Page 526 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 526

‫םיטפשמ רפס‪      ‬תוריכש תוכלה‪      ‬פרק ב	‬                                                        ‫‪	504‬‬

‫ִמִּפי ַע ְצמֹו ֶׁשׁ ָּש ַמר לֹו אֹו ֶׁשׁ ָּש ַאל ִמֶּמּנּו‪ֲ ,‬הֵרי ֶזה ִנְׁשָּבע ְׁשבּו ַעת‬       ‫ח‪ֲ   2‬הֵרי ֶזה ִנְׁשָּבע ְׁשבּו ַעת ַהּׁשֹו ְמִרין‬
‫ַהּׁשֹו ְמִרין‪ֶׁ ,‬ש ֵאין אֹו ְמִרין ' ִמּגֹו' ְל ָפ ְטרֹו ִמׁ ְּשבּו ָעה ֶאָּלא ְל ָפ ְטרֹו‬
                                                                                                  ‫– אם טען שהוא פטור‪ִ .‬מּגֹו – טענה‬
                                             ‫ִמְּלַׁשֵּלם‪.‬‬
                                                                                                  ‫משפטית להאמנת הדובר‪ ,‬מתוך (=מיגו‬

                                                                                                  ‫בארמית) שאילו היה שקרן‪ ,‬היה יכול‬

‫ח‪ֲ   3‬א ִפּלּו ָה ָיה ַה ָּד ָבר ַהׁ ָּשאּול אֹו ַהֻּמ ְפ ָקד אֹו ַהֻּמְׂשָּכר ָׁשֶוה‬             ‫לטעון טענה אחרת שהוא נאמן בה‪,‬‬
                                                                                                  ‫ומכיוון שלא טען אותה‪ ,‬מאמינים לו‬
‫שטענתו הנוכחית אמת‪ ,‬אף כשלעצמה ְּפרּו ָטה – ֲה ֵרי ֶזה ַהּׁשֹו ֵמר ִנְׁשָּבע ָע ָליו‪ְ .‬ו ֵאין ֶא ָחד ִמן ַהּׁשֹו ְמ ִרין‬

‫אינו נאמן בה‪ .‬וכאן‪ ,‬כשנעשתה ָצ ִריְך ְלהֹו ָד ָיה ְּב ִמ ְק ָצת‪.‬‬

                             ‫ההפקדה שלא בעדים‪ ,‬השומר היה‬

‫יכול להיפטר מן השבועה‪ ,‬מפני שהיה התנייה באחריות השמירה‬

‫ט   ַמ ְת ֶנה ׁשֹו ֵמר ִחָּנם ִל ְהיֹות ָּפטּור ִמׁ ְּשבּו ָעה‪ְ ,‬ו ַהּׁשֹו ֵאל ִל ְהיֹות‬          ‫יכול לטעון שלא היו דברים מעולם‬
                                                                                                  ‫ושלא קיבל שום חפץ לשמור עליו‪,‬‬
‫ָּפטּור ִמְּלַׁשֵּלם‪ְ ,‬ו ֵכן ַמ ְת ֶנה ַּב ַעל ַהִּפ ָּקדֹון ַעל ׁשֹו ֵמר ִחָּנם אֹו‬              ‫והיה פטור מן התורה מלהישבע‪ .‬אך‬
‫נֹוֵׂשא ָׂש ָכר ְוׂשֹו ֵכר ִל ְהיֹות ַח ָּי ִבין ַּבּ ֹכל ַּכּׁשֹו ֵאל‪ֶׁ ,‬שָּכל ְּת ַנאי‬
                                                                                                  ‫ֵאין אֹו ְמִרין ִמּגֹו ְל ָפ ְטרֹו ִמׁ ְּשבּו ָעה ֶאָּלא‬

‫ְל ָפ ְטרֹו ִמְּלַׁשֵּלם – שהרי השבועה באה ֶׁשַּבָּממֹון אֹו ִּבְׁשבּועֹות ֶׁשְּל ָממֹון ַק ָּים‪ְ ,‬ו ֵאין ָצ ִריְך ִק ְנ ָין ְוֹלא‬
                                                                                                  ‫לברר את האמת‪ ,‬ואף אם הוא טוען‬
‫ֵע ִדים‪.‬‬                                                                                          ‫טענת מיגו‪ ,‬ראוי לברר את האמת גם‬

‫י   ָט ַען ֶזה ֶׁש ָה ָיה ָׁשם ְּת ַנאי‪ְ ,‬ו ַהּׁשֹו ֵמר אֹו ֵמר 'ֹלא ָה ָיה ָׁשם‬                                    ‫באמצעות שבועה‪.‬‬

‫ְּת ַנאי' – ִנְׁשָּבע ַהּׁשֹו ֵמר ְׁשבּו ַעת ַהּׁשֹו ְמִרין‪ּ ,‬ו ְמ ַג ְלֵּגל ָּבּה ֶׁשֹּלא‬        ‫ח‪ְ  3‬ו ֵאין‪ָ ...‬צִריְך ְלהֹו ָד ָיה ְּב ִמ ְק ָצת –‬
                                        ‫ָה ָיה ָׁשם ְּת ַנאי‪.‬‬
                                                                                                  ‫הכלל בדיני ממונות‪ :‬המודה בחלק מן‬
                                                                                                  ‫הסכום שהוא נתבע עליו‪ ,‬חייב שבועה‬

