Page 437 - משנה תורה -הרמב"ם - כרך ד

‫נייןק רפס‪  ‬שכנים הלכות‪  ‬פרק יב‪-‬יג ‪ 415‬‬ ‫ ‬

‫טז‪ֶׁ 2‬ש ִּיְר ֶצה – בעל הקרקע‪.‬‬ ‫טז‪ֲ 2‬א ָבל ִאם ֵאין ְל ַב ַעל ָה ִאי ָלנֹות אֹו ְל ַב ַעל ַהִּב ְנ ָין ְּכלּום‬

‫יז ֶר ֶכב ֶׁשִּל ְד ָק ִלים – שורת עצי דקל‬ ‫ַּב ַּקְר ַקע‪ֶ ,‬אָּלא ָּכל ְז ַמן ֶׁש ִּיְר ֶצה יֹא ַמר לֹו ' ֲע ֹקר ִאי ָל ְנָך' אֹו ' ֲהרֹס‬
‫ִּב ְנ ָי ְנָך'‪ּ ,‬ו ָמ ַכר ַּב ַעל ַהׂ ָּש ֶדה – ָז ָכה ַהּלֹו ֵק ַח‪ְ ,‬ו ֵאין ַּב ַעל ָה ִאי ָלנֹות‬
‫הסמוכים זה לזה‪ ,‬שנחשב כנכס בפני‬ ‫אֹו ַּב ַעל ַהִּב ְנ ָין ְמ ַסֵּלק אֹותֹו‪ְ .‬ו ִאם ָמ ַכר ַּב ַעל ָה ִאי ָלן אֹו ַּב ַעל‬
‫עצמו ומפסיק בין השדות (מכירה כא‪,‬טו;‬
‫רש"י ב"מ קח‪,‬ב)‪ִ .‬אם ָיכֹול ְל ַה ְכ ִניס וכו'‬ ‫ַהִּב ְנ ָין – ֲהֵרי ַּב ַעל ַה ַּקְר ַקע ְמ ַסֵּלק אֹותֹו‪.‬‬
‫– אם יכול לחרוש‪ֶּ .‬ת ֶלם – "החריץ‬
‫שעושה המחרשה בעוברה בשדה"‬ ‫יז ָה ָיה ַמ ְפ ִסיק ֵּבינֹו ּו ֵבין ֶמ ֶצר ֲח ֵברֹו ֶר ֶכב ֶׁשִּל ְד ָק ִלים אֹו ִּב ְנ ָין‬

‫(פה"מ כלאים ב‪,‬ג)‪.‬‬ ‫ָּגבֹוַּה ְו ָח ָזק אֹו ֻּגָּמא ְו ַכּיֹו ֵצא ָּב ֶהם – רֹו ִאין‪ִ :‬אם ָיכֹול ְל ַה ְכ ִניס‬
‫ֲא ִפּלּו ֶּת ֶלם ֶא ָחד ְּבתֹוְך ַה ָּד ָבר ַהַּמ ְפ ִסיק ַעד ֶׁש ִּי ְת ָעְרבּו ְׁש ֵּתי‬
‫ַהׂ ָּשדֹות – ֲהֵרי ֶזה ֶּבן ֶמ ֶצר ֶׁשּלֹו‪ּ ,‬ו ְמ ַסֵּלק ַהּלֹו ֵק ַח; ְו ִאם ָלאו –‬

