָלדֹות ֶׁשַּלַּג ְז ָלן; ְו ִאם ֲע ַד ִין ֹלא ָי ְל ָדה ְוֹלא ְּג ָז ָזּה – ָׁש ִמין לֹו ,על "הגזלה שהשביחה אחר יאוש".
וגזלה שנשתנתה ,מדין תורה היא שלו
(לעיל ב.)1 ְונֹו ֵטל ַהּ ֶׁש ַבח ִמן ַהִּנ ְג ָזלּ ,ו ַמ ֲח ִזיר ַהְּב ֵה ָמה ַע ְצ ָמּה.
ז ָּג ַזל ָּפָרה ְמ ֻעֶּבֶרתְ ,ו ִנ ְת ָי ֲאׁשּו ַהְּב ָע ִלים ְו ַא ַחר ָּכְך ָי ְל ָדה; וִ 2נ ְת ַעְּבָרה – הרתהָ .ר ֵחל – כבשה.
ִנ ְט ֲע ָנה – נתכסתה צמר .הֹו ִאיל ְו ִנ ְת ָי ֲאׁשּו
ַהְּב ָע ִלים – לאחר הגזלה ולפני השבח ָר ֵחל ְטעּו ָנהְ ,ו ִנ ְת ָי ֲאׁשּו ַהְּב ָע ִלים ְו ַא ַחר ָּכְך ְּג ָז ָזּה – ְמַׁשֵּלם ְּד ֵמי
(בהיריון ולידה או בגז)ַ .הִּגּזֹות – הצמר ָּפָרה ָהעֹו ֶמ ֶדת ֵלי ֵלד ּו ְד ֵמי ָר ֵחל ָהעֹו ֶמ ֶדת ְל ִהָּג ֵזזְ .ו ִאם ִל ְפ ֵני
ֵיאּוׁש אֹו קֹ ֶדם ֶׁשִּנְׁש ַּתָּנת ָי ְל ָדה אֹו ְּג ָז ָזּה – ֲהֵרי ַהִּגּזֹות ְו ַהְּו ָלדֹות
הגזוז.
ֶׁשַּלְּב ָע ִלים; ְו ַאף ַעל ִּפי ֶׁשִּנ ְת ַעְּב ָרה אֹו ִנ ְט ֲע ָנה ְּב ַיד ַהַּג ְז ָלן – ז ְמַׁשֵּלם ְּד ֵמי ָּפָרה ָהעֹו ֶמ ֶדת ֵלי ֵלד
הֹו ִאיל ְוֹלא ִנ ְת ָי ֲאׁשּו ַהְּב ָע ִליםְ ,וֹלא ִנְׁש ַּתָּנת ַהְּג ֵז ָלהִּ ,ב ְרׁשּות וכו' – כשעת הגזלהְ .וֹלא ִנְׁש ַּתָּנת
ַהְּג ֵז ָלה – מפני שההיריון או הצמר
אינם בגדר שינוי ,מפני שהוא "שינוי ְּב ָע ֶלי ָה ִהיא ֲע ַד ִיןַ ,אף ַעל ִּפי ֶׁש ַהַּג ְז ָלן ַח ָּיב ְּב ֹא ָנ ֶסי ָה.
ח ָּג ַנב אֹו ָּג ַזלְ ,ו ִה ְק ִּדיׁשְ ,ו ָט ַבח ַא ַחר ֶׁשִּנ ְת ָי ֲאׁשּו ַהְּב ָע ִלים – החוזר לברייתו" (להלן י) ,שהבהמה
חוזרת למצבה הראשוני ויכולה להרות
או להיטען שוב (מגדל עוז)ַ .אף ַעל ִּפי ֶׁש ַהַּג ְז ָלן ַח ָּיב ְּבאֹ ָנ ֶסי ָה – כגון אם נשדדה או מתה ,האחריות עליו ,אף על פי שאינו
בעליה (להלן ג,יא; ג,יד-טו).
ח ִה ְק ִּדיׁש – לבית המקדש .בשלב זה עדיין לא נתייאש בעליה ,ורק השחיטה הייתה לאחר ייאושָ .ט ַבח – שחט .להבנת
הלכה זו ,נקדים עוד שלוש הלכות .1 :השוחט קדשים בחוץ ,כלומר מחוץ לבית המקדש ,חייב כרת; " .2אין אדם מקדיש
