Page 525 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד
P. 525
םיטפשמ רפס תוריכש תוכלה פרק ב 503
ִמׁ ֶּשּלֹוּ ,ו ָפַׁשע ְוֹלא ָעָׂשה – ַח ָּיבְּ ,כ ִמי ֶׁש ִה ְפ ִסיד ַּב ָּי ַד ִיםְ .ו ֵכן ָּכל ד ֲע ָנ ִבים ָהעֹו ְמדֹות ְל ִהָּב ֵצר – שכבר
אינן זקוקות לקרקע .אף על פי כן ,לעניין
דיני שומרים ,גם הן נחשבות כקרקע, ַּכּיֹו ֵצא ָּב ֶזהֶׁ ,ש ַהַּמ ְפ ִסיד ַּב ָּי ַד ִים ַח ָּיב ַעל ָּכל ָּפ ִנים.
מפני שמסר אותן מתוך כוונה שיהיו מצבי ביניים בנכס
ד ַהּמֹו ֵסר ַל ֲח ֵברֹו ָּד ָבר ַהְּמ ֻחָּבר ַל ַּק ְר ַקע ִלְׁש ֹמר – ֲא ִפּלּו ָהיּו מחוברות לקרקע כל תקופת השמירה,
אך בדיני מכירה נחשבות כמיטלטלין,
שהרי נמכרו על דעת שייבצרו מיד ֲע ָנ ִבים ָהעֹו ְמדֹות ְל ִהָּב ֵצרֲ ,הֵרי ֵהן ַּכ ַּקְר ַקע ְּב ִדין ַהּׁשֹו ְמִרין.
ה ִה ְפ ִקיד ֶה ְק ֵּדׁש ְו ַא ַחר ָּכְך ָּפ ָדהּוַ ,ו ֲה ֵרי הּוא ֻחִּלין ְּב ֵעת (מכירה ג,יז; טוען ונטען ה,ד).
ה ָּפ ָדהּו – נתן כסף לנכסי בית המקדש
ֶׁשְּנ ָטלֹו ִמ ַּיד ַהּׁשֹו ֵמר ,אֹו ֶׁש ִהְׁש ִאילֹו ֻחִּלין ְו ַא ַחר ָּכְך ִה ְק ִּדיׁשֹו
תמורת הדבר שהוקדש ,כדי שייצא ְוהּוא ְּב ַיד ַהּׁשֹו ֵאלְ ,ו ֵכן ּגֹוי ֶׁש ִה ְפ ִקיד ְו ַא ַחר ָּכְך ִנ ְתַּגֵּיר – ָּכל
מקדושתו וייעשה חוליןְּ .ת ִחָּל ָתן ְוסֹו ָפן ֵאּלּו ֵאין ָּב ֶהן ָּכל ִּדי ֵני ַהּׁשֹו ְמִריןַ ,עד ֶׁש ִּת ְה ֶיה ְּת ִחָּל ָתן ְוסֹו ָפן
– בזמן נתינתם לשומר ובעת נטילתם
ִנ ְכ ֵסי ֶה ְדיֹוט ְו ִנ ְכ ֵסי ִיְׂשָר ֵאל .ממנו.
ו ֶא ָחד ָה ִאיׁש ְו ֶא ָחד ָה ִאׁ ָּשה – "השווה
כשירות משפטית לתביעה
הכתוב אשה לאיש לכל דינים [דיני
ממונות] שבתורה" (בבלי ב"ק טו,א). ו ֶא ָחד ָה ִאיׁש ְו ֶא ָחד ָה ִאׁ ָּשה ְּב ִדין ַהּׁשֹו ְמִריןֵּ ,בין ֶׁש ָה ָיה ַה ָּד ָבר
ַהׁ ָּשמּור ֶׁשָּל ִאׁ ָּשה אֹו ֶׁש ָה ָיה ְּב ַיד ָה ִאׁ ָּשה .ז ָק ָטן ֶׁש ִה ְפ ִקיד
ז הֹורּו ַרּבֹו ַתי ֶׁש ֵאין ֶזה ִנְׁשָּבע ְּב ַט ֲע ַנת
ַה ָּק ָטן – שהכלל הוא שאין נשבעים ְּב ַיד ָּגדֹול אֹו ִהְׁש ִאילֹו – ֲהֵרי ֶזה ַהָּגדֹול ִנְׁשָּבע ְׁשבּו ַעת
על טענת קטן (למעט שבועת היסת), ַהּׁשֹו ְמִרין ַל ָּק ָטן; הֹורּו ַרּבֹו ַתי ֶׁש ֵאין ֶזה ִנְׁשָּבע ְּב ַט ֲע ַנת ַה ָּק ָטן,
מפני שתביעתו אינה תביעה גמורה
ְּכ ֵדי ֶׁשּ ֹנא ַמר ֵאין ִנְׁשָּב ִעין ַעל ַט ֲע ַנת ַה ָּק ָטןֶׁ ,שָּכל ַהּׁשֹו ְמ ִרין (טוען ונטען ה,ט-י) ,ואילו כאן בית דין
משביעו שבועת השומרים ,מפני שלא
נשבע לסתור את טענת הקטן אלא ְׁשבּו ָע ָתן ְׁשבּו ַעת ֶׁשָּמא ִהיא.