                                             ‫השומר הכופר בקבלת השמירה‬                             ‫מן התורה; ואם הוא כופר בכל‪ ,‬פטור‬
                                                                                                  ‫משבועה מן התורה‪ ,‬וחייב שבועת היסת‬
‫יא   ָט ַען ֶׁש ִה ְפ ִקיד ֶא ְצלֹו‪ְ ,‬ו ֶזה אֹו ֵמר 'ֹלא ָא ַמְר ִּתי לֹו ֶאָּלא ַהַּנח‬           ‫מתקנת חכמים (להלן יא)‪ .‬והשומר‪ ,‬אם‬

‫ְל ָפ ֶניָך‪ְ ,‬וֹלא ַנ ֲעֵׂשי ִתי לֹו ׁשֹו ֵמר' – ִנְׁשָּבע ֵה ֶּסת ֶׁשֹּלא ִקְּבלֹו ֶאָּלא‬        ‫ברור שהתחייב לשמור‪ ,‬חייב שבועה‬
‫ְּב ֶדֶרְך זֹו‪ְ ,‬וכֹו ֵלל ִּבְׁשבּו ָעתֹו ֶׁשֹּלא ָׁש ַלח ּבֹו ָיד ְוֹלא ִאְּבדֹו ַּב ָּי ַד ִים‬  ‫לבעל החפץ‪ ,‬גם אם הוא כופר בטענה‬

                 ‫ְוֹלא ִּב ְגָרם ֶׁשּגֹוֵרם לֹו ֶׁש ִּי ְה ֶיה ַח ָּיב ְלַׁשֵּלם‪.‬‬                                    ‫שלא שמר כראוי‪.‬‬

                                                                                                  ‫ט   ַמ ְת ֶנה ׁשֹו ֵמר – התחייבות לשמירה‬

‫יב‪ֶ   1‬זה אֹו ֵמר ' ִהְׁש ַא ְל ִּתיָך' אֹו ' ִהְׂשַּכְר ִּתיָך' אֹו ' ִה ְפ ַק ְד ִּתי‬           ‫שאינה לפי דין השומרים שבתורה‬
                                                                                                  ‫(שו"ת תעא‪ ,‬ראה י')‪ְ .‬ו ֵאין ָצ ִריְך ִק ְנ ָין –‬
‫אין צריך לבצע פעולת קניין כדי לתת ֶא ְצ ְלָך'‪ְ ,‬ו ַהָּלה אֹו ֵמר 'ֹלא ָהיּו ְּד ָב ִרים ֵמעֹו ָלם'‪ ,‬אֹו ֶׁש ָא ַמר‬

‫תוקף להתחייבות‪ ,‬שאינה מדין תורה‪ֵּ' ,‬כן ָה ָיה‪ֲ ,‬א ָבל ֶה ֱח ַז ְר ִּתי ְלָך‪ְ ,‬ו ִנ ְס ַּתְּל ָקה ַהׁ ְּש ִמי ָרה ְוֹלא ִנְׁש ֲא ָרה‬
                                                                                                  ‫מפני שההנאה מן העובדה שיוצא לו‬
‫ֵּבי ֵנינּו ְּת ִבי ָעה' – ֲהֵרי ַהִּנ ְתָּבע ִנְׁשָּבע ֶה ֵּסת ְו ִנ ְפ ָטר‪.‬‬                     ‫שם שהוא נאמן די בה כדי לחייבו‬

                                                                                                  ‫(בבלי ב"מ צד‪,‬א)‪ .‬ובקשת שומר חינם‬

‫להיפטר משבועה מועילה משום מחילת הבעלים‪.‬‬

‫י   ְּת ַנאי – התחייבות נוספת על ההתחייבות מדין תורה‪ְ .‬ו ַהּׁשֹו ֵמר אֹו ֵמר וכו' – השומר טוען שהוא פטור‪ּ .‬ו ְמ ַג ְלֵּגל –‬

‫כשהוא נשבע על טענתו‪ ,‬יכול לצרף לאותה שבועה הצהרות נוספות כנגד טענות ממוניות אחרות של התובע‪ ,‬שבדרך‬

‫כלל אין מחייבים עליהן שבועה (טוען ונטען א‪,‬יב)‪.‬‬

‫יא   ִנְׁשָּבע ֵה ֶּסת – שבועה המוטלת על מי שכופר בכל טענת חברו‪ ,‬שתיקנוה חכמים שמא יירתע להישבע ויודה‪,‬‬

‫והנשבע אותה אינו חייב לאחוז ספר תורה בידו‪ ,‬בניגוד לשאר שבועות (שבועות יא‪,‬יג; טוען ונטען א‪,‬ג)‪ .‬ולשון היסת‬

‫משמעו 'להכביד עליו' (הערוך בשם גאון) או כדי להסיתו ולפתותו להודות (ר' תנחום)‪ָׁ .‬ש ַלח ּבֹו ָיד – השתמש בו‪.‬‬

‫יב‪ֲ   1‬א ָבל ֶה ֱח ַזְר ִּתי ְלָך – שכופר בכל התביעה‪ ,‬ולכן חייבוהו להישבע שבועת היסת כדין כופר בכל‪.‬‬
   521   522   523   524   525   526   527   528   529   530   531