‫ֵאינֹו ְמ ַסֵּלק ַהּלֹו ֵק ַח‪.‬‬

‫ּ ֶפ ֶרק ְׁשלֹ ָׁשה ָע ָׂשר‬ ‫‪ ‬‬
‫יג‬
‫דיני בן המצר (המשך)‬

‫א ֵאין ָּבּה ִּדין ֶּבן ַהֶּמ ֶצר – שדין בן‬ ‫מתנה והערמה‬

‫א ַהּנֹו ֵתן ַמ ָּת ָנה – ֵאין ָּבּה ִּדין ֶּבן ַהֶּמ ֶצר‪ָ .‬ה ָיה ָּכתּוב ִּבְׁש ַטר המצר הוא רק במכירה‪ ,‬שבה אין למוכר‬
‫חשיבות למי מכר (ראה לעיל יב‪,‬ה‪ )2‬ולכן‬
‫עדיף שימכור לבן המצר‪ .‬אבל במתנה‪,‬‬ ‫ַמ ָּת ָנה ֶׁש ַא ֲחָריּות ַמ ָּת ָנה זֹו ַעל ַהּנֹו ֵתן – ֵיׁש ָּבּה ִּדין ֶּבן ַהֶּמ ֶצר;‬
‫אדם נותן מתנה רק למי שהוא רוצה‬ ‫הֹו ִאיל ְו ֵיׁש ָּבּה ַא ֲחָריּות‪ְ ,‬מ ִכיָרה ִהיא‪ְ ,‬וֹלא ָּכ ַתב ' ַמ ָּת ָנה' ֶאָּלא‬
‫(ב"י חו"מ קעה)‪ַ .‬א ֲח ָריּות ַמ ָּת ָנה – שהנותן‬
‫ְל ַבֵּטל ְזכּות ֶּבן ַהֶּמ ֶצר‪ְ .‬ו ַכָּמה נֹו ֵתן לֹו? ַמה ׁ ֶּש ִהיא ָׁשָוה‪.‬‬
‫מתחייב לשלם את שווי השדה‪ ,‬אם‬
‫יבוא אדם ויוציא אותה מידי המקבל‪.‬‬ ‫ב ָא ַמר ַהּלֹו ֵק ַח 'ֵּכן הּוא‪ְ ,‬ו ַה ֲעָר ָמה ָעִׂשינּו‪ּ ,‬ו ְמ ִכיָרה ִהיא‪,‬‬

‫ּו ְב ָכְך ְו ָכְך ְק ִני ִתי ָה' – ִנְׁשָּבע ִּב ְנ ִקי ַטת ֵח ֶפץ ְונֹו ֵטל‪ְּ ,‬כ ִדין ָּכל כל מכירה נעשית באחריות‪ ,‬אלא אם‬
‫הסכימו ביניהם אחרת במפורש (מכירה‬
‫יט‪,‬ג)‪ְ .‬מ ִכי ָרה ִהיא – כאילו נמכרה השדה‬ ‫ַהׁ ְּשלּו ִחין‪ְ .‬ו ֵי ָר ֶאה ִלי ֶׁשָּצִריְך ִל ְט ֹען ָּד ִמים ֶׁש ֵהן ְראּו ִיין אֹו ָי ֵתר‬
‫בכסף‪ ,‬כיוון שאין דרכו של הנותן מתנה‬ ‫ְמ ַעט; ֲא ָבל ִאם ָא ַמר ַעל ָׁשֶוה ֵמ ָאה 'ְּב ָמא ַת ִים ָק ִני ִתי' – ֵאינֹו‬
‫לחייב את עצמו באחריות (רש"י ב"מ קח‪,‬ב)‪.‬‬
‫ֶנ ֱא ָמן‪.‬‬

‫ב ִנְׁשָּבע – על הסכום ששילם‪ִּ .‬ב ְנ ִקי ַטת‬ ‫ג ָה ָיה ָּכתּוב ִּבְׁש ַטר ַמ ָּת ָנה 'ְו ִקַּב ְל ִּתי ָע ַלי ַא ֲחָריּות ַמ ָּת ָנה זֹו‪,‬‬

‫ֵח ֶפץ – באחיזת ספר תורה (שבועות יא‪,‬יא)‪.‬‬ ‫ֶׁש ִאם ֵּת ֵצא ִמ ָּידֹו ֶא ֵּתן לֹו ָמא ַת ִים' – נֹו ֵתן לֹו ֶּבן ַהֶּמ ֶצר ָמא ַת ִים‬
‫ְונֹו ֵטל – את הסכום ששילם מבן המצר‪.‬‬
‫ְו ַא ַחר ָּכְך ְמ ַסְּלקֹו‪ְ ,‬ו ַאף ַעל ִּפי ֶׁש ֵאי ָנּה ָׁשָוה ֶאָּלא ָמ ֶנה‪.‬‬
‫ְּכ ִדין ָּכל ַהׁ ְּשלּו ִחין – שנשבעים שלא‬
‫רימו את המשלח (שלוחין ושותפין ט‪,‬ה)‪,‬‬

‫מפני שהקונה הוא כשליחו של בעל המצר (לעיל יב‪,‬ה)‪ָּ .‬ד ִמים ֶׁש ֵהן ְראּו ִיין אֹו ָי ֵתר ְמ ַעט – שהסכום שטוען ששילם‬

‫קרוב לשווי השדה‪.‬‬

‫ג ְו ַאף ַעל ִּפי ֶׁש ֵאי ָנּה ָׁשָוה ֶאָּלא ָמ ֶנה – שניתן להניח שהוא סכום המכירה‪ ,‬שלא היה המוכר מתחייב על סכום גבוה‬

‫ממה שקיבל במכירה (רי"ף ב"מ סד‪,‬ב בדפיו)‪.‬‬