נשבע בגלל מחויבותו כשומר (פה"מ קבלת אחריות על שמירת החפץ
שבועות ו,ד)ְׁ .שבּו ָע ָתן ְׁשבּו ַעת ֶׁשָּמא – חְּ 1כ ֶדֶרְך ֶׁש ִּתְּקנּו ְמִׁשי ָכה ַּבָּלקֹוחֹותָּ ,כְך ִּתְּקנּו ְמִׁשי ָכה
אפילו נגד טענת ספק של בעל החפץ
ַּבּׁשֹו ְמִריןָ .האֹו ֵמר ַל ֲח ֵברֹו 'ְׁש ֹמר ִלי ֶזה'ְ ,ו ָא ַמר לֹו ' ַהַּנח
שלא ראה את הפשיעה. ְל ָפ ַני' – ֲהֵרי ֶזה ׁשֹו ֵמר ִחָּנםָ .א ַמר לֹו ' ַהַּנח ְל ָפ ֶניָך' אֹו
' ַהַּנח' ְס ָתם ,אֹו ֶׁש ָא ַמר לֹו ' ֲהֵרי ַהַּב ִית ְל ָפ ֶניָך' – ֵאינֹו ֹלא
חְּ 1כ ֶדֶרְך ֶׁש ִּתְּקנּו ְמִׁשי ָכה ַּבָּלקֹוחֹות –
דין תורה הוא שמשעה ששילם הקונה
תמורת הנכס ,הוא שייך לו .וכדי להבטיח ׁשֹו ֵמר ִחָּנם ְוֹלא ׁשֹו ֵמר ָׂש ָכרְ ,ו ֵאינֹו ַח ָּיב ְׁשבּו ָעה ְּכ ָללֲ ,א ָבל
את שלמות הנכס הנמצא ברשות המוכר, ַמ ֲחִרים ַעל ִמי ֶׁשָּל ַקח ַהִּפ ָּקדֹון ֶׁשּלֹו ְוֹלא ַי ֲח ִזירֹו ִל ְב ָע ָליו.
שהוא עלול שלא להתאמץ להצילו אם
תפרוץ דלקה ,תיקנו חכמים שייחשב ְו ֵכן ָּכל ַּכּיֹו ֵצא ָּב ֶזה.
הנכס של המוכר ,עד שימשוך אותו אין אומרים מיגו לפטור משבועה
הקונה .והוא הדין גם בקבלת שמירה,
שהיא חלה רק אחרי שהשומר עושה חֶ 2א ָחד ַהַּמ ְפ ִקיד אֹו ַהַּמְׁש ִאיל אֹו ַהַּמְׂשִּכיר ֶאת ֲח ֵברֹו
ְּב ֵע ִדים אֹו ֶׁשֹּלא ְּב ֵע ִדים – ִּדין ֶא ָחד ֵיׁש ָל ֶהןֵּ :כי ָון ֶׁשהֹו ָדה ֶזה מעשה קניין בחפץ (משיכה) ומקבל
עליו לשמור את החפץַ .הַּנח ְל ָפ ַני –
והניח הבעלים את החפץ ברשותו של השומר או אפילו בארבע אמותיו ,שבכך נשלם מעשה הקניין (לתנאים ,ראה גזלה
ואבדה יז,ט)ָ .א ַמר לֹו ַהַּנח ְל ָפ ֶניָך וכו' – אינו חייב כלום ,מפני שלא התחייב כלום (פה"מ ב"מ ו,ז; שו"ת תעא)ְ .ס ָתם – בלא
לפרטַ .מ ֲחִרים – בדיני ממונות החרם הוא קללה הנעשית באמירה כללית בלא להזכיר את שם המוחרם .החרם בכל
דיני ממונות הוא מתקנת גאונים כדי להרתיע בעלי דין מלטעון טענות שקר ולהיפטר מחובם (שלוחין ושותפין ג,יא .והאמירה
בכל דיני ממונות במ"מ שכירות ב,ח).
